קדושת שילה וירושלים / הרב עזרא ביק
תנן במגילה ט:
"אין בין שילה לירושלים אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. קדושת שילה יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר".
א.
הדין השני שיש אחרי שילה היתר במות נלמד במסכת זבחים דף קי"ט. מן הפסוק "'כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה'. מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים. למה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זו לזו". יוצא שמעצם קדושת שילה, אף על פי שבבנינה נאסרו הבמות, אין הבמות נאסרות אחרי חורבנה וזה בניגוד לירושלים, שאחרי בחירתה נשאר איסור הבמות לעולם. בנוגע לאיסור במות אחרי ירושלים, נחלקו הראשונים אם הוא תלוי בשיטת האומר שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, או שאין הכרח לתלות. עיין תוספות שם דף י ד"ה "ומאי" שכתב בשם ר' חיים דגם למ"ד לא קדשה לעתיד לבא ואי אפשר להקריב בזמן הזה אפילו במקום המזבח, מכל מקום גם הבמות נאסרו. והיינו משום שאיסור במות איננו תלוי בקדושת ירושלים אל בבחירת ירושלים, ודין זה לא בטל בחורבן. עיין רמב"ם פרק ט' מהלכות יסודי התורה הלכה ג' שנימק איסור הבמות בזמן אליהו משום ש"הרי ירושלים נבחרת לכך" (ואף-על-פי שהרמב"ם עצמו פוסק דקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא מכל מקום תלה איסור במות בבחירה ולא בקדושה). וכן לא השיג הראב"ד על הרמב"ם בפרק א' מהלכות בית הבחירה לענין איסור במות למרות שהראב"ד סובר דלא קדשה לעתיד לבא. אולם רש"י חולק ובזבחים קי"ט. תלה איסור והיתר במות בזמן הזה במחלוקת אי קדשה לעתיד לבא או לא. והיינו משום שלרש"י גם דין בחירה תלוי בקדושה כדאיתא ברש"י שם דף ק"ז: ד"ה "וקדשה": "לעתיד לבא והויא לה ירושלים בית הבחירה ושעת איסור הבמות היא", משמע דלמאן דאמר לא קדשה לעתיד לבא אין ירושלים בית הבחירה ולכן הותרו הבמות.
בתוספות שבועות ט"ז: ד"ה "קדושתו" יש חילוק אחר. שם סובר תוספות כמו רש"י שאם לא קדשה לעתיד לבא הותרו הבמות בזמן הזה ומכל מקום ראוי לתאר את קדושת המקדש כקדושת עולם וכדאיתא שם בגמרא: "לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום" ויותר מבואר שם ברמב"ן: "מאחר שנבחר הבית שוב לא השרה הקב"ה שכינתו במקום אחר אף-על-פי שחרב", אם כן מפורש שמלבד הקדושה שנתבטלה ואין כיום דין מיוחד בנוגע למקום המקדש, יש דין בחירה המונע לעולם השראת השכינה במקום אחר.
ונראה דגם בשילה היה דין של בחירה. דכל יעוד אכילת קדשים והבאת מעשר שני נאמר על המקום אשר יבחר ה' (דברים י"ב, ה' וי"ח) והשילה יש דין אכילת קדשים קלים ומעשר שני וכן איתא בספרי (דברים י"ב, יח ) " 'מקום אשר יבחר' זו ירושלים 'לפני ה' ' זו שילה". וכן בפרשת כי תבא (כ"ו, ב) " מקום אשר יבחר' זו שילה". ואם כן צריך עיון במה נשתנתה בחירת שילה מבחירת ירושלים?
נראה להסביר ששילה מלכתחילה לא נבחרה אלא לשעה להיות משכן, אבל במקדש יש מלכתחילה בחירת עולמים כדכתיב : "זאת מנוחתי עדי עד". לכן נתבטלה בחירת שילה מיד בחרבנה אף-על-פי שעדיין לא נבחרה ירושלים, דהיינו בזמן נוב וגבעון. הטעם הוא שאין בחירת ירושלים המפקיע של שילה, דאדרבא אם היתה הבחירה עצמה שלא לזמן לא היתה קיימת אפשרות להחליפה. ועל זה נאמר "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהילים ע"ח) כלומר לא בחר בו במקום בקבע.
ניתן לראות ביטוי להבדל הזה בכך שמשכן שילה נשאר "משכן" דהיינו אהל. ואף-על-פי שנקרא גם בשם "בית" מצד היסודות הבנויים מאבן כמבואר בזבחים קי"ח, מכל מקום מלמעלה היה עשוי יריעות, ויש לדייק שבפסוקים המורים על ביטול דין שילה מודגש מצב ה"אהל" ולא ה"בית" - עיין שם בזבחים שמביאים את הפסוק: "ויטש משכן שלו אהל שכן באדם" ואת הפסוק "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר". והרי משכן שילה במקום המשכן במדבר אשר ברגע שנסתלק ממנו השכינה אין הוא נקרא שוב ה"מקום אשר יבחר". אבל בחירת ירושלים נובעת מבניית בית הבחירה שהוא "בית", וכלשון הרמב"ם פרק א' מהלכות בית הבחירה: "כיון שנבנה המקדש נאסרו כל המקומות". דבר זה מובן מעצם הביטוי "בית הבחירה דהיינו שהבחירה מתמסדת על ידי קביעות בבית ולא בדירה ארעית - באהל.
הרמב"ן בפירושו על מסכת שבועות רוצה גם הוא ללמדנו ענין זה וכותב שם שהנפקא מינא המינימלי בין ירושלים לשילה היא שלא יהיה מקום אחר תחליף לירושלים וזהו משום שנבחרה. אם כך, בזמן קדושת שילה, שכאמור היתה רק מנוחה ועוד עתידה להבחר הנחלה, כבר בזמנה אין זו בחירה גמורה ולכן גם מאן דאמר קדשה לעתיד לבא מודה בשילה שכל בחירתה היא רק זמנית.
צריך עדיין להבין את ההבדל הפנימי במושג הבחירה בין שני המקומות. דבר זה יבואר תוך עמידה על החילוק הראשון המוזכר במשנה במגילה.
ב.
הדין הראשון המובא במשנה מגילה הוא "שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה". במבט ראשון היה נראה לומר, שאין כאן אלא הבדל טכני בתיחום גבולות מחנה ישראל שבשילה דין מחנה ישראל הוא ב"כל הרואה", אך עיין במסכת תמורה דף כ"א: "בן עזאי אומר יכול מעלה [אדם] מעשר שני ויאכלנו בכל הרואה של ירושלים" ובמסקנה למדין מעשר שני מבכור שאינו נאכל אלא לפנים מן החומה. אם כן מוכח שאף-על-פי שלגבי דינים אחרים יש דין חומה בירושלים, היתה הוה אמינא לאמר שמעשר שני נאכל בכל הרואה, כלומר חוץ למחנה ישראל המוגדר. בשילה גופא מוכח במסכת זבחים דף קי"ז: שיש שילוח מצורעים ממחנה ישראל בשילה, ומסתבר דהיינו חוץ לעיר ולא חוץ ל"כל הרואה". לכן נראה ד"גל הרואה" הוא דין חדש שהעומד שם מתיחס למקום השכינה, ולא שהמקום ההוא יש לו דין מחנה בפני עצמו. דבר זה מפורש בספרי פרשת ראה (י"ב, יח ): " 'כי אם לפני ה' ' זו שילה, 'במקום אשר יבחר ה' ' זו ירושלים". הרי מפורש שבירושלים יש דין למקום עצמו שנקרא "מקום אשר יבחר". מה שאין כן בשילה דאוכלין שם מעשר שני מאחר ונחשב "לפני ה' ", כלומר שאין למקום חשיבות מצד עצמו אלא שעומד ביחס מסוים לשכינה. ואם כן יש לומר שבכגון זה נאמר דין של "כל הרואה", לפיו אם יש קשר ראייה נחשב כ"לפני ה' ". וכן פרש המלבי"ם שם. ולכן סבר בן עזאי לאמר שבירושלים ינהג גם דין של "מקום אשר יבחר" שהוא לפנים מן החומה. וגם דין "לפני ה' " אשר ינהג ב"כל הרואה" קא משמע לן. ונראה לאמר שדין תיחום החומה מפסיק את דין "כל הרואה". היות ותחומו של מחנה ישראל מוגדר מיד שעוברים את גבולו נחשבים לחוץ מן התחום הזה למרות שקרובים מאד. ואין זה "לפני ה' " כי החומה חוצצת. וכן משמע מפרוש רבנו גרשום מאור הגולה בתמורה שם שכתב שבשילה נאכל ב"כל הרואה" משום "דכפר הוה דלית ליה חומה" רצה לומר שאם היתה לה חומה והיתה מקודשת אז היתה החומה מפסיקה את דין "כל הרואה".
נראה לחדש שבדין מחנה ישראל יש חילוק בין ירושלים ושילה. שיש שני דינים במחנה ישראל. האחד הוא דין במקום הסובב את המקדש והוי המשך של מחנה שכינה ומחנה לויה. שהקדושה יורדת בשלבים. סימן לדין זה שטמאים משולחים משם[1], ודין שני הוא דין עצמאי בקדושת המחנה העיקרי של עדת ישראל, ואין קדושתה נובעת מהמצאות המשכן בתוכה אלא אדרבא המשכן נקבע בתוכה משום שדירת השכינה מתרכזת בתוך מחנה משום שדירת השכינה מתרכזת בתוך מחנה ישראל. סימן לדין זה אכילת קדשים ומעשר שני שם. ונראה שהדין השני לא שייך כלל בשילה שלא הייתה מעולם העיר הנבחרת אפילו בשעתה. וכל דין מחנה ישראל שם נובע רק מהמצאות המשכן בתוכה. לכן צריכים לימוד חדש להביא את "כל הרואה" לאכילת מעשר שני מדין ל"פני ה' ". אבל בירושלים יש.
לפי זה היה נראה להצריך ב"כל הרואה" של שילה שיהיה רואה את המשכן ולא את העיר. וכן כתב הר"ח במגילה ט': "אם היה עומד בשדה ומביט משם משכן שילה..." מקור הדברים בירושלמי שם: "מהו הרואה שילה ומשכן שילה" כיין שם פרושים שונים במפרשים. אבל ביחס לירושלים כתבו רש"י ורבנו גרשום מאור הגולה במסכת תמורה, ש"כל הרואה" היינו ירושלים ולא כתבו מקדש. ויש לפרש משום שבירושלים העיר עצמה היא מקום מקודש ולכן "לפני ה' " היינו "כל הרואה" של העיר. מה שאין כן בשילה שלא נבחרה ולא נתקדשה מצד עצמה.
והנה פשיטא לגמרה בתמורה דבכור הוי דווקא לפנים מן החומה. ופירש רש"י משום דנפסל ביוצא. ולכאורה אם היינו אומרים שנאכל ב"כל הרואה" גם דין יוצא היה ביוצא מתחום של "כל הרואה". אלא מוכח שרש"י סובר שודאי שטח המקודש הוא מלפנים מן החומה אף-על-פי שיש דין "כל הרואה" שמרבה אכילה[2]. ובשיטה מקובצת שם אות ה' הקשה למה פשיטא ליה דבכור נאכל לפנים מן החומה ותירץ על פי הספרי, שבכור נאכל לזמן מוגבל לשני ימים ולכן פשיטא שאין להקל במיקומו. וברבנו גרשום מאור הגולה כתב (וכנראה שכך גרס): "בשלמא בכור בעי חומה דכתיב 'ואכלת לפני ה' ' במקום מקודש". כלומר דאין כל הרואה נקרא מקום מקודש, ובפסוק איתא "לפני ה' במקום אשר יבחר", שכפי שכבר הבאנו נלמד בספרי שמקום אשר יבחר היינו ירושלים. ואם כן לפי רבנו גרשום מקום אשר יבחר - מקום מקודש. (עיין בתורת הקודש חלק ב' עמוד ט"ו דהסתפק אם היה מעשה קידוש לשילה כמו לירושלים. ולפי מה שפרשנו אין קדושה על המקום של שילה.)
ג.
נראה להציע ששני הדינים שבהם חלוקים שילה וירושלים הא בהא תליא. ובזה יבואר החילוק שיש בין בחירת שילה לזמן לבין הבחירה הנצחית של ירושלים.
ירושלים עצמה נבחרה כמקום השכינה, וכתוצאה מן הבחירה הזאת נבנה בתוכה בית עולמים. אבל שילה העיר לא נבחרה כלל כמו שכתוב: "ובשבט אפרים לא בחר", ו"מקום אשר יבחר" היינו רק המשכן עצמו, כלומר לא המיקום הגאוגרפי אלא המקום הפונקציונלי. דין שילה עצמה כמקום בא בעקבות המשכן שבתוכה היינו האהל עצמו ולא מקום האהל. לכן החורבן המשכן בטלה לגמרי כל קדושת המקום. מה שאין כן בירושלים שנבחרה לעצמה ולכן גם בחורבנה ובחורבן המקדש לא בטלה בחירת המקום.
המינימום שמחויב מבחירה זאת הוא כפי שהסבירו התוספות והרמב"ן שאי אפשר לבנות את המקדש במקום אחד או כפי שהסביר ר' חיים בתוספות שכל מקום אחר נאסר לעולם, או שקדשה לעתיד לבוא. ומצד שני חומת ירושלים היא גבול הקודש. ובשילה אין גבול קבוע ודין הקדושה מתפשט מן המקדש ונקבע על ידי יחס האדם לאותו מקום באמצעות קשר עין.
זהו גם ההבדל בין אהל לבית. אבל הוא צורת דירה שקובעים במקום שמצד עצמו איננו מקום התישבות כמו מדבר, וכמו שבמדבר סיני שורה השכינה על אהל מועד כך גם בארץ ישראל צורת המשכן ממשיכה להיות אהל כדי לבטא שאין המקומות ההם נבחרים מצד עצמם להתיישבות של מחנה קדוש. אך בירושלים נולדה ההתעוררות לבניית בית לשם ה' היות ובית הוא צורת דירה בתוך ישוב הקבע.
נראה להוסיף שכן יש לפרש את הפסוק "וימאס באהל יוסף ובשבט לא בחר", שלא בחר באדמת שבט אפרים לא בחר", שלא בחר באדמת שבט אפרים מעולם כמקום. ולכן כשמאס באהל עצמו לא נשאר זכר לקדושה.
ועוד יש להוסיף בקצרה - שילה היא בנחלת יוסף שהוא הבכור וירושלים היא בנחלת יהודה שהוא הבכור. מה בין יוסף ליהודה - אלא שיוסף הוא הצדיק ויהודה בעל תשובה ("צדקה ממני"), ומאחר שבית עולמים מתמקד ומתקדש בהכרת מתוך מחנה ישראל - השוכן אתם בתוך טומאתם - נבחרה נחלת יהודה. כי הקדושה נוצרה על ידי התיקון והפרישה מן החולין - על ידי העליה אל ההר. "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".