2. הזכאים לקדש הם בית דין שבארץ ישראל ודוקא, והרמב"ם מציין במפורש (ספמ"צ עשה קנ"ג): "וזה שבהיותנו בחו"ל מונים במלאת העבור שבידינו... לא מפני חשבוננו נקבעו יו"ט בשם פנים אבל מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב".

דומה שבשני עקרונות אלה מוטבע ערכה של ארץ ישראל. העובדה כי כל הגלויות מכוש ועד עילם סומכים בחגם את פסחם על עונת האביב של ארץ ישראל, למרות שבמקומם החורף בשיאו, מלמדת עד כמה גדול מעמדה של הארץ בתוך המצוות. דוגמא נוספת לענין זה היא בקשת הגשם והטל (או"ח קי"ד), המותאמת לעונות בארץ ואינו קשור לאקלים ומזג האויר במקום בחו"ל בו נמצא המתפלל. עד כמה הופך קיום המצוות התלויות הטבע לקיום סינטטי למי שאינו רואה עונות בארץ ישראל שעליהם בנוי בנין זה!

על מי מוטלת המצוה

במשנה (ראש השנה ספ"ק) שנינו:

"ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש, ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר".

מתוך דברי המשנה נראה שאמירת מקודש מהווה גמר דין, ומעכבת הקידוש, אולם אין ברור אם זוהי אמירת מקודש מפי ראש בית דין או מפי העם.

הרמב"ם בפירוש המשנה מביא את דין המשנה, ואינו מחלק, ומכלל דבריו עולה כי אמירת העם כלולה בתוך גמר הדין[4]. דעה אחרת מצינו בבעל שאגת אריה (טורי אבן ראש השנה ראש פ"ג), המבין שהקידוש נעשה בדווקא על ידי אמירת ראש בית דין, ואין אמירת העם קובעת, ואם הספיק ראש בית דין לומר - אזי מקודש מבעוד יום, אף אם העם אמר מקודש משחשיכה - החודש מקודש ואינו מעובר.

יתכן לקשור מחלוקת זו עם מחלוקת תנאים לגבי קרבן חטאת המובא על הורית בית דין הגדול שבירושלים.

"הורו בית דין ועשו כל הקהל או רובו - מביאין פר, דברי ר"מ. ר"י אומר י"ב שבטים מביאים י"ב פרים, ר"ש אומר י"ג פרים, פר לכל שבט ושבט ופר לבית דין" (הוריות ה.).

מחלוקתם נעוצה בהבנת מעמד בית דין ביחס לציבור כולו. לדעת ר"מ בית דין הוא רשות נבדלת מהציבור הנושאת בעצמה באחריות לכל מה שבשליטתה, וממילא בהורית טעות הם המביאים הפר ואין בלתם. לדעת ר"ש בית דין אמנם מהווים רשות אך הם מייצגים הציבור, והציבור בעצמו נושא עימם את האחריות, ולכן גם בית דין וגם הציבור מביאים, ר"י מקצין עמדת ר"ש וסובר שבית דין הוא הציבור ואינו מהווה רשות אחרת כלל. בהתאמה לדין קידוש החודש, ר"מ הוא דעת טורי - אבן הסביר שהמצוה נעשית על ידי קביעת בית דין בלבד. ור"ש הוא כדעת הרמב"ם שישנה קביעה משותפת כביטוי לקשר בין הגופים. יש להעיר כי הדרישה שגם הציבור יאמר מקודש על מנת לגמור הדין קיימת רק כאשר הוא נמצא, אם אינו קיים החודש מתקדש בלעדיו, ולפי זה נבין שהקריטריון הקובע הוא בנוכחות הציבור מה שאין כן בהעדרו[5].

יחס קידוש וחישוב

הדרישה הבסיסית ביותר היא קידוש על פי הראיה, אולם ברור כי היא חייבת להיות בצמוד לזה גם אפשרות לקדש על פי חישוב, זאת כדי להכחיש העדים, ומשום יום המעונן, שכן אם היו מקדשים על פי ראיה, ומעברים כאשר לא היה נראה, ובמהלך החורף לא היה נראה מספר חודשים, לסוף היה נראה ירח בכ"ו לחודש והיתה יוצאת קלקלה גדולה. כך לדוגמא מצינו בגמרא:

"פעם אחת נתקשרו העבים ונאית דמות לבנה בעשרים ותשע לחודש, כסבורים העם לומר ראש חודש הוא, ובקשו בית דין לקדשו, אמר להם ר"ג - מקובלני מבית אבי אבא אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשע יום ומחצה ותרצ"ג חלקים ואותו היום מתה אמו של בן זזא והספידה ר"ג הספד גדול כדי שידעו העם של קדשו בית דין את החודש" (ראש השנה כה.).

וכך גם פוסק הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה שיחשבו וידעו אם יראה החודש או לא (קידושי החודש פ"א ה"ד, ספר יסוד עולם מאמר ד' פ"ו, אברבאנל וקבינו בחיי בפרשת בא). מעבר לדרישת החשוב כפתרון לבעיות אי יכולת לדייק בראיה, ישנה הכרה בכך שקביעת חודש בתאריך מסוים עלולה לגרום בעיות וישנה אפשרות לשנות התאריך. כך מצאנו בגמרא (ר"ה כ.) שבגלל ירקא ומתיא משתנה תאריך הקידוש, "ירקא" הוא טריות הירקות ומשנים התאריך כדי שלא יצמדו שבת ויום טוב ויכמושו ירקות, ומתיא הוא הפרדת יום הכיפורים משבת כדי למנוע מצב בו מת ישהה יומיים רצוף מבלי להקבר ויסריח[6]. בהמשך מצינו שם שהיה ר"י מלמד לאיים על העדים על החודש שלא נראה בזמנו לקדשו שאף על פי שלא ראו יאמרו ראינו בתשרי וניסן מפני שהמועדות תלויים בהם. אם כן מצינו שקידוש החודש לא היה נקבע רק על ידי ראיה אלא היה כפוף לשקולים נוספים.

הקיצוני בקבלת החישוב כגורם הבלעדי הוא הרס"ג[7]:

"דע, כי הגאון רס"ג ואחריו שהודו לו[8] ונמשכו אחר סברתו ואמרו כי מעולם ואף כשהיה בית המקדש קיים, וכן משחרב ואילך, לא קדשו בית דין ראש חודש, ולא קבעו המועדים בישראל, על פי ראית הלבנה החדשה, ולא סמכו עליה כלל בשום זמן, אלא לעולם משנתנה תורה וכל ימי בית ראשון ושני, לא היה קבוע ראש חודש אלא על פי החשבון המסור בידינו מקדמונינו ז"ל, וכל זה היה קבוע מהר סיני במסר ובקבלה ממשה רבינו ע"ה כמו שנמסרו לו שיעור סוכה ותפילין. כללא דמילתא, חשוב הנמסר למשה רבנו ע"ה יש לבית דין לסמוך עליו... והטעם בזה יאמרו, כדי שלא תעקר מצוה מהמצוות בתורה, וזה שאם היה ראש השנה ברביעי ויום כפור בערב שבת, והתורה חייבה להקריב בו קרבן חטאת ואין יכולים לאוכלו ביום מפני הצום, ולא לבשלו בשבת, ולא לעכבו מפני הפיגול, ועוד כי מפני זה היתה נעקרת מצות אפית הלחם ביום הששי וכן בהבאת העומר וכבשי העצרת. וכל ההלכות הכתובות בענין שהיו מועדים בימים אלו - אומר לך כי על דרך גוזמא ופלפול נאמרו כדי לפלפל התלמידים, עד שידעו איך היה הדין להיות נוהג בימים אלו".

לפי דעת רס"ג לעולם היו מקדשין על פי החישוב והראיה לא היתה אלא סמך בעלמא, שיטתו זו קשה מאוד לישוב עם המקורות, בהם נראה, כי קידוש החודש בראיה היה בעל משקל רב יותר, שלצרכו עשו את נוהל הפעלת בית דין הגדול, העמדת מקרים בהם נידונה אפשרות של חג בתאריך בעייתי[9], כפלפול לתלמידים, מתמיהה וקשה. כך תמה עליו תלמיד הרא"ש (ס' יסוד עולם מאמר ד' פ"ו לר' יצחק ישראלי):

"הרבה יש לתמוה על הגאון, איך יוכל לכחש בדין, והוא מפורש בכמה מקומות, דאמרינן - בראשונה היו מקבלים עדות החדש מכל אחד עד שקלקלו המינים, ועוד איך יתכן שהיה בית מקדש קיים היו רשאים בית דין אם נראית לבנה במוצש"ק לדחות ראש חודש ליום ב' (בתשרי), ולעכב קרבן מוסף, והאמר - "זאת עולת חודש בחדשו", ולא עוד אלא שהיו מחללין את השבת".

שאלתו של בעל יסוד עולם בעכוב קרבן מוסף אינה קשה רק על רס"ג אלא גם על המקור בגמרא המאפשר דחיה בגלל מתיא וירקא. אולם תמיהתו על דעת רס"ג ביחס לענין חלול השבת, השינוי בעקבות קלקול המינים, נשארת בעינה.

המפתח להבנת שיטת רס"ג אינו נעוץ בהתעמקות בסוגיות כאן, אלא בהבנת שיטתו של רס"ג כפי שנמצא אותה בנושאים אחרים. כך לדוגמא בענין פירוש מעשה גן עדן בתורה כפי שדעתו מצוטטת בראב"ע (בראשית ב' י"א):

"אמר הגאון כי פישון יאור מצרים... ואין ראיה על פישון שהוא היאור רק שתרגם החוילה די צרכו, וכך עשה במשפחות ובעופות ובמדינות ובחיות אולי בחלום ראם... ואולי עשה כן לכבוד השם, בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם שלא יאמרו כי יש בתורה מצוות אשר לא ידענום...".

לפי דעת הראב"ע נטה הרס"ג מדרך הפשא ונרא פירוש אחר, מתוך מגמה למנוע שבוש בדעה נפסדת שהיתה עלולה להטעות.

בדרך זו הלך רס"ג גם בפירושו לתהילים. בתקופתו כת הקראים גדלה והשפעתה היתה ניכרת. בין הדברים בהם התבטאה אצלם שלילת תורה שבעל פה, היתה שלילת נוסח התפילות הרבני שבידינו. את הסדור שלנו הם המירו בקובץ מזמורי תהילים בטענה, שהם התפילות המחויבות. כך אומר אחד מן הקראים, סלומון בן ירוחם הקראי (פירוש לתהילים ט"ז ל"ה):

"האין מן הראוי שכל הכתובים בספר הזה היא הוראה לאנשי הגלות שיתפללו ויתחננו אל הרחמן כדי שיחזירם אל בית המקדש".

כדי להוציא מלב הטועים דעה זו בונה רס"ג את פירושו (כפי שאומר במפורש בהקדמתו) וטענתו בפירושו שכל ספר תהילים נאמר כדבור אלוקי לדוד וקדושתו מחייבת שלא לעסוק בו לשום שמוש זולתי שירת הלויים במקדש, וגם שירה זו היתה כפופה לתנאים מיוחדים של מנגינה מסוימת, אנשים מסוימים, מקום מסוים ועוד. מתוך כך אין שום אפשרות לעשות את מזמורי התהילים חלק מן התפילה. אשר לפסוקי דזמרא הרי שאין הוא רואה באמירתם - תפילה. כאן חורג הרס"ג מפשט המקראות כדי להוציא מדעה נפסדת מעין עת לעשות לה' הפרו תורתך. כדוגמתו רקה רס"ג חובה לחשב את הקץ למרות הסתייגות הגמרא מכך, ועל מגמתו זו כותב הרמב"ם:

"ואנו דנים את הרס"ג לכף זכות ונאמר שמה שהביאו לענין זה אע"פ שהיה יודע שהתורה אסרה זה, לפי שהיו בני דורם בעלי סברות נשחתות, וכמעט שתאבד תורת ה' לולא הוא עליו השלום... והוא התכוון בכל מעשיו לשם שמים" (אגרת תימן עמ' קנ"ה בהוצאת מוסד הרב קוק).

על רקע גישתו זו של רס"ג נבדוק את דעתו בקידוש החודש, ולצורך הבנת דעתו נבחן קודם את דעת הקראים:

"חכמי הקראים הרחיבו פה כנגד חכמי ישראל בהיותם מקדשים החדשים על פי החשבון וסוד העיבור, באמרם שהתורה צותה שיקדשו החודש על פי הראיה... ואם צוה ה' שיקדשו על פי ראית הלבנה... איך עלה על דעת החכמים להעיר המצוה ולבטל את שצותה תורה ממצות הראיה" (אברבנאל פרשת בא).

בדעתם זו של הקראים שללו את החשבון שעשו בתקופת רס"ג. כנגדם נראה שלהוציא מדעתם קם רס"ג והכריז כי החשוב הוא הקידוש האמיתי והוא מסור בידי קדמונינו ממשה, ובזאת חיזק ותמך את החשוב בזמנו. כמו כן אין לראות את שיטתו כבנויה על פירוש חדש ומחויב אלא על הוראת שעה מדין עת לעשות לה' הפרו תורתך[10].