אבי העזרי - לזכרו של הרב מנחם מן שך ז"ל / הרב יהודה עמיטל

בערב שבת קודש פרשת וירא הלך לעולמו אחד המיוחדים שבגאוני דורנו, הרב אליעזר מנחם מן שך זצ"ל.

כתב רבנו משה בן מימון, הרמב"ם (הלכות אבל ג, י):

נשיא שמת - הכל מיטמאין לו, אפילו כהנים. עשאוהו כמת מצווה לכל, מפני שהכל חייבין בכבודו וכן הכל אוננין עליו.

בעל "הגהות מיימוניות" על אתר מביא את דברי הראבי"ה שמסתפק בשאלה האם בפטירת גדול הדור יש לנהוג כמו בפטירת נשיא, אם לאו. לכולי עלמא, הכל חייבים בכבודו, אלא ששאלה היא האם רמת האבלות היא כשל נשיא.

איני בר הכי לקבוע מיהו "גדול בתורה". ומכל מקום, לפני 47 שנים, ביקש הרב שך הסכמה לספרו מהגרי"ז - ר' ולול'ה, והלה השיב: "אינו צריך הסכמה מאיש, כי גדול האיש ורב, כאחד מגדולי דורנו". הדברים מדברים בעד עצמם ומה לנו כי נוסיף עליהם.

ועוד שנינו במסכת מגילה (כט, ע"א):

מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת... במה דברים אמורים? כשאין שם כל צורכו, אבל יש שם כל צורכו - אין מבטלין. וכמה כל צורכו? אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי... הני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני - לית ליה שיעורא.

"למאן דמתני - לית ליה שיעורא". אין עוד אדם שהעמיד כל כך הרבה אלפי תלמידים כמוהו. אכן, היו בינינו הבדלי השקפות, אבל כשמדברים על כבוד שחייבים אנו לתת לגדולי התורה - כל הבדלי ההשקפות אינם רלוונטיים עוד.

כידוע, היו בינינו יחסי קירבה משפחתית. הרב ש"ך היה נשוי לבת אחותו של ר' איסר זלמן מלצר. חותני ע"ה היה בן דוד ראשון שלו. הייתה בינינו גם ידידות. תקופה מסוימת לימדנו יחד בישיבת קְלצק, עוד לפני שהפכה והייתה לישיבת הדרום.

התרשמותי מאישיותו של הרב שך זצ"ל נולדה בתקופה שבה בעיני רוב הציבור הוא היה כמעט אנונימי. בתקופה זו, האווירה הציבורית כלפי גדולי התורה הייתה שונה לגמרי מהאווירה בימינו. באותם ימים, הייתה גם דמותו של הרב שך שונה בתכלית מהדמות שמוכרת לנו מן השנים האחרונות של פעילותו. בתקופה האחרונה נודע הרב ש"ך ברבים כמנהיג רוחני וציבורי עם כושר החלטה בלתי רגיל. תקיף, החלטי, נוטה לקבל אחריות עד לפרטי פרטים. אלה היו מאפייני דרכו בשנים האחרונות. לא כן בשנים קדמוניות, בתקופה שאני מדבר עליה. באותן שנים לא ניכרו כל התכונות הללו באישיותו. להפך: הרב ש"ך נגלה לעינינו באותן שנים כתלמיד חכם רך כקנה, הססן בעניינים מעשיים. לא היה בו שמץ מתכונות המנהיגות, שום דבר שהזכיר תקיפות או כושר החלטה בשאלות הרות גורל. מה פשר השינוי הגדול שחל באישיותו?

דומני שיש לתלות זאת גם בשינוי העתים וחליפות הזמנים. לפני חמישים שנה האווירה בציבור הדתי הייתה שונה לחלוטין מזו שאנו מכירים כיום. לאדמו"רים שניצלו משואת אירופה היו מעט חסידים שהתקבצו סביבם, אך גדולי התורה הליטאים היו "בודדים" במובן זה. אכן, היו להם לא מעט תלמידים ומעריצים, אך לא "חסידים". היום קשה לתפוס זאת: לא רק הרב שך, אלא אפילו ה"חזון איש" או הגרי"ז, ראשים וראשונים למנהיגי התקופה, נהגו ללכת לכל מקום לבד, בלי שחבורה של עשרות תלמידים מקיפה אותם מכל צד. היום - כשנכנס ראש ישיבה לאולם - כבר מתקבצים סביבו עשרות בחורים. לא כך היה בימים ההם.

בשלב מסוים, לאחר פטירת ר' שמואל רוזובסקי, היה הרב ש"ך לראש הישיבה החשוב של פוניבז'. משבחן את עולם התורה שמסביבו, הגיע למסקנה שעולם הישיבות הליטאיות דומה לספינה נטולת קברניט. הוא חשש שתופעות שונות, דוגמת תחרות ומחלוקות, יגרמו נזק לעולם הישיבות. בהיעדר דמות אחרת שתקבל על שכמה אחריות להנהגת עולם הישיבות, החליט הרב ש"ך ליטול על עצמו את המשימה הכבדה. ואיזו אחריות זו הייתה!

למעט ישיבות סלובודקה וחברון, כמעט ולא נעשה דבר בעולם הישיבות בלי הוראתו. כל קבלה של אדם חדש לסגל הישיבה, כל שינוי, כל הקמת מוסד חדש, נעשתה רק לאחר שנתקבל אישורו. הוא הרגיש צורך להיכנס לפרטי פרטים. אני זוכר מעשה באחד מתלמידי החכמים בירושלים שהתחיל באמירת שיחות לקבוצה של תלמידים, וכששמע שהדבר אינו נושא חן בעיני הרב שך, הפסיק זאת לאלתר.

לעתים, נדרש הרב שך גם לקבל החלטות קשות. כך, לדוגמא, הורה על סגירת כל הפנימיות של הישיבות הקטנות בבני ברק כי היו לו טענות חינוכיות כנגדן. השינוי שחל בו היה מפתיע: כמעט "בן לילה" הפך והיה למנהיג מוכר שמתלווים אליו כל סממני המנהיגות. מתוך הנהגת עולם הישיבות, הגיע הרב שך להנהגת הציבור החרדי כולו. גם כאן פעל באותה תקיפות ובאותו סגנון של מנהיגות. לא עברו ימים רבים עד שהיה למנהיג הבלתי מעורער של הציבור החרדי.

קרה כאן דבר פרדוקסאלי: אין מי שקירב את העולם החרדי למדינה ומוסדותיה יותר ממנו, ודווקא עובדה זו הולידה את הקנאות הגדולה שלו. למן הימים הראשונים שלאחר הקמת מדינת ישראל ועד לתקופה בה הנהיג הרב שך את היהדות החרדית, דבקה "אגודת ישראל" בעמדה שלפיה כל מה שקורה במדינה הוא "מחוץ לתחום". זו הייתה התפיסה הרווחת: "יש לדאוג רק לציבור החרדי ולתלמידי הישיבות". הא ותו לא. ממילא, גם לא רווחה מידת הקנאות, שהרי המדינה "אינה מענייננו". משהגיע הרב שך לכס ההנהגה, הוא ביקש להיות אחראי גם למה שקורה במדינה. לכן הוא נלחם - תופעה שלא הייתה קיימת לפניו - ובצורה קנאית ביותר, בתופעות שונות שראה לנגד עיניו. ודווקא משום שכל הקורה במדינה היה אכפת לו. הקנאות הגדולה צמחה דווקא מתוך קרבתו למדינה ולמתרחש בה. כשיצא בשצף-קצף נגד הקיבוצים, לא היה מודע לכך שהם נמצאים כבר בתהליך של קריסה.

לציון מיוחד ראויה דרך לימודו. עמדתי על כך כבר בהיכרותי הראשונה עמו. בנו של ר' אהרן קוטלר הציג אותי בפניו, ואמר לי שאינו מכיר בעולם התורה מישהו ששקוע בלימוד התורה כמו הרב שך. סיפרו שבאותם ימים היה קרוב אצל ר' איסר זלמן מלצר והגרי"ז. מספרים שבאחד הימים נזקק הגרי"ז לברר דבר מה באמצע הלילה, והורה לבנו שילך וידפוק בחלונו של הרב שך. "הוא בוודאי לא ישן".

עוד לפני 50 שנה שמעתי שכשהגרי"ז חידש משהו, היה נוהג להקיש על חלונו של הרב שך ולשאול את דעתו על החידוש, כי החשיב אותו מאוד.

שני דברים ביחס אליו נחרתו במיוחד בזכרוני: עמלותו בתורה, והמחזה של "שש אנכי על אמרתך". השמחה בתורה. כשהצליח לפתור איזה רמב"ם מוקשה, או תוספות סתום, שש עליהם כמוצא שלל רב. זה עשה עלי רושם עצום. יכולת לחוש ממש בשמחה, והרגשת שהוא צריך לחלוק אותה עם אחרים.

כל ימיו התנגד ללמדנות שמלווה בחסידות שלא במקומה. כך, לדוגמא, תמה על כך שלא הורידו את ה"חזון איש" ממיטתו ביום השבת, כשהלך לעולמו, בנימוק שעם פטירתו "אין עוד מי שיפסוק הלכה". "התורה לא הלכה לעולמה", אמר.

בתקופה שבה הייתי קרוב אליו נהג לתת שיעור יומי ושיעור כללי. זכיתי לשמוע את השיעור היומי שלו פעמים אחדות, ואת השיעור הכללי שמעתי במשך "זמן" שלם. היה הבדל גדול בין השניים: המאפיין את השיעור היומי שלו היה אמירת "אני לא יודע". לעומת זאת, בשיעור הכללי אמר דברים ברורים.

לאחר השיעור נהג להדליק סיגריה, ולכבד אותי באחת. אבל היה לכך תנאי: הוא היה עושה כן רק אם התפעלתי מהשיעור. לעומת זאת, כשלא גליתי התפעלות נמנע מלכבד אותי: "אינך רואה את האמת", נהג לומר. פעם אחת שאלתי אותו שאלה באמצע השיעור. הוא עצר לרגע, חשב, והשיב מה שהשיב. בתום השיעור, כשירד מהבמה, ניגש אלי ואמר: "עכשיו מגיעה לך סיגרייה"...

הרב שך הרבה לדבר עם תלמידיו. יום לפני הבר מצווה של בני, נכנס הרב שך לביתנו, ישב עם בני, ולמד אתו את הסוגייה. משסיים, הודה כי נהנה ממנה, והלך. היה בו משהו אבהי ביחסו לתלמידיו.

הוא היה אדם רך מאד בשיחו ושיגו עם בני אדם. דרך כלל לא מש החיוך מפניו. היה לו חוש הומור, שלא חשף ולו שמץ קנאות.

פעם ביקרתי אותו ב"זכרון מאיר", והערתי שבכל "זכרון מאיר" אין אפילו אדם אחד עם חיוך. הוא חייך, ושאל: "נו, מה אני יכול לעשות?". כשהוציא את ספרו, אמרתי לו: "יש לכם בעיה. הוצאתם ספר אחרי שהחתם סופר מת". הוא היסס לרגע, ואמר: "לא נורא. אין לי בעיה של כבוד. ממילא אף אחד לא יסתכל בספרי".

ישיבת קלצק היתה ישיבה ציונית. הבחורים הלכו לצבא, חגגו את יום העצמאות, והוא לא גילה שום סימן התנגדות לכך. באותם ימים היה שותף לתפיסת החרדים, שלא אכפת לו מה קורה למדינה. התווכחתי אתו לא פעם. בזכרוני נותרה חרותה אמרה אחת. לאחר ויכוח קשה שהיה בינינו, חיבק אותי ואמר: "אנחנו כל כך רחוקים, שאפילו איננו רבים".

פעם, בא לנחם את אשתי, לאחר פטירת אמה, חמותי ע"ה. לאחר שישב כמה שישב, אמר לי: "תראה, עוד שנינו נחזור בתשובה"...

אסיים בדברים ששמעתי ממנו על ה"חפץ חיים", ויפים אף לדמותו-שלו. פעם אחת, הדגיש באוזניי עד כמה היה ה"חפץ חיים" דוגמא ליהודי נורמלי ופשוט. יהודי שלמד תורה לשמה, ללא נימוסי מלכות ומנהיגות, שלא נהג בעצמו גינוני גדול בתורה.

לאחר פטירתו, התחילו להפיץ עוד ועוד סיפורים על דמותו הפלאית של הרב שך, וציירו אותו בדמות "מלאך ה' צבאות" שלא מן העולם הזה. דומני שאין בזה צורך. די לנו שזכינו לראות את דמותו כפי שראה את עצמו, בדומה ל"חפץ חיים", כיהודי נורמלי ופשוט, שעמלו בתורה, ועסקו בתורה, שהעמיד תלמידים הרבה, לאלפים ולרבבות. יפים בעינינו דמותו ותורתו של הרב שך כפשוטם, כמות שהם, וכל המוסיף - אך יגרע.