עוד בענין כיוון התפילה- תשובה לרב שמואל בירנבוים נר"ו / הרב יעקב מדן

ידידי הרב שמואל בירנבוים (להלן: רש"ב) חלק עליי בשתיים : א. בפירוש הסוגיות העוסקות בכיוון התפילה. ב. בשאלה העקרונית, האם ניתן להציע בסוגיה ובמקרא פירוש חדש, שאין לו רמז בראשונים, ולא עוד, אלא שהראשונים שעסקו בסוגיה פירשוה בדרך שונה. אתייחס להשגותיו כסדרן.

1. לגופה של הסוגיה.

א. רש"ב הוכיח נגדי מן הרמב"ם בספר המצוות, הלומד את כיוון התפילה ממשנת ר' אליעזר בנו של ריה"ג: "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו, עבדוהו בתורתו , עבדוהו במקדשו, רוצה לומר, הכוון אליו להתפלל שם". ממבט פשוט נראה מן הרמב"ם דווקא כדבריי, שיש לכוון כלפי המקדש דווקא, וכעולה מדברי שלמה. ומה ראיה מדברי הרמב"ם שיש לכוון אליו אף בחורבנו? רש"ב מוכיח זאת מדברי הרמב"ם בהלכות תפילה: "והכל יהיו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה, וכן היה הדבר תמיד ממשה רבנו ועד עזרא" הנחתו של רש"ב היא, שמשה שהתפלל נוכח המקדש, לא עשה זאת נוכח ארון הברית שהיה במשכן, שאותו בנה הוא עצמו, אלא כלפי הר המוריה שבארץ ישראל. ניתן להניח, שלא רק משה התפלל לכיוון הר המוריה. כל ישראל התפללו עמו, הפכו עורף למשכן ה', והתפללו אל מקום שהרמב"ם טורח במור"נ לבאר, שבני ישראל לא ידעו היכן הוא, משום שהתורה סתמה בכוונה ולא גילתה מהו 'המקום אשר יבחר ה'. לדבריו של רש"ב ברמב"ם, גם משהוקם משכן שילה, התפללו כולם נוכח הר המוריה. כך עשתה מן הסתם גם חנה, שממנה לומדת הגמרא הלכות תפילה, כשעמדה במשכן שילה והתפללה לבן. היא פנתה כלפי הר המוריה. הייתכן להבין כך?! ואמנם, הרמב"ם אומר במפורש: "נוכח המקדש בכל מקום שיהיה", ומשמע, שהתפילה כלפי המקדש גם כשאינו על הר המוריה. אך רש"ב מסתמך על אפשרות שמעלה כביכול, הכס"מ, שהמילים 'בכל מקום שיהיה' חוזרות על 'הכל יהיו מתפללין', ולא על המקדש. כלומר, הכל יהיו מתפללין בכל מקום שיהיה המתפלל. כל זאת, אף שדרכו של הרמב"ם להקפיד על לשונו, ולא לעבור באמצע משפט מלשון רבים ללשון יחיד.

גם מלשון הכס"מ נראה, שלשונו השניה היא עיקר, וכוונת הרמב"ם כפשוטו לכל מקום שנמצא המקדש, וללא כל צורך לחלוק לחינם על הרס"ג, שכתב במפורש שאין לכוון להר המוריה כשהמקדש במקום אחר, וכפשט משנתו של של ר' אליעזר, שהובאה לעיל. ונראה שהכס"מ נדחק בפירושו הראשון, משום שאין דרך הרמב"ם לדון על הלכות שעבר זמנן, וכבר נקבע מקומו של המקדש בהר המוריה. אך לבוא ולומר ברמב"ם, שאף בזמן שהמשכן בשילה או במדבר כיוונו את התפילה כלפי הר המוריה, לדבר זה לדעתי, מעולם לא כיוון הכס"מ, ולבוא מכוח זה ולדחות את הפירוש שהצעתי- דבר זה נראה לי בלתי אפשרי.

ב. לרש"ב היה פשוט, שב'תל שכל פיות פונים אליו' כיוונו חז"ל למקדש בחורבנו, כעולה מלשון 'תל'. , אך כל הראשונים שאני מכיר (ערוך [תלף] רא"ה, ריטב"א וכן הוא בשיר השירים רבה על 'בנוי לתלפיות' ועוד) פירשו, שהכוונה לבית המקדש, להיכל או לקודש הקודשים עצמו, ולא כדבריו של רש"ב, שהכוונה לחורבתו. כולם הבינו כנראה, ש'תל' הוא יסוד (כמו 'כל הערים העומדות על תילן' ביהושע י"א), והכוונה לבית המקדש שהוא יסודו של עולם. התלמוד הירושלמי הוא המקור היחיד שאני מכיר, לפירושו של רש"ב, ש'תל' בהקשר הנידון משמעותו המקדש בחורבנו דווקא. מקור זה הוא חשוב מאוד, ואדון עליו בסעיף הבא.

ג. רש"ב הקשה עלי מן הירושלמי. כאן הבעיה היא באשמתי, שקיצרתי ולא הבהרתי. לגופו של עניין: עיקר שיטתי בסוגיה מבוססת על התלמוד הירושלמי. לעניות דעתי אין ממנו כל קושיה על דבריי. אדרבה, ממנו הראיה הגדולה לפירוש שהצעתי. כאמור, צדק רש"ב בדבריו, שהירושלמי הבין את הפסוק על חורבות המקדש. אך הירושלמי לא גרס כבבלי "תל שכל פיות פונים בו" או "פונים אליו". הירושלמי גרס "תל שכל פיות מתפללין עליו" כלומר, כיוון התפילה אינו נובע מקדושתו של המקום החרב, אלא בשל העובדה שאנו כוספים אליו ומתפללים לבניינו, כשם שהרוצה להעשיר מכוון תפילתו צפונה אל מקור העושר.

ד. גם טענתו של רש"ב מן הנפנה (לצרכיו) ביהודה, לעניות דעתי היא ראיה לשיטתי. ר' יוסי הבחין במפורש בין זמן שבית המקדש קיים לבין זמן חורבנו, שאז אין מניעה להיפנות גם כלפי הר הבית. ומשמע כדברינו. אך גם מן החכמים החולקים עליו אין ראיה להתפלל לכיוון ההר אחר חורבנו (אם לא מן הטעם בארנו, שאינו קשור לקדושת ההר) מכך שאסרו לאדם לעשות צרכיו לכיוון הר הבית, שהרי ייתכן שדרך ביזיון אסורה כלפי ההר גם אחר החורבן. ומניין לנו להגדיל את מחלוקת ר' יוסי ורבנן מעבר לכך?

ה. רש"ב טען כנגדי מכך שהתוספתא הביאה פסוקים המדברים על כיוון לעיר ולארץ הקודש ולא רק למקדש, שאף אחרי החורבן יש לכוון לירושלים. אך כל הפוסקים ביארו את הכיוון מחו"ל לארץ ישראל ולא למקדש, בחוסר האפשרות הטכנית לכוון מחו"ל למקדש או אף לעיר, ולכן גילו הכתובים, שדי לכוון לארץ ישראל. אך השכינה נמצאת במקדש, ואפשר שאחרי החורבן, לפחות לשיטות שפקעה קדושת ההר, ייתכן שאין צורך לכוון למקום המקדש אם לא מן הנימוק שהעליתי במאמר.

ו. עוד הוכיח רש"ב את דבריו מכך שדניאל התפלל לכיוון ירושלים 'מקדמת דנא', וכמפורש בפסוקים ובירושלמי. וכי זוהי ראיה נגדי? וכי לא ייתכן שנכסף לבנין ירושלים במשך כל שנות החורבן? לא אמרתי אלא שתפילתו, שעליה מסר נפשו לגוב האריות, הייתה בשנה מכרעת לגבי תפילה על בניין המקדש.

ז. יש מעט דוחק בהסתמכותו של רש"ב בביסוס הסוגיה האמוראית בבבא בתרא על דבריהם של ר' ישמעאל ור' עקיבא כדי לחלוק על התוספתא. הפסוק שמביא ר' ישמעאל מספר זכריה כראיה לשיטתו, ששכינה בכל מקום, הוא פסוק מן התקופה, שבית המקדש היה עדיין חרב (שנת שתים לדריווש). ר' עקיבא לא דיבר כלל על מקום השכינה, אלא אסר לשים בורסקי ממערב לעיר. פשט המשנה נראה לענ"ד ברור כירושלמי, ששימת בורסקי ממערב לעיר תביא באמצעות רוח הים (בארץ ישראל, מקום מושבו של ר' עקיבא, של חכמי המשנה ושל חכמי התלמוד הירושלמי) ריחות רעים אל תוך העיר. הבבלי, שפירש את ר' עקיבא משום שכינה במערב, יצא מהנחה שהייתה ידועה לו, שהשכינה במערב. ולא שניתן היה להוכיח זאת משיטתו של ר' עקיבא כדי לחלוק על התוספתא מכוחו.

ח. הסברה שהעליתי, שתפילתנו לכיוון הבית החרב אינה קשורה בקדושת המקום, אלא בכיסופים לבניינו, ושלדעתי היא סברת התלמוד הירושלמי, אינה קשורה רק לכך שאנו מסיימים את תפילתנו בבקשה על בניין המקדש, אלא בכל אופייה של התפילה, שנתקנה כנגד הקורבנות, ושבניין ירושלים, השבת העבודה למקדש ושיבת השכינה לציון הם חלק מרכזי בה. הדיון בשאלה ההלכתית שהעלה רש"ב, עד כמה סיומה של התפילה הוא חלק מחויב בה, אינו שייך לדעתי, לענייננו.

ט. אני רואה בתפילה לכיוון ירושלים חיוב גמור ולא רק 'שיחה לסעודה שלישית'. זאת, גם אם מדובר על תקנה מאוחרת שלא מתקופת המשנה ומחמת תוכנה של התפילה, וכפי שנראה לי שעולה מן הירושלמי, ולא מחמת קדושת ההר. ממילא, אף שהצעתי פירוש אחר מן הראשונים לסוגיות, לא חלקתי עליהם להלכה, ופשוט שאסור לעשות כך. גם השיטות המופיעות בגמרא בבבא בתרא על כיוון צפונה או דרומה בשל העושר והחוכמה אינן מופקעות מהלכה. הן מוזכרות בכל הפוסקים בסי' צ"ד. עיין מהר"י אבוהב בב"י, רמ"א סעיף ב', ט"ז ס"ק א' וג' ועוד.

י. סוף דבר, חזרתי על כל צדדי קושיותיו של רש"ב, ולא מצאתי דרך להולמן. נראה לי, שקושיותיו לא באו לגופה של הסוגיה, אלא לגופו של העיקרון שאותו העלה רש"ב, שאין לנו לחדש פירוש, כאשר הראשונים פירשו את הסוגיה בדרך אחרת. עיקרון זה שקבע הרש"ב חשוב דיו לדיון בפני עצמו, ולענ"ד לא היה צורך להקיפו בחבילי הקושיות שהקיף עלינו הרש"ב.

2. פירוש חדש בסוגיה ובמקראות:

אגיב בשלוש נקודות על דבריו של רש"ב בעניין זה.

1) אני חולק על הנחתו של רש"ב, שמן העובדה שהצעתי פירוש חדש בסוגיה נובע שלדעתי "מקורם (של הראשונים- י"מ) בהבנה לא מעמיקה (ואולי אף שגויה) של תפילת דניאל", כלשונו של רש"ב. עוד כתב: "שהרב מדן בסברתו מתעמת לא רק עם גדולי הראשונים אלא גם עם ר' יהושע בן לוי ור' יצחק מחשובי האמוראים!" ובשלישית: "מהמאמר עולה כי הראשונים והפוסקים בעקבותיהם טעו בפרשנותם לסיפורו של דניאל. הם סברו כי דניאל התפלל לכיוון ירושלים מכוחה של הסברא המובאת בסוגיא ב"ברכות" (וכוחה יפה אף לאחר החורבן), אך ה"אמת" לשיטת הרב היא..." וכו'. ולא היא!

הפירוש שהצעתי לפרקים בספר דניאל אינו מובן מאליו, אינו מוכרח, וודאי שאינו 'הבנה מעמיקה יותר' משל הראשונים והמפרשים, שלא פירשוהו בדרך זו. בדבריי יצאתי מהנחה, שלדעתי יש לה נימוקים טובים בהבנת המקראות וגם בהלכה (בשאלה איך מסר דניאל את נפשו על מצוות התפילה), שניתן למזג את פרק ו' (סיפור תפילת דניאל וכיוונה כלפי ירושלים) עם פרק ט' (תוכן התפילה, בנין ירושלים והמקדש).

פירושי זה קשור למתודה שלימה לאורך כל המקרא, ולפיה ייתכן שאותו סיפור יפוצל בין תוכנו הפנימי לבין מסגרתו על פי חלקי הספר הדנים בעניינים שונים. כך לגבי היחס בין פרק ז' בירמיהו (נבואת השוואת בית המקדש למשכן שילו לגבי החורבן) לבין פרק כ"ו שם (גזר דין המוות שהוטל עליו בעקבות הנבואה). כך אני מפרש גם במקומות רבים אחרים, אף שהמפרשים לא פירשו כך. גם בדניאל- הראשונים לא קישרו בין סיפור התפילה שבפרק ו' לתפילה שבפרק ט', וממילא למדו בצדק, שגם אחרי החורבן היה דין לכוון בכל סתם תפילה אל ירושלים.

המתודה שלי אינה טובה משל הראשונים. הם הבינו את המקראות ואת הסוגיות בש"ס בדרך טובה משלי. כל ימיהם ולילותיהם עמלו על התורה, ואף ליבם היה כלב האריה. ספר התרומה דן בתלמידי החכמים היושבים כל השבוע בבית המדרש, ואינם חולצים את נעליהם אלא בשבת, שמותרים לפתוח את קשרי נעליהם, ועדיין אינו קשר של קיימא. לא אעסוק כאן בהלכות קושר ומתיר. רק זאת אומר, שחכמי התורה שתלמידיהם לא חלצו את נעליהם כל השבוע כדי שלא להתבטל מתורה, וישנו בהנחת ראשם על השולחן- אני מתייאש מראש מן הסיכוי להתחרות עם תורתם. אין כל רמז בדבריי לכך שאני כביכול מבין את המקראות בדרך נכונה יותר מבעלי התוספות והראשונים האחרים, שלמדו בדרכי פרשנות אחרות. את מי רחיצת רגליהם של הראשונים הייתי שותה אילו היו בידי. כל בניין קטן שאבנה בפרשנות התורה, אינו אלא אבן קטנה על גג הארובה בבניין הגדול שבנו הם.

אך המתודה שלי היא האות שלי בתורה, ולא אוותר עליה בשל דלות שכלי ודלות התמדתי בתורה. בשמים, לאחר מאה ועשרים, לא ישאלוני מדוע לא הייתי רבנו תם, אלא מדוע שכחתי את שמי שלי ליום הדין, ולא מיציתי את האות הקטנה שלי בשבעים הפנים שבהם נדרשת התורה. אי אפשר לנתק את פירושם של בעלי התוספות לסוגיה אחת, ולומר, רק כזה ראה וקדש, בלא להבין את דרכי פרשנותם בכל הש"ס. אך ישנן גם דרכי פרשנות אחרות, גם אם אינן טובות ומשוכללות כמו אלו של בעלי התוספות, ומותר ללכת גם בהן.

ודאי הוא, שקודם לכל דבר יש להגות ולעיין בפירושם של הראשונים עצמם קודם שנמציא פירושים משלנו. אני משתדל לעשות כך בלימודי, וכך השתדלתי לעשות גם במאמר הנידון. בהמשך מאמרי הנ"ל דקדקתי בדברים של ראשונים, של אחרונים ושל אחרוני אחרונים, ורק על פיהם פסקתי את ההלכה. כמו כן יישבתי את פירושם של הראשונים, שכמו הירושלמי, דייקו מן הפסוקים בדניאל את הצורך להתפלל כלפי ירושלים גם לאחר החורבן, אלא שהעליתי בדניאל פירוש אחר. אינני מקבל את טענתו של רש"ב, שאם הראשונים פירשו בדרך שונה הרי ש "בכך טעו בפסיקתם" כלשונו. כתבתי את סיועם מספר דניאל כדי ליישב את שיטתם, ולא כדי 'לתקוף אותם' כפי שטען רש"ב.

2) אני רואה את המעלות של הדרך שמציע רש"ב, שלא לסטות כלל מדרכם של הראשונים (ומסתמא גם של גדולי האחרונים) לא רק בהלכה, אלא גם בפירוש המקראות והסוגיות. דרך זו מעמיקה ומפנימה את הבנתנו את מיעוט ערכנו בתורה לעומת קודמינו, ומקנה לנו ענווה, יראת שמים, קבלת דקדוק הדין והקפדה על כל תג בשולחן ערוך. אצל אנשים רבים היא עשויה גם להגן מפני פריצת גדר בתחום ההלכה.

אך נדמה לי, שיש לה גם חסרונות. היא עלולה להביא לומדים רבים (לא את כולם!) לרפיון ידים מרצון לחדש בתורה ולניוון חוש הביקורת, ובעקבותיו המוח כולו בכל מה שקשור ללימוד התורה, שכמו כל גוף חי הוא שואף להתחדשות מתמדת. אם כוח יצירתנו המקורית וחוש ביקורתנו יושקעו בלימודי חול, ולתורה נותיר את כוח קבלתנו ואת השינון, יעלו לימודי החול מעלה מעלה, והתורה תרד מטה מטה. יהיו תלמידים רבים שלא יוכלו לקבל זאת. הם ילכו לרעות גם את משאם ומתנם התלמודי בשדות זרים. הם יעשו זאת אצל רועים היודעים ערכן של יצירה מקורית וביקורת, אך אינם יודעים ערכם של ראשונים, שליבם כלב אריה ושפיהם לא מש לרגע מן התורה, רועים המוכנים לערער בסתר ובגלוי על סמכותה של ההלכה, וגם על סמכותם של עיקרי האמונה שהונחלו לנו מפי רבותינו שבכל דור ודור. כך עלולים אנו דווקא בשל סייגיו של רש"ב לתת אצל אנשים רבים את תורת כל אחד ואחד בידו, ונמצא הפרוץ בתורה מרובה על העומד.

אין כוונתי חלילה, לומר, שמי שהולך בשיטתו של רש"ב מאבד את כוח היצירה שלו בתורה. גם אם לא נעלה על דעתנו שום פירוש שעדיין לא נכתב, עדיין נותר תחום יצירה רחב. אך לדעתי אין בו די, ואין הקומץ משביע את הארי של כל גווני הלומדים המבקשים ליצור ולחדש דברים הנראים להם כאמיתה של תורה. לא כדאי לדעתי, לצמצם את כוח היצירה והחידוש למסלולים מוגבלים, גם אם עושרם רב.

הדרך שאני מציע כוללת קבלה ללא עוררין של סמכותה של ההלכה כפי שהתגבשה במהלך הדורות בראשונים ובפוסקים. קבלה זו אינה רק בבחינת 'אם גזירה היא, נקבל', אלא בשל מודעות אמת לכוחם של ראשונים בתורה, כוח שבא להם בראש ובראשונה בשל מסירותם לתורה, התמדתם בה ויראת שמים שהייתה בהם. אך כשם ששבעים חכמים בסנהדרין, וההלכה היוצאת משם, אחת היא, כך שבעים פנים לתורה, ולכל לומד הזכות והחובה לחדש את האות שלו בה, ולהביאה לפני הציבור לשיפוט ענייני. יקשו המקשים ויתרצו המתרצים, וממילא מרווחא שמעתא.

3. ומסיים בשבח

הבהרתי התנגדותי התקיפה לדבריו של רש"ב, אבהיר גם את היתרונות של דבריו.

1. זו לשונו של המהרלב"ח בסוף תשובה ל"ז: "ודרכנו אנחנו אינו לחדש פי' בהלכה שלא זכרוהו הראשונים אדרבה אם לפעמים מזדמן ועולה בידנו איזה פירוש בהלכה חדש שנראה יפה אנו משתדלים לבקש עליו קושיות ודוחקים ולבטלו מטעם שכיון שלא כתבוהו הראשונים ודאי שאינו אמת:" בפשטות נראה מדבריו כפי שכתב רש"ב. בדורנו הגדילה לעשות נחמה ליבוביץ בספריה ובשיעוריה בהרבצת תורה, בחיבובה על העם ובמתודות החדשות שיצרה. למרות כל זאת, ולמרות שהייתה פרופסור באוניברסיטה ומחוברת עם העולם המודרני, תמיד הקפידה לומר, שאין לנו כל צורך לחדש פירושים, ודיינו בים העמוק שהנחילו לנו מפרשינו.

אך למרות דבריהם ודבריו של רש"ב מצאנו אחרונים רבים שחידשו פירושים משלהם. המלבי"ם, הנצי"ב ורבים אחרים לא היססו מלשאול קושיות רבות במקרא ומלפתור אותם על פי דרכם, ולא חשו למי שידייק מדבריהם, שכל המפרשים שלפניהם, שפירשו בדרך אחרת 'טעו בפירושם'. ר' חיים מבריסק, הרב שך מחבר 'אבי העזרי' וחבריהם, פירשו ברמב"ם פירושים מקוריים, כל אחד על פי דרכו, ואיש לא שאל עליהם, האומנם הבינו ה'מגיד משנה וה'כסף משנה' שפירשו בדרך אחרת, 'הבנה לא מעמיקה', הבנה שלא תירצה את קושיותיהם של הני רבוותא. לא זכיתי למה שזכה לו רש"ב, לשמוע תורה ישירות מפי הרב גוסטמן, אך עיינתי לא מעט בספריו. הם מלאים חידושים בתלמוד, שלא שזפתם עין הראשונים, ושהראשונים פירשו בדרך שונה. רבים מהאחרונים השתמשו בביטויי עזר בבואם להציע פירושים אחרים, כמו, 'לולא דמיסתפינא' או 'לולא דבריהם'. אך רבים לא נהגו כן.

עיינתי היטב בתשובת המהרלב"ח הנ"ל, משום שבמקומות אחרים העיז מהרלב"ח גם לחלוק על ראשונים. ראיתי, שמהרלב''ח דחה שם בשתי ידים ובנימוקים רבים את פירושו של המקשה נגד רש"י, ופירש המקשה דרשות להלכה של פסוקים שלא כרש"י. בהקשר שבו נאמרו דברי מהרלב''ח שצוטטו לעיל הם נשמעים טובים ומשכנעים. אינני בטוח שניתן לבנות מהם בניין אב לכל התורה כולה. יש מקום לתמוה על שאני מעז להשוות את השרבוטים שלי לאותיות הזהב של הנצי"ב ומהרלב''ח. אין כוונתי בהשוואה זו אלא ללמוד מהם, שהתורה היא כמעיין המתגבר ומתחדשת בכל דור כננס על גבי ענק, ואין בכך כל פגיעה בדבריהם של הקדמונים.

2. למרות התנגדותי לדבריו של רש"ב נגדי, אין להתעלם מתועלתם המרובה בהצבת תמרור אזהרה בפני התפרצות כוח החידוש והיצירה בעוצמה, שתדרוס את הצורך בבקיאות ובעיון בדברי הראשונים והפוסקים עצמם ואת קבלת הסמכות של פסקיהם. לטעמי ולאמונתי, מאמרי שלי לא חרג מן המותר ומן הרצוי, אך האזהרה היא בהחלט במקומה, ויישר כוחו.

3. רש"ב, בהשגתו המפורטת ובדקדוקו בדבריי, אכן תפס אותי בצדק על דברים שלא דקדקתי בהם וקיצרתי בהם במאמרי המקורי במקום שאמרו להאריך, ובאמת לא הובהרו הדברים במאמרי כל צורכם. בעקבות דבריו והשגותיו אזרתי כגבר חלציי וכתבתי את המאמר מחדש עם הבהרות רבות, ראיות ומקורות נוספים ועוד כהנה וכהנה עד לכדי כמעט פי שלושה מן המאמר המקורי. המאמר החדש עתיד לראות אור בע"ה ב'ספר אריאל' שמוציאה ישיבת הגולן תבנה ותכונן.

4. עוד אגלה, שרש"ב כתב את דבריו בסוגיה זו, שהציקה לו מאוד, לפני חודשים רבים. אך הוא מאן לפרסמם קודם שאמסור אני את תגובתי לדבריו. גם מכך יש ללמוד הרבה.

אסיים בנקודה אישית. ראשיתו של המאמר בשיעור שנתתי בבית הוריו של רש"ב ביום השנה לנפילתו של אחיו הבכור של רש"ב, שריאל הי"ד, בקרבות הבלימה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. זכיתי ללמוד עם שריאל הי"ד, מבוגרי המחזור הראשון של ישיבתנו, את דף הגמרא האחרון שלו. היה זה במוצאי יוהכ"פ, לאחר שיצאנו יחד מביתו. בהמתנה ליד שולחן הרישום המאולתר לעליה לאוטובוס שהביא אותנו ליחידתנו, לאורה של נורה עירומה של 40 ווט, למדנו מגמרת כיס קטנה עמוד גמרא בפרק 'במה מדליקין' ממסכת שבת. ארבע עשרה שעות אחר כך כבר לא היה שריאל בין החיים. תעמוד לכל ישראל זכותו. לכך יש מן הסתם לרש"ב ולי, למרות מחלוקתנו הקשה, פינה חמה משותפת בלב.