ברכת בורא מיני מזונות / יאיר חמודות

בדף ל"ז. טוענים רב ומשואל שמברכים ברכת בורא מיני מזונות אך ורק על חמשה מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, שבולת שועל, כוסמין ושיפון.

הגמרא מנסה להרחיב דין זה ולכלול בו גם את אורז ודוחן.

בעיית הסוגיא - מהי מסקנת הגמרא.

שיטת תלמידי רבינו יונה, רא"ש ורש"י, שהגמרא הצליחה אמנם להרחיב את דין רב ושמואל לכלול גם אורז וגם דוחן.

לעומתה שיטת הרי"ף והרמב"ם, שאורז אמנם כלול בברכה, אך דוחן לא.

מצאנו תנא הסבור כי אורז הוא ממש מין נוסף של דגן, למרות שאין אנו מקבלים שיטה זו להלכה, בכל זאת מקבלים שיש הבדל בין אורז לדוחן. ולכן, למרות שהגמרא הצליחה להוכיח שגם אורז כלול בברכה, אין זה גורר בהכרח דין דומה בדוחן. זאת אומרת, הרי"ף מקבל עקרונית את שיטת רב ושמואל, לפי ברכה בורא מיני מזונות היא ברכה פרטית לדגן, אך בגלל קרבתו של האורז לדגן לענין הברכה אנו רואים באורז מין שישי של דגן.

תלמידי רבינו יונה עצמם סוברים, שמכיוון שאנו דוחים את השיטה הרואה באורז מין דגן, אנו דוחים אותה לגמרי, ומעתה אין כל הבדל בין דין אורז לדוחן. וממילא כאשר הוכחנו, כי על אורז מברכים בורא מיני מזונות, גם על דוחן נברך כך. ולא רק על דוחן, אלא על כל דבר "מזון" נברך עץ שיטה זו דוחה את רב ושמואל לגמרי וברכתנו - ברכה כללית על מזון.

כביטוי קיצוני למחלוקת זו אפשר לראות את שיטות הבה"ג וה"חיי אדם".

מצד אחד טוענים בה"ג והראבי"ה, כי הגמרא נכשלה לגמרי בנסיון זה ודין רב ושמואל נישאר בעינו אף למסקנה, לפי שיטה זו בורא מיני מזונות היא ברכה פרטית לחמשת מיני דגן אלו ותו לא.

מצד שני, טוען בעל "חיי אדם" (עיין נשמת אדם הלכות, ברכות הנהנין סימן נ"ח סעיף א), כי הגמרא הצליחה לדחות את שיטת רב ושמואל לחלוטין ואף אפשר לחזור להוא אמינא בגמרא בדף ל"ה: שכל מאכל חוץ ממלח ומים נקרא מזון, ולכן בדיעבד אם ברך בורא מיני מזונות על הכל חוץ מזני אלו - יצא, שאין זה שקר. שיטות אלו מחודשות ביותר ואנחנו נתרכז בשתי השיטות המרכזיות בראשונים שהם כאמור הרמב"ם והרי"ף, לעומת תלמידי רבינו יונה הרא"ש ורש"י. נשארת אם כן השאלה: מה מוגדר כמזון.

מזון הוא מאכל בעל משמעות מיוחדת, הגדרתו לפי רש"י (דף ל"ה:) הוא כל דבר "דזיין וסעיד", אף בנוסף לסוג המאכל ישנם עוד תנאים הדרושים כדי להכלל בברכה זו. שהרי אנו פוגשים בגמרא עוד מאכלים העונים על דרישות אלו של "זן וסעיד" כגון: יין (דף ל"ה:) ותמרים (דף י"ב.) ולמרות זאת אין ברכתם בורא מיני מזונות. אמנם לגבי יין אין בעיה, כי יש לו ברכה פרטית לעצמו, אך לגבי תמרים מדוע לא נברך בורא מיני מזונות?

תלמידי רבינו יונה (בראש הפרק) מתייחסים לשאלה זו ומוסיפים עוד שני תנאים:

א. צריך להיות מאכל שקובעים עליו סעודה.

ב. המאכל חייב להשתנות מצורתו הטבעית.

הם מוסיפים בסוגייתנו תנאי נוסף, היכול לעכב ברכה זו בדומה לברכות מיוחדות אחרות - דרך הנאתו. (ולכן על פת קטניות לא יברך בורא מיני מזונות אף שעונה על דרישות האחרות).

מהם אם כן השינויים או התהליכים, אותם חייב מאכל לעבור כדי לענות על דרישת השינוי ולהגיע לברכת בורא מיני מזונות הנכספת? ניקח לדוגמא מאכל, שברור לנו שברכתו בורא מיני מזונות, אנו נבחין בדרך כלל בשני שינויים:

1. שינוי הצורה (כתישה, טחינה, חלוק).

2. שינוי על ידי אש (בישול, אפיה, טיגון).

מה מעמד שני גורמים אלו? האם הם מחייבים?

התנאי הראשון לגבי חמשת המינים מחייב ומעכב, אך לגבי אורז המצב שונה לפי מספר ראשונים. תלמידי רבינו יונה לדוגמא (הםפ לומדים זאת מדיוק בברייתא), הסברם כך הוא, שאורז דרכו לאכלו אף כשהוא שלם, אך מיני הדגן לא.

יוצא לפי שיטתם, כי תנאי זה איננו תנאי עצמאי, אלא הוא חלק מהתנאי הכללי של דרך אכילתו, ואינו מיחד את ברכת בורא מיני מזונות. וממילא גם ישתנה לפי המאכל הנדון.

הכסף משנה מעלה אפשרות בדברי הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ג ה"ב, אך לא מביאו בב"י) שלשינוי צורה מספיק הסרת קליפות הדגן, ולפי דעתו, תנאי זה דרוש כנראה, כדי להוציא את המאכל מדין פרי. התנאי השני, שינוי על ידי חם, נתון כנראה במחלוקת ראשונים, אך מכיון שלהלכה אנו פוסקים כצד אחד, קצת קשה למצוא סימוכין לזה.

אנו מוצאים מקרה בגמרא, בו רש"י מוותר על התנאי של בישול והוא "חביץ קדירא" (דף ל"ו:). רש"י מפרשו "מין מאכל קפוי כמו חלב שחבצוהו בקיבה, כך עושים מאכל קפוי בקדרה וכו'".

אך ברמב"ם (פ"ג מהלכות ברכות הלכה א-ד) לא מובא אף מקרה אחד, שמוותר בו על בישול.

יתכן, שמחלוקת זאת תלויה במחלוקת לגבי סוג המאכל הנדרש. רש"י וסיעתו הרואים בבורא מיני מזונות ברכה כללית לכל דבר זמון, יכולים לוותר על תנאי הבישול, אם המאכל הוא אמנם "זיין וסעיד", (התנאים האחרים הם כנראה חיצוניים לשיטתו, אולי מדין דרך אכילתו כפי שאמנם אמרנו לשיטת תלמידי רבינו יונה בדין שינוי הצורה). הרמב"ם רואה בבורא מיני מזונות כפי שהסברנו ברכה מיוחדת לדגן. ייחוד זה נובע מיעודו ללחם. כלשון הטור (סימן ר"ח):

"ועוד יש להם מעלה (לחמשת מיני דגן) כי עליהם יחיה האדם. ואם עשה מהם פת מברך עליהם המוציא. הלכך אפילו לא עשה מהם פת אלא תבשיל... מברך עלייהו בורא מיני מזונות".

הלחם משנה ברמב"ם (הלכות ברכות פ"ח הי"א) מרחיק לכת עוד יותר וכותב, שלא רק במישור העקרוני התאורטי נובע יחוד תבשיל הדגן מלחם, אלא אף המאכל עצמו במצבו הנוכחי אם נקרא לו לחם לא יהיה בזה שקר.

אם כן, לשיטה זו, לא נוכל לוותר על התנאי של שינוי על ידי חום, שהוא שלב מהותי בהכנת הלחם.

להלכה פוסק המחבר כשיטת הרי"ף והרמב"ם לענין אורז ודוחן. ואף בתנאי הבישול מצטט את דברי הרמב"ם. (שלא הביא אף מקרה שאין בו בישול).

על פי זה מדייק להלכה בשו"ת "לב חיים" (ח"ב סי' ל"ח) כי שינוי על ידי החם הוא תנאי הכרחי לברכת בורא מיני מזונות.

לסיכום:

תלמידי רבינו יונה, רש"י והרא"ש הפוסקים שגם על דוחן מברכים בורא מיני מזונות רואים בברכה ברכה כללית לכל סוגי המזון, המאופיינים בכך שסועדים, ולכן יכולים לוותר על תנאי הבישול.

הרמב"ם והרי"ף הפוסקים שאין מברכים על הדוחן, רואים בברכה, ברכה מיוחדת למיני דגן, המיוחדים ביעודם ללחם, ולכן אינן יכולים לוותר על התנאי של בישול.