לגמור את הדין כדי להטיל שלום בעולם - עיון בשיטת הרא"ש / הרב עדו רכניץ

מבוא

ככלל, תפקידו של המשפט האזרחי העברי הוא לרדוף צדק, כלומר, לנגד עיניו של הדיין אמורה לעמוד מטרה אחת בלבד - פסיקת דין אמת. אמת שאינה מתחשבת בנסיבות האישיות של העומדים לדין - "לא תעשו עול במשפט, לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול, בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו).

אף על פי כן, עיון בשיטת הרא"ש מוכיחה כי הוא ראה מטרה נוספת לבית הדין והיא השכנת שלום. אין הכוונה ליצירת אווירה רגועה ורגשי ידידות, אלא לכך שיש לחתור להכרעת הדין, גם כאשר אין אפשרות לברר את האמת.

גישה זו הובילה את הרא"ש לפרש במספר מקומות את הכרעת הגמרא כתקנה שמטרתה הכרעה ללא ראיות, וכן לחדש בעצמו דרכים להכרעה במצב שכזה.

בתשובתו (שו"ת הרא"ש, כלל קז, סימן ו, ד"ה כל), מציג הרא"ש את שיטתו כך:

כל זה סברתי והארכתי, להודיע שאין כח ורשות להוציא את הדין חלוק מתחת ידו, שצריך לגמור ולהשלים את הדין כדי להטיל שלום בעולם. ולכך נתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו, במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ובעדיות, פעמים באומד הדעת, ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, ופעמים על דרך פשרה.

כלומר, חובת הדיין היא להכריע את הדין כדי "להטיל שלום בעולם". לפיכך, במקום בו אין אפשרות לברר את האמת, יש צורך בדרכי הכרעה חליפיות.

בהמשך יוצגו דרכי ההכרעה בהם נקט הרא"ש. הרמב"ם, ככל הנראה, לא קיבל גישה זו, ואף פירש ופסק בשונה מהרא"ש במקומות רבים. דברי הרמב"ם יובאו בהערות השוליים.

דין מרומה מצד התובע

במקרה בו נראה לדיין שהתובע משקר אולם אין לכך ראיה, כתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש סח, כ):

ואם יראה לדיין שדין מרומה הוא, ימנע מלהשתדל באותו הדין. וכן אני עושה, כשמביאין לפני שטרות ישנים, אני חוקר ודורש להוציא הדין לאמיתו, ואם אני רואה באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, אני אומר שאין לשום דיין מישראל להשתדל בדין זה, וזה אני כותב וחותם ונותן ביד הנתבע[1].

כלומר, מעבר לחובה הבסיסית שלא לפסוק לטובת תובע הנראה כרמאי, נהג הרא"ש לכתוב לנתבע אישור על כך שאין אפשרות לתובעו. בכך פעל הרא"ש על פי שיטתו, המחייבת את הדיין להגיע להכרעה, במקרה זה, לטובת הנתבע, גם כשאין לכך תשתית ראייתית מבוססת.

דין מרומה מצד הנתבע

במקרה בו נראה שהנתבע רמאי ואין לכך ראייה, כתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה עוד):

נמצא, כשהנתבע טוען ברמאות, לא שייך האי טעמא, ובעי דרישה וחקירה, וצריך הנתבע להשיב על כל מה שישאל הדיין. ואם אינו רוצה להשיב לדיין, ומכסה ומעלים דבריו ומשיב תשובות גנובות, כדי שלא יוכל הדיין לעמוד על אמתת הדין, מה יעשה הדיין? לזכותו אי אפשר, מאחר שנראה לו דין מרומה... ואם יסתלק מן הדין היינו זכות, כי בזה יפטר, אם שום דיין לא יזקק לדונו מפני שהוא טוען ברמאות ואינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות, ונמצא חוטא נשכר. ועל זה ועל כיוצא בזה נאמר: אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות; וכיון שנראה לדיין שאם היה זה משיב על שאלותיו היה הדבר מתברר, ומחמת שלא יתברר הוא כובש דבריו, ויעשה הדיין כאלו השיב ונתברר שקרו, ויחייבנו מאומד הדעת, אעפ"י שאינו יכול לברר שקרו בביאור ובפי'. מאחר שהעדר הביאור בא מחמת רמאותו, שאינו רוצה להשיב על חקירות ודרישות כדי שיתברר שקרו, אומדנא דמוכח הוא, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה, ואין זה נקרא דברים שבלב, מאחר שהיא סברא מוכחת.

דהיינו, במקרה בו הנתבע נראה כשקרן ואין לכך ראיה, הימנעות מלדון אינה פתרון, כיוון שבכך הנתבע מרוויח. במקרה זה נקט הרא"ש בפתרון אחר: הכרעה על פי אומד הדעת[2]. בסיום תשובה זו הכליל הרא"ש את הדברים, וקבע שחובת הדיין להכריע גם כשאין ראיות מספיקות.

שודא דדייני

במקרה שאדם נתן מתנה וספק למי נתנה, פסק שמואל בגמרא כי הפתרון הוא "שודא דדייני". נחלקו ראשונים בפירוש המושג, וכפי שסיכם הרא"ש (בבא בתרא, פרק ג, סימן כג):

שודא דדייני - פירש רשב"ם: רואין למי דעתו קרובה יותר, ור"ת מפרש: דבלא טעם ובלא ראיה יתנהו הדיין למי שירצה, ובלבד שלא יהנה הדיין דאי שקיל אגרא לאו דיינא הוא.

דעת רשב"ם היא שיש לאמוד את דעת הנותן ולשער למי התכוון לתת[3]. לעומת זאת, דעת ר"ת היא שהדיין ייתן למי שירצה. לכאורה, דעת ר"ת מפליאה, שהרי, אם הדיין אינו יודע מה הדין, עדיף שלא יעשה דבר.

הרא"ש (בבא בתרא, פרק ד, סימן ג) הבין ש"שודא דדייני" הוא תקנת חכמים:

ויש מחלוקת שנראה להן לתקן שודא דדייני...

טעם התקנה התפרש בדברי הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה עוד):

ור"ת ור"ח יפו כח הדיין לעשות בדין זה כל מה שירצה לעשות, בלא טעם אומד הדעת... והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה. וכתיב: אמת ומשפט שלום וכו', כי על ידי המשפט יש שלום בעולם, ולכך נתנו כח לדיין לשפוט ולעשות מה שירצה אף בלא טעם וראיה, כדי לתת שלום בעולם.

כלומר, כדי להכריע את הדין במקום בו אין ראיה לאחד הצדדים, מוטל על הדיין לפסוק את הדין כפי שירצה, ובלבד שהדין יוכרע. מטרת סוג הכרעה שכזה היא להשכין שלום ולסיים את הסכסוך.

חלוקה כתקנה

הרא"ש בתשובה (שו"ת הרא"ש קז, ו, ד"ה וכן) ציין שישנה גם דרך פתרון נוספת:

וכן מצינו בגמרא, שניתן כח לדיין לעשות דין כעין פשרה...

במקום נוסף מנה הרא"ש (ב"ב ד, ג) מספר מקרים בהם תיקנו חכמים חלוקה כפתרון לספק:

ויש לומר שכך היתה תקנת חכמים בכמה מקומות שאמרו יחלוקו מספק[4]...

ייתכן שמטרת התקנה היא, כאמור, להכריע את הדין ולסיים את הסכסוך.

כל דאלים גבר

אופן ההכרעה המנוגד ביותר לשיטת הרא"ש, שהוצגה עד כה, הוא: "כל דאלים גבר". כלומר, בית הדין נמנע מלהתערב ומניח לצדדים לתפוס בכוח את הנכס עליו נסוב הסכסוך. בגמרא (בבא בתרא לה, ע"ב), נקבע כי פתרון זה נבחר רק במקום בו "איכא למיקם עלה דמילתא", כלומר, יש סיכוי סביר שאחד הצדדים יוכל להביא ראיה לדבריו בעתיד.

הרא"ש (שו"ת הרא"ש עז, א) התייחס לדברי הגמרא:

איכא למיקם עלה דמילתא - שמא ימצא אחד מהן עדים לאחר זמן, וגנאי לבית דין שיפסקו שודא, או חלוקה, ויצטרכו להחזיר, הילכך נסתלקו חכמים מן הדין, ואמרו: כל דאלים גבר, אולי יתברר הדבר לאחר זמן של מי הוא...

כלומר, כיוון שיש סיכוי שיימצאו ראיות על ידי אחד הצדדים נמנע בי"ד מלכפות הכרעה שאינה מבוססת על ראיות.

אף על פי כן, ראה הרא"ש (בבא בתרא, פרק ג, סימן כב) צורך לפעול להפסקה זמנית של הסכסוך גם במקרה זה, ואלו דבריו:

האי כל דאלים גבר דינא הוא דכל מי שגבר ידו בפעם ראשונה הוא שלו עד שיביא חבירו ראיה וכל זמן שלא יביא ראיה אף אם תגבר ידו לא שבקינן ליה לאפוקי מיניה[5]. דלא מיסתבר שיתקנו חכמים שיהיו כל ימיהם במריבה ומחלוקת היום יגבר זה ומחר חבירו אלא חכמים פסקו כל דאלים בפעם הזאת גבר...

כלומר, גם כאשר בי"ד אינו רוצה לכפות הכרעה, ומשאיר את הסכסוך להכרעה כוחנית, לאחר שאחד הצדדים תפס את הנכס עליו נסוב הסכסוך, המצב מוקפא עד שיובאו ראיות על ידי בעל דינו. טעם הדבר, אליבא דהרא"ש הוא כדי למנוע את התמשכות הסכסוך ללא סוף.

סיכום

הרא"ש הזכיר חמש דרכים להכרעת דין במקום בו אין אפשרות לברר את האמת, שמטרתן סיום הסכסוך והשכנת שלום:

האחת, במקרה בו נראה שהתובע שקרן ואין אפשרות להוכיח זאת, נהג הרא"ש לתת בידי הנתבע אישור שאין להעמידו לדין.

השניה, במקרה בו נראה שהנתבע שקרן, הורה הרא"ש להכריע על פי אומדן הדעת.

השלישית, כאשר נפסק בגמרא "שודא דדיני", הכוונה לתקנת חכמים המטילה על הדיין להכריע כפי שירצה, ובלבד שהדין יוכרע.

הרביעית, לגבי ספקות מסוימים נפסקה בגמרא פשרה כלשהי, למשל - חלוקה.

החמישית, גם כאשר בי"ד נמנע מלהתערב ו"כל דאלים גבר", לאחר השתלטות אחד הצדדים על הנכס, צריך בעל דינו להביא ראיה בכדי לקבל את הנכס.

דרכים אלו משקפות מגמה ומטרה נוספת העומדת לנגד עיני הדיין מלבד רדיפת האמת, והיא השכנת שלום בין אדם לחברו, "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט).