קריאת התורה במחזור החד שנתי / יוסף עופר

בתגובה לדבריו של אפרים הלבני על "סדר קריאת התורה בכל השנה" (עלון שבות 103) , ברצוני להביא כאן חלק מעבודה מקיפה שכתבתי על הנושא.

המחזור החד-שנתי של קריאת התורה הוא עתיק ביותר. כבר בגמרא, בסוגית ארבע פרשיות (מגילה כ"ט) מוזכרים שמות שלש מפרשיות השבוע: "ואתה תצוה", "כי תשא", "ויקהל". האמוראים הנזכרים בסוגיה הם רבי יצחק נפחא ואביי. באותה סוגיה גם עדות לכך שבארץ ישראל (מערבא) נהג מחזור קריאה תלת שנתי.

יש להניח שבתקופה הראשונה להנהגת מחזור קריאה זה הוא היה גמיש ועוד לא נקבעו גבולות הפרשיות בצורה מוחלטת (בידנו עדויות על מחלוקת קדומה המקום תחילתה של פרשת בא), אך אך נראה שכבר בזמן הגמרא נקבעו גבולות הפרשיות.

משנקבעו הפרשיות, צריכים היו לחבר ולהפריד מספר פרשיות, כדי שבכל שנה - בין בפשוטה, ששבתותיה מועטות ובין במעוברת, ששבתותיה רבות - תושלם התורה. גם כאן יש להניח שבתחילה לא היו כללים מחייבים אלא "כל חכם בעירו או בארצו חבר והפריד הסדרים לפי הסדר שראה שהוא הנאות"[1], אך במשך הזמן נתגבשו כללים ברורים לחבור והפרדת הפרשיות, ועליהם נעמוד כאן.

תחילה עלינו לדון במאמר הגמרא במגילה ל"א: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להם לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש-השנה".

לכאורה יש כאן עדות למנהג חד-שנתי דומה לשלנו. ואמנם כך ראו זאת גאונים וראשונים. התוספות (שם ד"ה קללות) מעירים שאנו נוהגים להפסיק שבת אחת בין הקללות שבחוקותי לבין עצרת (בפרשת במדבר), ולהפסיק בפרשת ניצבים בין הקללות שב"כי תבוא" לבין ראש-השנה. שמא הדבר רומז שאין אנו מקיימים את מאמרו של רשב"א כמשמעו (אם כי התוספות סבורים שאנו מקיימים מאמר זה).

גם משיקולים אחרים ניתן לפקפק אם אמנם כוונתו המקורית של הרשב"א היתה למחזור קריאה חד-שנתי. אם אמנם כן, הרי שמחזור כזה נהג בימי המשנה (ועל פי עדות רשב"א מימות עזרא!). בארץ ישראל. המקור הראשון בו נזכר מחזור זה הוא הגמרא במגילה, ושם נאמר שבארץ ישראל מסיימים את התורה בשלוש שנים. למחזור התלת שנתי שנהג בארץ ישראל מקורות רבים: בחלוקת הסדרים על פי המסורה, בפיוטים ובמדרשים, ועל כן נראה לפרש את דברי רשב"א כמתיחסים לקריאת פרשת התוכחה בפני עצמה, ולא כחלק ממחזור קריאה[2]. מכל מקום, כבר הגאונים קישרו את דברי רשב"א למנהג הקריאה החד-שנתי. ויתכן שמנהג זה נוצא בהתאם לעקרון שבדבריו של רשב"א.

הסימן לקביעת הפרשיות

בתקופת הגאונים מופיע סימן המורה על סידור הפרשיות, לראשונה נזכר הסימן בסדר רב עמרם גאון[3]:

"לעולם קורין פרשה של צו את אהרן קודם הפסח, ופרשת וידבר תחלת הספר - קודם עצרת, וצמים בתשעה באב קודם ואתחנן, ופרשת אתם נצבים קודם ראש השנה. מ"ט כדי שתכלה שנה וקללותיה, וסימן פקוד ופסח מני ועצר צום וצלי קום ותקע". [פקוד=פרשת צו; מני=פרשת במדבר;שיש בה מנין; צלי=פרשת ואתחנן; קומו= פרשת נצבים.].

מה הביא לקביעת סימן זה ומה המשמעות העומדת מאחריו? שנים מן הסימנים, "מני ועצר" ו"קום ותקע", קשורים למאמרו של רשב"א שהובא לעיל, בהפרדת פרשה אחת נין הקללות ובין החג (כדברי התוספות). נראה שתכנו של הסימן "צומו וצלו" הוא הקשר שבין תשעה באב לבין פרשת דברים הבאה בשבת שלפניו. זאת על פי המדרש:

"שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה, ישעיהו, וירמיהו. משל למטרוניתא וכו' ". [4]

מסמיכים אפוא את דברי משה "איכה אשא לבדי" (דברים א י"ב) ואת הפטרת "איכה היתה לזונה" אל קריאת מגילת איכה.

פחות ברור טעמו של הכלל "פקדו ופסחו". יתכן שאין לו כלל משמעות רעיונית, אלא הוא רק הנחיה טובה לסידור טוב של הפרשיות בסביביות פסח (כפי ש"מנו ועצרו" עוסק בשבועות ו"קומו ותקעו" בראש השנה). קיום כלל זה יביא לקיום הכללים "מנו ועצרו" צומו וצלו". להלן נראה שכלל זה אינו נשמר בשנים מעוברות ואולי יש בכך חיזוק לתפיסה זו. יש מי שהציע שהסימן נובע מהרצון להקדים פרשת פקודי ("ויהי בחדש הראשון... באחד לחדש הוקם המשכן") לראש חודש ניסן[5].

טעם נוסף לסימנים מופיע בספר המנהיג[6]:

"טעם לפקוד ופסח אנהר לן עיינין קרובי ר' אביגדור ש"ץ בן ה"ר נתן נ"ע מאבינון. לפי שבצו את אהרן מדבר מהלכות הגעלת עלים (ויקרא ו' כא) וצריכין כל ישראל להיות זריזין וזהירין באלו לפני הפסח... "מנו ועצרו" כדאמרינן במגילה כדי שתכלה קללות שבתורת כהנים לפני עצרת שהוא ראש השנה לאילן. "צום וצלי" משום דכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד כ"ה) "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" ואמרו חכמים [7]: צדקה עשה הקב"ה שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם". "קום ותקע" כדי שתכלה שנה וקללותיה לפני ראש השנה, במגילה."

קשה להניח שטעמים אלו הביאו לקביעת הסימנים. הנימוק ל"פקוד ופסח" נראה רופף למדי, ומתקבל הרושם שהטעם בא להסביר בדיעבד את המנהג.

צלצול אלפביתי

הסימן שהזכרנו בנוי על פי סדר א"ב:

(לגבי סימון תקעו ב- ק ראה תוספות ראש השנה ל"ג: ד"ה שיעור).

אמנם הכלל "מנו ועצרו" אינו משתלב בסדר זה.

יש לשים לב לכך שסימנו של תשעה באב הפוך מכל השאר. צוינה בסימן הפרשה שאחריו במקום הפרשה שלפניו. זאת, למרות שלפי השערתי הקשר בתכני של תשעה באב הוא דווקא לשבת הקודמת, פרשת דברים. נראה ששינוי סדר זה נובע מהרצון ליצור את ה"צלצול האלפביתי" שיקל על הזכרון.

יש לציין בעיה מסוימת בשני הסימנים האחרונים. הסימן "צומו וצלו" גורר בהכרח את "קומו ותקעו" (אלא אם יחול תשעה באב ביום שישי - דבר הסותר את "לא אד"ו ראש"), ואין גם כל אפשרות 'תמרון' בין פרשת ואתחנן לפרשת נצבים, שהרי אין שם פרשות הראויות להכפל. אין צורך אם כן למסור סימן כפול לצורך קביעת הלוח.

עניין "פקדו ופסחו" במעוברת

אם נבדוק את הפרשיות המתחברות והנפרדות, נבחין שאין כל אפשרות לקיים "פקדו ופסחו" בשנה מעוברת. נוספות עוד ארבע שבתות בחודש אדר, ורק זוג פרשיות אחד (ויקהל-פקודי) ניתן להפרדה. לכן לפני פסח כבר קראנו פרשת מצורע או אחרי-מות.

מה יהיה על הסימן "פקדו ופסחו"?

הפתקון הפשוט הוא לומר שלא נאמר סימן זה אלא בשנים פשוטות ולא במעוברות כדברי הרמב"ם (תפלה י"ג ב): והמנהג הפשוט הוא שיהו קורין... צו את אהרן קודם הפסח בשנה פשוטה"[8]. אך ישנם ראשונים שקבלו את הסימן כמשמעו וניסו ליישמו גם בשנה מעוברת. המקור החושב לכך הוא מחזור ויטרי המפרט את רשימת הפרשיות לפי קביעות כל שנה (בהשלמה למחזור עמ' 6-3). "פקוד ופסח" מתקיים גם במעוברת, וכדי לקיימו שונתה חלוקת הפרשיות:

פרשת תצוה חולקה ב"וזה הדבר" (כ"ט א),

פרשת כי תשא חולקה ב"ויפן" (ל"ב ט"ו),

פרשת ויקהל חולקה ב"בצלאל" (ל"ז א),

ופרשת פקודי חולקה ב"ותכל" (ל"ט ל"ב).

מאידך גיסא: פרשיות תזריע-מצורע, אחרי מות-קדושים, בהר-בחוקתי, מטות-מסעי מחוברות לעולם[9]. בעל המחזור מעיד על התנגדותו של ר"ת למנהג זה:

ורבנו יעקב בן רבנא מאיר סידר בשנה פשוטה פקוד ופסח ובשנה מעוברת סגיר ופסח [מצורע קודם הפסח], ובה"ש מעוברת ובה"ח מעוברת [שנה המתחילה ביום ה' והיא שלמה או חסרה בחדשים חשון וכסלו] אחרי [פרשת אחרי-מות] קודם פסח, וסימן פטיר ופסח אוחר ופסח. שאילו נצמצם לסגיר ופסח לא מצינו מקום למטות ומסעי להחלק לשתים, שהרי אף בשנת העיבור לא מצינו להן מקום להחלק אלא בה"ש מעוברת או בה"ח מעוברת. ואתה ידעת כי ראויות הן להחלק יותר מ"אלה פקודי" ו"ותכל", לפי שהם סדרים גדולים, וגם הפטרות נתקנו לצרכן, ואם לא עכשיו אימתי?! כך תיקן בצרפת".

רבנו תם מתנגד למקיימים את "פקיד ופסח" במעוברת, אך עיקר ויכוחו הוא כנגד שיטה נוספת: שיטה שבקשה אחידות בשנה מעוברת, ושמרה על הסימן "סגיר ופסח" - מצורע קודם הפסח. שיטה זו שר"ת התנגד לה, נמצאת בפירוש בכמה מקורות[10], ועל פיה הסימן "מנו ועצרו" מתקיים לעולם. ההבדל בין שיטה זו למנהג כיום אינו גדול, והוא בא לידי ביטוי בערך אחת לעשר שנים.

השתלשלות המנהגים

סקרנו פה שלושה מנהגי קריאה: 1. המנהג המקובל, בו תומך רבנו תם. 2. מנהג מחזור ויטרי - לעולם פקוד ופסח. 3. מנהג "סגרו ופסחו" במעוברת.

אין כל ספק שהמנהג הראשון הוא המקורי.

כל רשימות המסורה המונות מניין פסוקי התורה אינן מכירות אלא את פרשיות השבוע המקובלות אצלנו ולא חלוקות אחרות. רבנו תם מביא הוכחה מן ההפטרות, ועד ימיו לא נקבעו הפטרות קבועות אלא לפרשיות המקובלות, וכך גם ברשימות ההפטרות העתיקות שבידינו. מנהג "סגרו ופסחו" אינו אחיד ויש מנהגים שונים איזו פרשה לחלוק - דבר המורה על איחורו של המנהג. ברור אם כן ששני המנהגים האחרונים מאוחרים יותר, והם נוצרו כדי לדבוק בסימן "פקדו ופסחו" (שיטה 2) או "מנו ועצרו" (שיטה 3).

קשה לקבוע מי מבין שתי השיטות הללו קדומה יותר. מבחינה הגיונית אין אחת מהן תולדתה של חברתה.

הסוגיה במגילה

מסוגית הגמרא במגילה כט:-ל. עולה לכאורה ראיה לשיטת מחזור ויטרי (בהשלמה). הגמרא שם דנה בפרשת שקלים, הנקראת בר"ח אדר או בשבת שלפניו, ומתייחסת למקרים בהם הפרשה חלה ב"ואתה תצוה" או ב"כי תשא" לפי מנהגנו אין פרשת שקלים חלה אלא בפרשת משפטים או תרומה בשנה פשוטה, ובפרשת ויקהל או פקודי בשנה מעוברת[11].

מן הגמרא עוברים הדינים לרי"ף ולרמב"ם (תפלה י"ג כ"ב), והר"ן מעיר על הרי"ף: "ולדידן השתא לא מתרמי (פורים) [שקלים] ב"ואתה תצוה" ולא ב"כי תשא", אבל לדידהו הוה מתרמי"[12].

מהו סדר הפרשיות שהיה בימי התנאים והאמוראים, ועל פיו אפשר היה שפרשת שקלים תחול ב"תצוה" וב"כי תשא"?

המאירי, בפרושו למגילה שם, מעיר שלפי מנהגנו אין הגמרא יכולה להתקיים, "אבל בגלילות פרובינציה, שעושה פקוד ופסח אף במעוברת וחולקין הסדרים לשנים, באה לפעמים ב"ואתה תצוה" ולפעמים ב"כי תשא", ודין קריאתה על הסדר שהזכרנו."

וכמה אחרונים הולכים בעקבות המאירי, ותולים את הגמרא במנהג "פקדו ופסחו"[13].

אך נראה שדברי הגמרא המקוריים אינם קשורים למנהג "פקדו ופסחו במעוברת". ראשית, לא מצאנו מקור לשיטת "פקדו ופסחו" בתקופה קדומה. ברשימות המסורה ורשימות ההפטרות הקדומות אין זכר לחלוקה אחרת של ספר שמות. שנית, אף הגמרא עצמה לא תיושב בדרך זו, כי מן הסוגיה שם ברור שפרשת "תצוה" מסתיימת ב"כי תשא", ופרשת "כי תשא" מסתיימת ב"ויקהל משה". זאת בניגוד לשיטת "פקוד ופסח" במעוברת, המחלקת פרשיות אלו.

את הגמרא יש לתרץ אפוא בדרך אחרת. נראה שבזמן הגמרא עדיין לא נתקבל הכלל "פקדו ופסחו" או כללים אחרים בקביעת הלוח הקיימים היום - כמו מספר הימים בכל חודש, והכלל "לא אד"ו ראש". יש לשים לב שאיחור של פרשה אחת בשנה פשוטה או הקדמה של פרשה אחת בשנה מעוברת יביאו אותנו לפרשיות "תצוה" ו"כי תשא" בפרשת שקלים[14].

אפשר גם להציע שהגמרא דנה באפשרות היפוטטית, אף על פי שאינה יכולה להתקיים למעשה[15].

איך נבחרו הפרשיות הנכפלות?

נקודת המוצא לדיון בשאלה זו היא הסימן הקדום "פקדו ופסחו ומנו ועצרו וכו' ". נראה שסימן זה שימש כבסיס לסידור הפרשיות. לכאורה היו הפרשיות הנכפלות צריכות להקבע בספר שמות, שקריאתו חלה בחודש אדר, וכן יתפרשו הפרשיות הנקראות בחודש אדר בשנה פשוטה, על שני האדרים של השנה המעוברת. דחיית הפרשיות הנכפלות לספר ויקרא גורמת להבדל בין שנה פשוטה למעוברת בפרשיות הנקראות בניסן ובאייר, ופוגעות בסימן "פקדו ופסחו". השיקול הזה, לקבוע את הפרשיות הנכפלות בספר שמות, מונח בעצם ביסוד שיטת "מחזור ויטרי" שהזכרנו לעיל, לפיה מתקיים בכל שנה "פקדו ופסחו".

נציע כאן פתרון מעניין ומפתיע. מחזור הקריאה החד שנתי נהג כנראה עוד בתקופה שעיבור השנה לא נקבע מראש על ידי חשבון, אלא נקבע כל שנה בהתאם לנסיבות. קידוש החודש על פי הראייה נהג עד ימי אביי ורבא (רמב"ם קדוש החדש ה ג), ומסתבר שגם עיבור השנה על פי הנסיבות נהג עד תקופה זו[16]. מאידך גיסא, כבר בתקופת אביי מצינו את המחזור השנתי שבו חלוקת הפרשיות זהה לשלנו (בסוגיה הנ"ל במגילה כט:).

בחודש אדק עדיין לא יכלו לדעת אם השנה תהיה פשוטה או מעוברת. הפרשיות הכפולות נדחו אם כן לחודש ניסן, ומכאן שלושת הזוגות הרצופים (כמעט) של פרשיות מתחברות בספר ויקרא: תזריע-מצורע אחרי מות-קדושית בהר-בחוקתי. זוג אחד של פרשיות נדרש לויסות השנים הפשוטות כדי לקיים "פקדו ופסחו" ולכן הוא חייב להיות לפני פסח. בתפקיד זה משמשות פרשיות ויקהל פקודי.

הפרשיות המתחברות בספר ויקרא די בהן בדרך כלל כדי לקיים את הסימן "מנו ועצרו" (פרט לה"ח ה"ש מעוברות) וכדי לקיים את "צומו וצלו" נקבעו שני זוגות של פרשיות מתחברות בספר במדבר: חוקת-בלק ומטות-מסעי [17].

חוקר צרפתי בשם א. ליב מציין[18] שהשתדלו בדרך כלל לבחור בפרשיות הבאות בסוף הספרים: ויקהל-פקודי (בסוף שמות), בהר-בחוקתי (ויקרא), ומטות-מסעי (במדבר). לחיבור תזריע-מצורע יש סיבה מיוחדת: "לפי שאינם רוצים להאריך בנגעים שתי שבתות"[19]. פרשיות אחרי-קדושים חקת-בלק מרוחקות פרשה אחת מזוג הפרשיות הנכפל בסוף הספר. זאת כנראה מפני שפרשיות "אמור" ו"פינחס" שאחריהן ארוכות מדי כדי להתחבר.

ניתן לקבל את העקרון שמעלה ליב (חיבור בסופי הספרים), ולהוסיפו להסבר הראשון שהצגנו.

סיכום

במאמר זה ניסיתי להוכיח, שמבין שלוש השיטות בקביעת סדר הקריאה, דווקא השיטה הנהוגה כיום היא הקדומה ביותר, ושתי האחרות צמחו ממנה. זאת בניגוד לדברי אפרים הלבני במאמר הנזכר.

באותו מאמר נטען גם, על סמך דבר האור זרוע (ח"ב סי' מ"ה), שמבחינה הלכתית צרופה אין מחברים או מפרידים פרשיות, אלא מחלקים את התורה בדרכים שונות. מבדיקת המקורות הקדמונים וההלכתיים יש לפקפק בקביעה זו. האור זרוע עצמו טוען אמנם שהחובה הבסיסית היא לקרוא את התורה כולה במשך השנה, אך משמע מדבריו (ולפחות אפשרי לטעון כך), שמבחינה הלכתית אנו רואים את המצב כחיבור שתי יחידות קריאה בשבת אחת.

כך משמע גם מרס"ג, המבדיל (בסידורו עמ' שע"ד) בין חיבור שתי פרשיות (כגון ויקהל-פקודי בהר-בחוקתי) לבין חלוקת פרשה לשנים (נצבים נחלקת בוילך). אף "ערוך השולחן" פוסק שיש לחבר את שתי הפרשיות הנקראות באמצעות העולה הרביעי (רפ"ב י"ב). אף שדין זה אינו מעכב ולא יבטל קריאת פרשה שלא נקראה בשבוע הקודם.

---