זאת תורת ההסדר * / הרב אהרן ליכטנשטיין

א. היתרונות והקשיים שבהסדר

עם הגיעו לגיל הצבא, ניצב בחור ישראלי בעל רקע תורני בפני שלש ברירות עיקריות. הוא יכול, כרוב עמיתיו, להתגייס ולשרת לפחות שלש שנים - אם מיד, ואם אחרי שנת הכשרה במכינה קדם-צבאית. לחילופין - ובמקביל לנהוג ברוב מדינות המערב כיום - הוא יכול לפטור עצמו משירות לחלוטין על ידי לימוד בישיבה אשר תלמידיה מוגדרים כמי שתורתם אומנותם. שלישית, הוא יכול להצטרף לישיבת הסדר ולשהות במחיצתה, לפחות כחמש שנים, במסגרת תכנית אשר תשלב ספרא וסייפא. במקרה זה, הוא ילמד בהיקף מלא בהיותו בישיבה - דרך כלל, המימד הצבאי אינו בא לידי ביטוי בין כתליה - אך הוא ייעדר הימנה, גם בתנאי שלום, למשך כששה-עשר חודש (ואם הוא קצין, להרבה יותר), לשם אימון ופעילות מבצעית [1].

מתוך שלש הברירות, זו של הסדר הינה, במובן אחד, הקלה. ברם לאמיתו של דבר, היא גם הקשה שבהן. מצד אחד, היתרונות, מנקודת ראותו של הבחור הדואג לנוחותו, שקופים למדי: ראשית, השרות הפעיל קצר יותר. הסדר'ניק אמנם משתעבד לחמש שנים אך הוא ילבש מדים פחות משנה וחצי, אלא אם כן הוא ייכנס למסלול הקצונה. אך בעיקר, ההסדר מספק מסגרת נוחה להגשמת שני חיובים שונים ובמידה אף סותרים. הוא מאפשר לתלמיד, מוסרית ופסיכולוגית גם יחד, להשקיט את מצפונו, הן הדתי והן הלאומי, על ידי השתתפותו בנטל הבטחון הכללי ללא ניתוק מבית יוצר תורני. חברתית - ולזה יש כמובן אף השלכות דתיות - ההסדר מציע לחייל תנאים רצויים היות והוא דרך כלל משתלב ביחידות בהן, במידה זו או אחרת, קיים ריכוז של בני ישיבות. ובנוסף לזה, ההסדר מאפשר לו, מעשית, לשמור על אופציות לימודיות ומעשיות לקראת העתיד. בניגוד לעמיתיו בישיבות אחרות, הסדר'ניק רשאי, עם תום תקופת חיובו למסגרת, לבחור בכל מסלול לימוד או תעסוקה במרחבי החברה הישראלית.

ב. האתגר שבהסדר

השיקולים האלה בחלקם, לגיטימיים ואפילו חשובים. אך במבט אידיאלי ואידיאולוגי, לא הם המהווים לב ההסדר. לאשורו, הסדר הוא אתגר יותר מאשר הזדמנות; וכדי להתבונן במיטבו עלינו להתמקד בקושי, ואפילו מתח, ולא בנוחיות. אופטימלית, ההסדר אינו מציע רק חממה דתית עבור החוששים ממשבי חיי צבא שיגרתיים - אם כי, אגב אורחא, הוא דרך כלל, גם מספק, חלקית, צורך זה. ההסדר במיטבו שואף למשוך ולפתח בני תורה בעלי רצון עז ומקיף להיות תלמידי חכמים, אך המרגישים בו-זמנית חייבים - מוסרית והלכתית - לעזור להגן על עמם ומולדתם; הרואים במחוייבותם הכפולה, בהתחשב באילוצים ההיסטוריים של מקומם ושעתם, זכות וחובה גם יחד; האוהבים, בהשוואה לעמיתיהם השוללים את ההסדר, לא את התורה פחות אלא את כנסת ישראל יותר. הוא נועד לקיים מערכת בה תלמידים יכולים להתמקד בהתפתחותם האישית הרוחנית והלימודית תוך כדי היענותם לקריאה לשירות ציבורי, ובכך לטפח קיום יהודי משולב ושלם.

מבחינה זו, ישיבות ההסדר שונות, מהותית ועקרונית, מן המכינות הקדם-צבאיות. ההבדל אינו מצטמצם לפרופורציות אחרות בחלוקת זמן ומאמץ; הוא נוגע לאושיות היעדים וביצועם. מכינה - כשמה, כן היא. היא מיועדת לשמור על זיקתו של חניך לעולם קדשי מורשת ישראל ועל זהותו כיהודי מאמין ושומר מצוה; והיא שואפת, רוחנית ומעשית, לצייד אותו בחוסן הנדרש כדי להחזיק מעמד כחייל דתי. ביחס לרבים, זוכות המכינות להגשים משימה זו בהצלחה; וברור שעבור תרומתן להשגת יעדים ערכיים ולאומיים - במיוחד לגבי פלג האוכלוסיה שעם סיום התיכון אינו יכול או רוצה להמשיך חיבורו לבית מדרש לטווח משמעותי - ראויות המכינות להוקרה והערכה. ברם, עבור ציבור שוחרי התורה, רווי רצון וכושר לעסוק בה ולהתעצם בלימודה ויישומה, ישיבות הסדר, כבני רשף, מגביהות עוּף. הן אמנם גורסות כי גם כדי להבטיח החזקת הכיפה על הראש, רצוי להעמיק, לימודית ורוחנית, בטיפוח הראש והאדם שמתחת לכיפה. ברם, הן מתרכזות בטיפוח זה, בבניית אישיותו של בן תורה, כערך עצמאי. לדידן, עם כל החשיבות של העניין, אין להסתפק במועט של שמירה על הקיים של רמת הזיקה לתורה ויראת שמים אליה הגיע בחור בגיל תשע-עשרה. הדגש הינו, אם כן, על צמיחה והתפתחות - הן למען עתיד הבחור עצמו, והן למען תרומתו, ולו כבעל בית, לחוסנה הערכי והרוחני של המדינה. ומכאן, השוני במבנה ובקונספציה. בהיות שבמכינות אף הפרק התורני דרך כלל נתפס - ובמידה, מתגשם - כהכשרה לקראת הצבא, ומתבצע בצילו, בישיבות הסדר אף הפרק הצבאי נתפס כפן של מסכת תורנית אורגנית אשר במסגרתה, תוך כדי שמירת קשר עם הישיבה במהלך השירות, התלמיד-החייל מושרש.

ג. השירות הצבאי - הכרח שהוא חובת השעה

אמנם, אין שני היבטי ההסדר, הרוחני והצבאי, שווים. בכורת הראשון משתקפת בחלוקת הזמן. אך היא נזקקת בעיקר למישור הערכי, בו יתכן ששני גורמים יהיו נחוצים והכרחיים באותה מידה ואף על פי כן שונים למדי בערכם. כשהמשנה אמרה (אבות ג',יז ): "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח", היא ודאי לא התכוונה להעניק מעמד שוה לשניהם. היא רק קבעה כי, מעשית, לא ניתן לוותר על אחד מהם, אם כי מבחינה ערכית וטיליאולוגית, קמח קיים למען תורה ולא להיפך. "צריך לאכול כדי לחיות ולא לחיות כדי לאכול", מדקלם אחד מדמויות מולייר ; והוא הדין בהסדר. מעבר לפן פיקוח נפש כשלעצמו, הישיבה מחייבת שרות צבאי כאמצעי למטרה: החזקת והעשרת חיי הרוח של הפרט והכלל, הגשמת החזון הדתי והמוסרי הנשגב המהווה ייעודנו הלאומי; וכל השאר טפל לחלוטין. אין אדם אחראי הקשור בישיבת הסדר המצדד בשירות צבאי כשלעצמו. אנחנו דוחים כל שמץ של מיליטריזם, ורחוקים שנות אור מתפיסת אפלטון כי משמעת חיי צבא הינה מרכיב נחוץ של חינוך אידיאלי. לא פחות מאשר כל יהודי, ההסדר'ניק הטיפוסי נכסף לשלום, משתוקק ליום בו יוכל לפשוט מדיו, לפרוק נשקו, ולהתמסר בכל מרצו לתורה. אך בינתיים, היות ואינו מטפח אשליות והזיות, הוא וכליו נמצאים בכוננות.

במובן אחד, אם כן, ההסדר נעוץ לא בבחירה אלא בהכרח. הוא, אם נרצה, בדיעבד - תגובה למציאות הפוליטית הכפויה עלינו על ידי אויבינו. אך במובן שני הוא בהחלט לכתחילה - ברירה חופשית המעורה בהכרעה הלכתית ומוסרית. אין אנו - לפחות, בישיבת הר עציון - מצדדים בהסדר כאלטרנטיבה משנית עבור נחשלים שאינם מוכנים או מסוגלים לקבל עול תלמוד תורה בלעדי. אנו מצדדים בו מתוך שיכנוע שבהתחשב בנסיבותינו - מי יתן והיו שפירות יותר - שרות צבאי הוא מצוה ואף מצוה חשובה [2]. בלי להטיל דופי במסירותם או במוסריותם של החולקים עלינו, אנו גורסים כי עבור רוב רובם של בני תורה כיום, תרומה להגנת העם היא בגדר חובת השעה.

ד. ההצדקה לשירות הצבאי המקוצר

המונח "הסדר", במידה ונודף הימנו ריח עיסקה בין יריבים, מטעה. ההסדר אינו פרי פשרה בין ראשי ישיבה למשרד הבטחון. הוא מהווה פשרה עם המציאות. ברור שלפרקים אנו מתווכחים עם המפקדים אודות פרטים ולא תמיד הם מעריכים מספיק את בכורת הגורם הרוחני, אך החרדה הבסיסית לבטחון היא שלנו לא פחות משלהם.

כמובן, חרדה זו חייבת לעמוד מול אחרות. כנסת ישראל זקוקה לא רק לבטחון אלא לרוחניות - ובסופו של דבר, לראשון למען השנית. כל המסוגל, בגין ידע ושאר רוח, לשמור על חזוננו המוסרי ומורשתנו הרוחנית ולהעשירם, תורם לאין ערוך לאיכות חיינו הלאומיים; ויש להתחשב בכך בקביעת סדר עדיפויות אישי או ציבורי. ובכן, אם כי, בעולם ישיבות ההסדר, אנו גורסים כי מן הראוי שאימון צבאי ושירות מילואים בהמשך יהיו נחלת כמעט כל בחור בישראל - לכל היותר, יש לייעד התמחות רוחנית לאליטה אצילה - משך הפעילות המבצעית של בני תורה צריך להיות קצר משל עמיתיהם שאינם מוכנים או מסוגלים להעלות תרומה מקבילה. יש לציין כי המימסד הצבאי דרך כלל מבין זאת. מפקדים זוטרים, חדורי דאגה מתמדת להחזקת חיילים טובים ביחידותיהם, מתאוננים לא פעם על האפלייה שבקיצור שירות תלמידי ישיבות. אך בכיריהם, המודעים יותר למצב הכללי ולטווח הארוך, מכירים בערך המימד הרוחני שבהסדר כמחשל ומרומם, הן את בני הישיבות והן את הנלחמים לצידם בשדה הקרב. ברם, חשוב להדגיש כי מנקודת מבט תורנית הצדקת השירות המקוצר אינה מושתתת בלעדית או אפילו בעיקר על המרצת אומץ. היא מעורה בערך המהותי והאין סופי של תורה כשלעצמה - ואדרבה, באמונה ובתקוה שהיא מקרבת אותנו להגשמת חזון הנביא: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צ-באות".

ה. העם וצה"ל זקוקים להסדר

הטיעון למען ההסדר בנוי, אם כן, על כמה הנחות פשוטות. ראשית, בשנות עיצובו שלאחר התיכון, על בן תורה להיות מושרש לעומק באוירה תורנית מובהקת, הן למען התפתחותו הרוחנית האישית והן למען עתיד עם הזקוק, כלאויר לנשימה, לתשתית ערכית נרחבת ולמנהיגות רוחנית כאחת. שנית, ההגנה על מדינת ישראל היא חובה מוסרית והלכתית ברורה - אם מפני שלהשקפתנו לידתה היתה מאורע היסטורי ממדרגה ראשונה ושמירתה בעלת משמעות רוחנית רבה, ואם מפני שגם ללא מימד זה קיומם הפיסי של מליוני תושביה מונח על כף המאזנים [3]. שלישית, לאור צרכיה הצבאיים הנוכחים - ואת אלה אמנם יש לבדוק מחדש לפרקים - בני ישיבה חייבים להשתתף בהגנתה, הן על ידי אימון יסודי ומתקדם, המכשירם להשתלב במערך המלואים לקראת אפשרות של מלחמה, חס ושלום, והן על ידי שירות מבצעי גם בתקופות שלום מתוח.

הצורך בהשתתפות כזו מושתת על כמה גורמים. החשוב שבהם, כמובן, הוא העובדה שבמקרה מלחמה צה"ל עלול להיזקק לכל חייל שיוכל לתרום. שמא יתקבל הרושם שמספר ההסדר'ניקים נטול חשיבות צבאית, יש לציין כי אף שאמנם לא מדובר בהמון ממש, הרי ציבור התלמידים הרשומים כיום בהסדר, שלא לדבר על בוגרים שעברו למערך המלואים, מסוגל לאייש כמה מאות טנקים ו/או כמה גדודי חי"ר - לכל הדעות, סכום שאינו מבוטל. גורם זה נוגע להכשרה יותר מאשר לשירות בעיתות שלום; אך גם לגביו, יושר בסיסי ורגש כבוד עצמי מחייבים שהקהילה התורנית תטה שכם אף אם תרומתה זעירה משל אחרים.

ו. מניעת מלחמה

1. בן-תורה חייב גם במניעת מלחמה

התפיסה - המקובלת על ידי רבים באחת הישיבות ובנותיה - שעל בני תורה להכשיר עצמם לקראת מלחמה אפשרית אך שהם פטורים מלמונעה, מתעלמת מערך מנע. במישור הסיוע לזולת, כמוהו כסיעוד - הלכתית ומוסרית. מצות השבת אבידה כוללת מניעתה:

"הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או שדהו חייב לגדור בפניהם ולמנעם, שנאמר: לכל אבדת אחיך - לרבות אבדת קרקעו" [4].

ואם באבידת ממונו כך, באבידת גופו לא כל שכן [5]. במקביל, מפורסמים דברי הרמב"ם לגבי הנשגבה שבשמונה מעלות הצדקה:

"מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".

וכל זה אף כשאין "הנותן" מתחסר אגורה שחוקה.

2. משימת המניעה אינה יכולה להעשות בידי אחרים

יתכן שתפיסה זו - ביטויה המעשי הוא מסלול של כחצי שנת אימון ללא שירות בעקבותיו (פרט למלחמה) - בנויה על ההנחה שמשימת המניעה אפשר להטילה על אחרים; או, כפי שמתבטאים כמה, שכל עוד יהא מי שמשוטט ברחוב או עובד במפעל אזרחי, אין הצדקה לשליפת בחורים מבית המדרש. ברור שגישה זו אינה נטולת יסוד, שכן כבר קבעו חז"ל שבכל החלטה לגבי דחיית תלמוד תורה מפני מצוה, אפשרות עשייתה על ידי אחרים הינה גורם מכריע:

"הדר יתבי וקא מבעי להו : כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, הא חפצי שמים ישוו בה. וכתיב כל חפצים לא ישוו בה, דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה. כאן במצוה שאפשר לעשותה על יד אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים" [6].

אך אפשרות זו צריכה להיות מעשית ולא רק תיאורטית: לא ניתן להעריכה בלי שנכונותם של האחרים למלא את החסר תובא בחשבון. האמנם פשוט שמותר לי,
במישרין או בעקיפין, להעמיס על חברי נטל משותף מפני שאני שואף ללמוד? [7] יתירה מזו, לבעייה מימד שונה לחלוטין כשמדובר לא רק על חלוקת זמן ומאמץ אלא על סכנה; ולצערנו, היבט זה קיים אף בעידן רגיעה.

ובכן, בבואנו לקבוע משך שירות בתקופת שלום, אנו נאלצים שוב לאזן צרכים ציבוריים סותרים - וזה אמנם יסוד קיצור השירות הפעיל במסגרת ההסדר. אך עלינו להבהיר כי המושג "אפשר לעשותה" אינו מעניק הצדקה לפטור אוטומטי ומחלט. העוסק באיזון כזה ומסיק כי חובו הצבאי בעידן שלום הוא אפס, רשאי כמובן לדגול בעמדתו. אך לדידי, לרעיון מדינה ובטחונה בבחינת נהמא דכיסופא אין קסם מוסרי.

ז. ההימנעות משירות צבאי גובלת בחילול השם

פרט למומנט המוסרי, עבור רבים יש בשירות אף נימה של אינטרס אישי - ולא רק מפני שסוף סוף על מולדתנו אנו מגינים. שירות מאפשר לחייל להשתחרר מייסורי הטפיל, אם מוסריים ואם פסיכולוגיים, והוא מאפשר לציבור הדתי כולו להימנע ממציאות וכתם הפרזיטיות. הוא בונה אופי אישי מכאן, ופותח נתיבי השפעה מאידך גיסא על ידי עיצוב מנהיגים פוטנציאליים הרגישים לדופק וחוויית בני ארצם. אמנם אסור שסיכוי ביקורת חילונית יהווה באורח שיגרתי הגורם המכריע בהתוויית מדיניות דתית, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו לחלוטין. חז"ל, בכל אופן, לא התייחסו לחילול השם ולקידוש השם בשיוויון נפש.

ח. הקשיים שבביצוע ההסדר

1. שילוב התלמוד והמעשה

אם המסכת הרעיונית עליה ההסדר מושתת פשוטה יחסית, ביצועו רחוק מזה. בפתח הדברים תיארתי את ההסדר כקשה שבאופציות העומדות בפני בחור בגיל צבא; ואמנם עבור המתייחס לענין ברצינות גמורה, כך המצב. הקושי אינו מקרי, אדרבה הוא נעוץ בעצם מהות ומבנה הסדר; והוא משולש. ראשית, קיימת בעיית ההתמסרות הכפולה כשלעצמה - סכנת אבדן מוטיבציה ותאוצה, ופיצול זמן, מרץ, ותשומת לב המעורים בשילוב תלמוד תורה עם משימה אחרת, איזו שתהא, אם לימודית ואם עיסוקית. מנקודת ראות זו, שאלת ההסדר מתמזגת עם בעייה הרבה יותר נרחבת - יחס תלמוד ומעשה, תורה ודרך ארץ, קודש וחול; ומתוך כך, אין היא נתונה לפתרון קל וחלק - "דרבי שמעון בר יוחאי אמר", אומר הירושלמי בברכות (פ"א ה"ב ): "אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהבית תורה לישראל, הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נש תרין פומין - חד דהוי לעי באורייתא, וחד דעבד ליה כל צורכיה ". למשאלה זו מצטרפים, מעומקא דליבא, הסדר'ניקים ורבותיהם, אך היא נשארת משאלה.

2. סגנונות חיים מנוגדים

ברם, ביחס להסדר, ספציפית, קיימת בעייה נוספת: עימות ערכים, סגנון חיים, ותחושה של סתירה שבין בית המדרש לבין בסיס טירונות, במיוחד בצבא שהינו ברובו המכריע חילוני. הסכנה איננה כל כך שתלמידים יתפקרו ו/או יפרקו עול תורה ומצוות. אשר לנקודה זו, הישגי ישיבות הסדר הם לפחות ברמת קודמותיהן, הישיבות המזרח אירופאיות הקלסיות. הסכנה העיקרית היא של שחיקה - אבדן עדינות ואצילות והקהיית רגישות מוסרית ודתית, העלולים לנבוע מחשיפה להיבטים המחוספסים של קיום, המסוגל לגמד את המימד האנושי והרוחני שבאדם [8].

כבר הרמב"ן ציין, שתכונות התקיפות והגבריות שכל כך מושרשות בחיי צבא נוגדות, מטבען, את המשמעת התורנית הרוחנית. בבארו את הפסוק: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג,י), מעיר הרמב"ן :

"והנכון בעיני בענין המצוה הזאת כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו. והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו, ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני האדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב: ונשמרת מכל דבר רע".

מצבים פחות חמורים ממלחמה מאיימים פחות, אך גם הם יכולים להטביע את חותמם. כמשתמע, כמובן, מלשון הפסוק והרמב"ן, ניתן להתגבר על הקושי; אך יש צורך בשמירה כנה ומודעת.

3. נאמנות כפולה

ברם, דומני שהקושי החריף ביותר מתייחס לא להיבטים המעשיים של פיצול מאמץ ולא להתמודדות עם סכנת השפעה שלילית. הוא מתייחס לעצם מהות ההסדר - לקיום איזון עדין, מוסרי ואידיאולוגי כאחד, בין שני מרכיביו. המדובר בעימות של אהבות, לא רק של מלאכות. במישור אחד, אין זו אלא בעיית הציונות הדתית ביתר חריפות. הרי שמצד אחד, ישיבת הסדר חותרת להחדיר נאמנות עמוקה למדינת ישראל; ואילו מצד שני, היא משרישה תפיסות וערכים רוחניים האמורים לשמש בסיס לביקורת נוקבת ויסודית של מדינה וחברה הנוטה אחרי החילוניות. אך הבעייה מקבלת מימד נוסף כשנאמנות זו כוללת את הנכונות להילחם ולמות. יתירה מזו, היא מעוררת, במפלס שני, מכלול בעיות הקשורות ספציפית בתלמיד-חייל כשלעצמו. מצד אחד, ככל ישיבה, ישיבת הסדר מתאמצת להקנות אהבת תורה מקיפה ועמוקה עד כדי הפיכת הניתוק הממושך הימנה לכאוב - והיא דורשת ניתוק כזה. ומאידך גיסא, היא דוגלת בשירות לאומי גם במחיר האטת ואפילו צמצום ההתפתחות האישית - ואף על פי כן פוקדת על תלמידיה לשרת די פחות מעמיתיהם במגזרים אחרים.

ט. פתרון הבעיות - איזון ערכים

הסתירות המדומות האלה - והן אינן לגמרי מדומות - הן פרי מאמץ יסודי להשלים בין חיובים ותביעות סותרים על ידי השכנת איזון מסויים: איזון אשר ייצור תלמיד השואף לאיצטלא דרבנן שגם משרת, חייל שגם לומד; איזון הרואה בשירות הצבאי קרבן רוחני - אין אנו רוצים שתלמידינו יהיו אדישים להפסדם - אך המחייב אותו; איזון המעודד תלמיד להצטיין בצבא, אך מכתיב שובו לבית המדרש בעוד הצטיינות זו טרם יושמה - או אפילו הושגה - בשלימות. מנקודת ראות הישיבה, הניגודים האלה מוצדקים לחלוטין. ולא עוד, אלא שהם מהווים לב ליבו של ההסדר כמערכת מורכבת ורגישה. אך שמירת איזון זה, על כל גווניו העדינים, מצריך הליכה על שביל צר - לעתים, אף על חבל דק; וכאן טמון הקושי הראשוני, קיומי ולא מעשי, שבהסדר. אין לתמוה, אם כך, על שרבים מגשימים את יעדיו חלקית. אך את ההסדר בטהרו ובמיטבו ניתן לראות באלה אשר מצליחים להשיג את האיזון בכל מורכבותו - באלה אשר, חרף הקושי, שלמים עם עצמם ועם ייעודם. והמראה מרשים ומרומם.

בעיות אלה בהחלט קיימות, והן מציבות בפנינו אתגר חינוכי רציני; ואם כי ניתן להתגבר עליהן - תולדות ישיבות ההסדר ורבים מצאצאיהן מעידות על כך - כל התעלמות מהן מסוכנת. אדרבה, דוקא מחייבי ישיבות ההסדר, מחנכיהן המתמודדים חדשים לבקרים עם דרישותינו המורכבות, הם המכירים מקרוב ולעומק את בעיות המוסד. כלום אנחנו זקוקים למבקרים המנותקים לחלוטין מהווי הצבא - ובמידה, אף מהמדינה - שיסבירו לנו מידת ורצינות הקושי שבמערכת? את היקף ומשמעות המחיר הלימודי המתבקש הימנה?

י. שרשי ההסדר - בראשית האומה

ואף על פי כן - אם כי מאות ואלפי שנות גלות נטו להאפיל על העובדה - ההסדר הוא הדרך היהודית המסורתית והמקורית. מה היו מערכות משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, רבי עקיבא - כפי שחז"ל תפסו ותיארו אותן - אם לא ישיבות הסדר? יש להניח שצורת שילוב שירות צבאי עם תלמוד תורה היתה שונה משלנו. חז"ל מציינים כי יהושע ננזף על ידי מלאך ה' בגלל ביטול תלמוד תורה דרבים לערב אחד: "אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה" (מגילה ג,א), ולצערנו, אנו, כצבא, עדיין רחוקים מרמה זו; אך העקרון זהה.

אמנם לדעת הרמב"ן, שרשי ההסדר נעוצים בראשית האומה ממש. בהסבירו למה אבימלך לחץ על יצחק לכרות עמו ברית, הוא משער:

"ויתכן שהיה אברהם גדול מאד ורב כח, שהיו בביתו שלש מאות איש שולף חרב ולו בעלי ברית רבים, והוא גם בן חיל אשר לבו כלב אריה ורדף ארבעה מלכים גבורים מאד ונצחם. וכאשר ראו הצלחתו כי הוא מאת האלקים פחד ממנו מלך פלשתים פן יכבוש ממנו מלכותו... וכמעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בראשית כו,כט ).

תיאור האבות בעלי לב האריה ותלמידיהם שולפי החרב יצטייר כמוזר אצל רבים. אם כי אנחנו לא ששים להודות בכך, אף לעולם התורה יש אופנות משלו, ואופנת הרמב"ן על בראשית - הרמב"ן ככתבו, הנקרא בכנות, ומובן ללא סרק וללא סייג - היא כרגע בשפל [9]. אך עובדה אינה זזה ממקומה: המסורת היסודית היא הסדר.

יא. השירות הצבאי - גמילות חסדים

1. החיוב לעסוק בתורה ובגמילות חסדים

את הסיבה ניתן להגדיר בפשטות. הנימוק ההלכתי להסדר אינו מבוסס, כפי שרבים טועים, אך ורק על מצות מלחמת עזרת ישראל מיד צר. אילו כך היו פני הדברים, ודאי היה מקום לבעל דין לטעון שמבחינה הלכתית ששה עשר חודש בצבא הינם מחיר גבוה מדי עבור קיום מצוה בודדת. לאמיתו של דבר, הנימוק מושתת על:

א. הצורך הפשוט להישאר, ולהשאיר אחרים, בחיים.

ב. העובדה כי בנסיבותינו שירות צבאי הוא הביטוי המובהק לערך הרבה יותר מקיף: גמילות חסדים.

גורם זה, אשר שמעון הצדיק הגדירו (אבות א,ב) כאחד משלשה דברים שעליהם העולם עומד, הוא יסוד כל מוסר חברתי תורני, והגשמתו, אף על חשבון טיפוח חד-גווני של גדלות בתורה, הוא הכרחי. דברי הגמרא בעבודה זרה (יז,ב) ברורים ונוקבים בנידון:

"תנו רבנן: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, אמר לו רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בו תרדיון : אשריך שנתפסת על דבר אחד. אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. אמר לו רבי חנינא : אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול. אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתה עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד. וכדרב הונא, דאמר רב הונא : כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא א-להי אמת וגו'. מאי ללא א-להי אמת, שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאיו לו א-לוה" [10].

במקביל, המדרש בקהלת רבה (ז,ד) ממקד את כפירת נבל ("אמר נבל בלִבו אין א-להים ") בניתוק מחסד: "ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים כאילו כופר בעיקר". והגמרא בראש השנה (יח,א) קובעת כי אף כי הן רבה והן אביי, חרף היותם מצאצאיו של עלי, הצליחו להתגבר על גזר הדין שנגזר על ביתו, שכן "בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים", גורלם התפצל: "רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין". ברור שרבה לא התעלם מגמילות חסדים לחלוטין, ופשר הדברים שהוא לא עסק בהיקף הדרוש; ובמקביל למסקנת הסוגיא בעבודה זרה לגבי רבי חנינא בן תרדיון : "מיעבד עבד, כדבעי ליה לא עבד".

2. טיעוני המצדדים בעיסוק בתורה בלבד

ובכן, כאשר, כבארץ ישראל בת זמננו, החסד המובהק ביותר הוא הגנת עצם חיי הזולת, המסקנות לגבי חינוך ישיבתי צריכות להיות ברורות. מה שלא פחות ברור הוא שלא כל אחד מסיקן - וזאת מכמה סיבות. יש - נקווה שאינם רבים - שפשוט נטולי כל זיקה למדינה. מהם אפילו דוגלים בהזייה הפשטנית שניתן, כפי שהתבטא ראש ישיבה אחד, להמשיך בעסק התורני כרגיל גם כשדגל פלשתינאי מתנוסס מתורן הגג. אחרים חשים שהמחיר הרוחני, אישי וצבורי גם יחד, שההסדר תובע הוא גבוה מדי; ובעיקר, שמנהיגות תורנית ממדרגה ראשונה יכולה להתפתח אך ורק במסגרת חד-גוונית של ישיבה "צרופה". עוד אחרים טוענים, שמזוית אמונה ובטחון בקדוש ברוך הוא, הישיבות הן שומרי החומות האמיתיים, ומכאן שכל פגיעה בשלימותן מערערת את הבטחון הלאומי.

יב. ההתמודדות עם טיעוני הבקורת

1. שוללי ערך המדינה

ברור שטיעונים אלה מעוררים מכלול סבוך של נושאים הלכתיים, מוסריים והשקפתיים, אשר לגביהם יש לי כמובן דעות מסויימות. אך כרגע אין ברצוני להתנצח. אלו עניינים אשר ביחס אליהם בני תורה רציניים ואמיתיים יכולים לנהל מחלוקת לשם שמים מתוך כבוד הדדי, ואין לי, חס ושלום, מגמה לזלזל בשוללים את עמדותי. אני רק רוצה לקבוע כי עבור השואף להיות תלמיד חכם בארץ כיום, מסלול ההסדר הוא לא פחות רצוי ולגיטימי מאשר כל נתיב אחר. לדעתי, הוא הרבה מעבר לזה; אך ודאי לא פחות.

נוכל להדגיש את הנקודה אם נעיף מבט קצר לעבר המקורות העיקריים המצוטטים בהתמדה על ידי שוללי ההסדר. כמובן, המתנגדים לו מפני שאינם מכירים בערך המדינה מצד אחד, וסבורים, מצד שני, כי פירוקה לא יסכן את תושביה, אינם צריכים לשוטט למצוא הוכחות. לאור הנחותיהם, הם יכולים להסתמך על שפע מקורות המבליטים ערך תלמוד תורה ומתריעים נגד בזבוז זמן למען מטרות שוליות. אך אני מאד מקווה כי, בין מבקרינו, דעה זו היא נחלת מיעוט קטן ואולי אף זעום; ואני מעדיף להתייחס לעמדת המכירים בערך המדינה - וממילא, בערך צבאה - ואשר למולם ניצבת שאלת השירות הצבאי כדוגמת הכרעה קשה ולעתים אף כאובה בין ערכים סותרים. במידה רבה - ואני, בכל אופן, איני רואה בזה שמץ פסול - הענקת עדיפות נובעת, בסופו של דבר, ממידת החשיבות המיוחסת למישורים שונים, היות