בביאור הגדרת פת / יהושע רייס

המאמר יעסוק בתהליכים ביצירת הפת הגורמים לה להיקרא פת, לענין חיוב חלה, ולענין ברכת 'המוציא' וברכת המזון. בתחילה אעמוד על התהליכים הנ"ל לפי שיטות הראשונים ולאחר מכן אעבור לביאור הסוגיא (דף לז: - לח.) שהיא מקור הדברים.

שני מרכיבים יסודיים בתהליך יצירת הפת:

א. בלילת מים בקמח - לישה (גלגול)

ב. גימור הפת על ידי אפיה, בישול או טיגון.

הלחם שעליו ודאי מברכים 'המוציא' וברכת המזון, וודאי שמפרישים חלה, הוא:

א. תערובת שנבללה בבלילה עבה, זאת אומרת מעט מים ויותר קמח (התערובת אינה נוזלית).

ב. העיסה נאפתה בתנור.

שתי הפעולות נותנות לתערובת שם לחם.

א. האם ניתן להסתפק באחד מהקריטריונים הנ"ל ולוותר על האחר כדי שהתערובת תיקרא פת? האם נסתפק בבלילה עבד ואחר כך בטיגון או בישול? או לחילופין להסתפק באפיה בתנור תוך ויתור עלב לילה עבה?

המשנה בחלה (פ"א מ"ב) אומרת:

"עסק שתחילתה בסופגנין וסופה בסופגנין פטורה מן החלה, תחילתה בעיסה וסופה בסופגנין, תחילתה סופגנין וסופה בעיסה חייב בחלה".

מעשה סופגנין פירושו מעשה שלא כמעשה לחם. א. בלילה רכה, ב. בישול או טיגון ומעשה עיסה פירושו לחם, א. בלילה עבה, ב. אפיה בתנור. אם כן תחילתו בעיסה (בלילה עבה) ובופו בסופגנין (טיגון או בישול), תחילתו בסופגנין (בלילה רכה) וסופו בעיסה (אפיה) חייב בחלה. רואים שלענין חיוב חילה ניתן בפשטות להסתפק באחד הקריטריונים לחייב בחלה. בהמשך נראה שגם לגבי חיוב חלה הדבר שנוי במחלוקת ראשונים.

ב. השאלה היא: האם אותם קריטריונים שייכים ומספיקים גם לברכת 'המוציא'.

כאן יש כמה שיטות ראשונים:

1. בתוספות (דף לז: ד"ה "לחם העשוי לכותח") ר"ת מחלק בין חיוב חלה לחיוב ברכת 'המוציא'. בחיוב חלה גלגול ללא אפיה מועיל, היות וסביר שבחלה שעת הגלגול קובעת. כי אז זמן חיוב ההפרשה, שהרי בחלה כתוב "עריסותיכם" (במדבר ט"ו, כ), אבל בברכת 'המוציא', יתכן שהקובע הוא השלב הסופי שלפני האכילה, שהרי זהו השלב בו מברכים, ואם כן הקריטריון שיקבע לברכת 'המוציא' הוא אפיה. לפי זה תחילתו בעיסה ובופו בסופגנין אמנם יתחייב בחלה, אבל ברכתו תהיה בורא מיני מזונות.

תוספות דוחה זאת מהגמרא (לז:) "היה עומד ומקריב מנחות בירושלים… נטלן ואכלן מברך המוציא", למרות שמנחות דרכן בטיגון בשמן (סופן בסופגנין). מכאן מוכיח התוספות, שאין הבדל בין חיוב חלה לברכת 'המוציא', ובשניהם שם לחם נקבע על פי אחד משני הקריטריונים בלילה עבה או אפיה בתנור.

תוספות מוכיח גם שתחילתו בסופגנין וסופו בעיסה חייב בחלה, וממילא חייב גם ב'המוציא' (כי אם בחיוב חלה שמסברא ראוי ללכת בה אחרי גלגול, מסתפקים באפיה, כל שכן שלענין ברכת 'המוציא', שהסיום קובע יותר נסתפק באפיה).

בגמרא בפסחים (ל"ז.) יש מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לגבי דבר הנילוש בבלילה רכה ולבסוף נאפה באלפס (קדירה שאופים בה אחר שיוצקים בה כמות קטנה של מים) האם האפיה באילפס נחשבת כאפיה בתנור או לא. על פי גמרא זו ברור שאם אלפס נחשב אמנם כתנור - חייב בחלה וברכת 'המוציא', למרות שהיתה בלילתו רכה. אם כן לר"ת: תחילתו בעיסה או סופו בעיסה, חייב בחלה וברכת 'המוציא'. מגבלה יחידה לר"ת: אם אין עליו "תוריתא דנהמא" (= צורת לחם) לא מברכים 'המוציא'.

התוספות בפסחים (ל"ז: ד"ה "דכולי עלמא") אומר שהוא הדין לענין חיוב חלה: "אופלשק"י אין מברכין עליו 'המוציא' ואין מפרישים עליו חלה". דוגמא מעשית להגבלה זאתש ל ר"ת: איטריות ומקרונין שנעשים בבלילה עבה ולבסוף בישול, מברכים עליהם בורא מיני מזונות הואיל ואין בהם תוריתא דנהמא.

2. שיטת תלמידי רבינו יונה בר"ת: גם לשיטה זאת לר"ת אין הבדל בין חיוב חלה לברכת 'המוציא', ולשניהם מספיק אחד מהקריטריונין כדלעיל אך תלמידי רבינו יונה מכניסים בר"ת קריטריון נוסף לחיוב בחלה ובברכת 'המוציא': דעת המכין לעשותו לחם בשעת הגלגול. תלמידי רבינו יונה מגיעים לכך בגלל קושיא על שיטת ר"ת.

הגמרא לגבי "לחם העשוי לכותח" (ל"ז:) מחלקת: אם עשאו כלימודין (נסרים דקים) - פטורה מחלה. שואלים תלמידי רבינו יונה, לר"ת אמאי פטורה מחלה הרי תחילתו בעיסה? וענים שפטורה מחלה הואיל ובזמן הבלילה לא היתה דעתו לעשותה לחם (מעשיו מוכיחים על דעתו). לכן מוכרח רבינו יונה להבין בר"ת שבנוסף לבלילה עבה או אפיה, צריך דעת לעשותו לחם.

לכאורה יכלו תלמידי רבינו יונה לתרץ באופן אחר מבלי להוסיף נתון של דעת. ניתן לתרץ שבגלל שאין עליו "תוריתא דנהמא" פטור מחלה למרות שהיתה בלילתו עבה, כדעת התוספות בפסחים שאם אין "תוריתא דנהמא" - פטור מחלה. אלא שתר"י כנראה שוללים את "תוריתא דנהמא" כגורם, ובמקומה מכניסים את גורם הדעת.

3. שיטת רבינו ירוחם: עד כאן ראינו את גישת רבינו תם לפיה הגדרות חיוב חלה וחיוב ברכת 'המוציא' שוות. נעבור עתה לגישה קיצונית המחלקץ בין חיוב חללה לבין שם לחם המחייב ברכת 'המוציא', הויא שיטת רבינו ירוחם כפי שמובאת בבית יוסף על הטור (סי' קס"ח סעיף ו').

לרבינו יונה, הבדל יסודי בין חלה ו'המוציא'. (כפי שניסה לחלק התוספות ל"ז:). המגדיר לחלה הוא הגלגול ואילו המגדיר לברכת 'המוציא' הוא אפיה.

הסברא לחלק היא פשוטה כפי שהסברנו בתחילת שיטתו של ר"ת. לפי רבינו ירוחם לענין חיוב חלה לא נוותר על הקריטריון של בלילה עבה ולא נדרוש אפיה כלל, ואילו לברכת 'המוציא' נדרוש אפיה, ומשמע שלא נדרוש בלילה עבה וכך משמע מהשו"ע (סי' קסח סעיף ט"ו).

לא ברור לשיטת רבינו ירוחם - מה יקרה כשתחילתו בסופגנין וסופו בעיסה לענין חיוב חלה. מצד אחד גלגול כראוי - לא היה, וזה הקובע לחלה, אך מצד שני המשנה בחלה אומרת במפורש שלחם תחילתו בסופגנין וסופו בעיסה חייב בחלה, למרות שלא היה גלגול כראוי. ויתכן שרבינו ירוחם יסביר את המשנה כרמב"ן (לקמן).

4. גישה דומה לזו של רבינו יירוחם ניתן למצוא בשיטת תלמידי רבינו יונה (כבר הזכרנו לעיל את שיטתם ברבינו תם, וכאן מובאת שיטתם הם). בדומה לרבינו ירוחם, גם הם מחלקים בין חיוב חלה לברכת 'המוציא'.

לתלמידי רבינו יונה בחלה דרוש גלגול ואילו לברכת 'המוציא' דרוש לחם ומכיוון שהגדרת לחם על פי שני קריטריונים: גלגול ואפיה, נצריך את שניהם.

יתכן שבזה חולקין על רבינו ירוחם, שתלמידי רבינו יונה מצריכים גם גלגול לברכת 'המוציא'. ניתן לדייק זאת מדבריהם:

"שאם היתה בלילתו עבה באותה שעה נתחייב בחלה אבל אין מברכין עליו 'המוציא' שברכת המוציא' תלויה בלחם וזה כיוון שבטל מתורת הלחם אין מברכין עליו 'המוציא', ולא ג' ברכות".

יתכן לומר שכל ההבדל בין חיוב חלה לברכת 'המוציא' הוא בזמני חיוה לחם, אבל שניהם תלויים בהגדרת לחם. הואיל ומפרישין חלה אחרי הגלגול ולפני האפייה, תנאי האפייה אינו דרוש. אבל 'המוציא' מברכים אחרי האפייה.

הבית יוסף מביא את רבינו ירוחם ורבינו יונה כשיטה אחת ולא ברור מדבריו, אם יש חשיבות בבלילה לענין ברכת 'המוציא'.

5. שיטת הרמב"ן (הלכות חלה לרמב"ן, בסוף מסכת בכורות) הרמב"ן מסכים עם ר"ת בגישה העקרונית שאין חילקו בין הקריטריונים לחלה ובין הקריטריונים לברכת 'המוציא'. (בה"ל סי' קס"ח סעיף י"ג מסתפק בזה, ומביא גם את רבינו ירוחם שכתב כן בדעת הרמב"ן שיש חילוק בין חלה ל'המוציא') אך הרמב"ן חולק על ר"ת בקריטריונים על פיהם מקבלת התערובת שם לחם. לר"ת בין לחלה ובין ל'המוציא', ניתן להסתפק בגלגול או באפיה ואילו לרמב"ן: שעת הגלגול היא הקובעת לקריאת שם פת. הגלגול דורש בלילה בה, ודעת להמשיך באפייה, ורק אז חייב בחלה ומברכים 'המוציא' אפילו נמלך אח"כ ומבשלו ומטגנו. אם בשעת הבלילה העבה חשב לטגנו או לבשלו - פטור מחלה ומברכין בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש. אך אם אחר כך נמלך ואפה את העיסה (שנבללה עבה), על ידי מעשה זה בטלה מחשבתו ויקבל שם לחם. יוצא אם כן לשיטת הרמב"ן:

1. היה גלגול ולא היתה אפיה, חייב בחלה רק אם היתה דעתו בשעת גלגול לאפותו.

2. היתה אפיה ולא היה גלגול פטור מחלה ונראה שגם לא יברך עליו 'המוציא', הואיל ולא קיבל שם לחם. בדבר זה סובר הרמב"ן כתלמידי רבינו יונה שאי אפשר לוותר על גלגול, אולם לשיטתם (העצמית) של תלמידי רבינו יונה לא צריך דעת.

לכאורה קשה לשיטת הרמב"ן מהמשנה בחלה, "תחילתו בסופגנין וסופו בעיסה חייבת בחלה" שהרי לרמב"ן במקרה כזה פטור מחלה ואפילו נאפה בתנור. לפי הרמב"ן נצטרך לפרש את המשנה כך: "תחילתו בסופגנין..." - אם בתחילה, בזמן הבלילה העבה חשב לגמרו בטיגון או בישול (וזה תחילתו בסופגנין) "...וסופו בעיסה..." ולבסוף נמלך ואפה אותו כמעשה עיסה "...חייב בחלה" למרות שבשעת הגלגול דעתו היתה לטגנו כפי שביארנו מעשהו מבטל את דעתו ויהיה חייב. נראה שכך גם נצטרך לפרש את רבינו יונה לפי המשנה, אלא שאז נצטרך להוסיף נתון של דעת בדברי רבינו ירוחם. קריטריון זה של "דעת" כבר ראינו קודם בשיטת תלמידי רבינו יונה בר"ת. המחלוקת בין שיטה זו לבין הרמב"ן היא הצורך בגלגול. לרמב"ן חייבים גלגול ודעת, ואילו לתלמידי רבינו יונה בר"ת אמנם צריך דעת, אבל אפשר להסתפק בגלגול או באפיה כמו שיטתו המקורית של ר"ת.

סיכום שיטות הראשונים

ראינו חמש שיטות ראשונים, אך נראה שיש כאן שלש גישות מרכזיות בנושא:

1. ר"ת : חלה ו'המוציא' שניהם תלויים בהגדרת הפת, שגורמיה הם: או בלילה עבה או אפיה. כך גם סוברים תלמידי רבינו יונה בשיטת ר"ת רק שהם מוסיפי תנאי של דעת המכוון לעשותו לחם בשעת הגלגול.

2. רבינו ירוחם: חלה תלויה בגורם אחד וברכת 'המוציא' תלויה בגורם אחר. בחלה דורשים בלילה עבה ("עריסותיכם"), ולברכת 'המוציא' דורשים אפיה בתנור. גם תלמידי רבינו יונה סוברים שהגדרותיהן שונות, אלא שלברכת 'המוציא' צריך גם בלילה עבה וגם אפיה בתנור, ולחלה דורשים רק בלילה עבה.

3. רמב"ן: חלה ו'המוציא' תלויים שניהם בהגדרת הפת הנקבעת על פי הגלגול - על מנת שיתחייב צריך בלילה עבה, אך כמו כן צריך דעת באותה שעה לאפייה.

נפקא מינא בין שיטות הראשונים

כאן נחזור למשנה בחלה על מנת לבדוק את הדין כשמתקיים קריטריון אחד לגבי חלה, ומה הדין לברכת 'המוציא' לפי השיטות הנ"ל.

א. בלילה רכה ואפיה בתנור

לר"ת: מתחייב בין החלה ובין ב'המוציא'. די בקריטריון אחד, וכך הדין לתלמידי רבינויונה בר"ת.

לרבינו ירוחם: יברך 'המוציא' (יתכן שצריך דעת) לגבי חלה, לא יתחייב היות שלא היה גלגול כראוי שהוא הקריטריון לחייב בחלה.

לתלמידי רבינו יונה (שיטתם העצמית): לא יתחייב בחלה ונראה שגם לא יברך 'המוציא' היות שלא היה מרכיב של גלגול שהוא קובע בין לחלה ובין ל'המוציא'.

לרמב"ן: לא יברך 'המוציא' (אלא בורא מיני מזונות) וודאי שלא יתחייב בחלה. נעדרת ההגדרה היסודת בלחם - בלילה עבה.

ב. בלילה עבה וטיגון בשמן או בישול בקדירה

לר"ת: מתחייב בחלה וב'המוציא' שדי באחד מהקריטריונים.

אך לר"ת יש מגבלות:

1. צריך תוריתא דנהמא על מנת לברך 'המוציא' ולהתחייב בחלה.

2. לתלמידי רבינו יונה בשיטת רבינו תם: צריך דעת בשעת גלגול לגומרו באפיה.

לרבינו ירוחם: יתחייב בחלה - בחלה הגלגול מגדיר (יתכן שצריך גם דעת) אך לא יברך עליו 'המוציא' הואיל ולא היה דבר המגדיר לחם לעניין ברכת 'המוציא', וכך הדבר גם לתלמידי רבינו יונה (בשיטתם העצמית), הואיל שיצא מהגדרת הפת - לא יברך 'המוציא'.

רמב"ן: תלוי בדעתו של אדם אם היתה דעתו לאפותו, אפילו אם לבסוף יטגנו או יבשלו, יתחייב בחלה ויברך עליו 'המוציא'. ואם לא היתה דעתו לעשותו לחם, לא יתחייב בחלה, אלא אם כן ימלך ויאםה את העיסה, שאז יבטל את מחשבתו ויתחייב בחלה ויברך 'המוציא'.

הלכה

ישנה מחלוקת בין הטור לבית יוסף בשתי הגישות הקיצוניות שראינו.

לטור: (סימן קס"ח) כדברי הרא"ש ור"ת, חלה ו'המוציא' שווים. לבית יוסף: כרבינו ירוחם (ותלמידי רבינו יונה) הקריטריונים שונים. בחלה המגדיר הוא הגלגול (בלילה עבה) וב'המוציא' האפיה בתנור.

א. בביאור הסוגיא

נעבור לביאור הסוגיא בברכות (ל"ז: טרוקנין חייבים בחלה - ל"ח.... לחפ עוני קרינם ביה) על פי שלוש הגישות המרכזיות בראשונים.

א. בתחילה הגמרא דנה "בטרוקנין" לגבי חיוב חלה וכאן יש שתי גירסאות בראשונים - יש גורסים חייבת בחלה ויש גורסים פטורה מחלה. בהמשך (ל"ח.), הגמרא דנה מה מברכים על טרוקנין. הגמרא מגיעה למסקנה כי מברכים בורא מיני מזונות ומר שוטרא קבע עליה סעודה וברך 'המוציא'.

מהו טרוקנין? הגמרא מסבירה: "אמר אביי: כובא דארעא". מסביר רש"י: "עושין מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח, כמו שעושין באילפס". נראה שהכוונה לכך: בזמנם היו עושים כירותיהם מבוץ, בדפנות הכירה היו חופשרים גומא ולתוכה היו שופכים מים, באופן זה נאפה העיסה יותר מבקדירה כי אפייתה היתה בגוף הכירה ממש. פרוש שני: טרוקנין זוהי עיסה (שנבללה עבה) ונאפתה על הקרקע שבכירה, וזאת הכוונה כובא דארעא (ר"מ הל' ברכות פ"ג הל"ט). אם כן לפי ר"ת (לשני הפירושים): טרוקנין חייב בחלה וכן גירסת הרא"ש, דאף על פי שתחילתו בסופגנין (בלילה רכה) מכל מקום הואיל וסופו בעיסה, כלומר באפיה בתנור, חייב בחלה. אולם מברכים עליו 'המוציא' רק אם קובעים עליו סעודה. יתכן שהסיבה לכך היא שאין לטרוקנין תוריתא דנהמא ולברכת 'המוציא' ההקפדה רבה יותר בענין תוריתא דנהמא.

לפי הרמב"ן: לכאורה צריך טרוקנין להפטר מחלה וברכת 'המוציא' הואיל והבלילה היתה רכה, ולפי הרמב"ן הגלגול הוא הגורם היסודי. אולם הרמב"ן אומר במפורש, שכובא דארעא (םירוש הגמרא על טרוקנין), חייב בחלה. אם כן נצטרך לומר שלשיטת הרמב"ן בטרוקנין יש הלילה עבה (כפירוש השני שהבאנו בשם הרמב"ם) ולכן חייב בחלה. אולם בהמשך הגמרא נאמר שמברכים בורא מיני מזונות על כובא דארעא. יתכן שכאן נכניס לשיטת הרמב"ן נתון של תוריתא דנהמא ולכן לא מברכים 'המוציא' על טרוקנין[1].

לפי רבינו ירוחם, המחלק בין חיוב חלה לבין חיוב ברכת 'המוציא':

בחיוב חלה הגלגול קובע, ובברכת 'המוציא' אפיה קובעת. נוכל להעלות שתי אפשרויות: או שגרסתו טרוקנין פטורים מחלה ואז הוא נשאר בפירושו של רש"י. או שנאמר שגרסתו - חייב בחלה ומפרש את טרוקנין כפי שהצענו לשיטת הרמב"ן.

לפי שיטת רבינו ירוחם שהחילוק בין ברכת 'המוציא' לבין חיוב חלה ברור, המשך דברי הגמרא (על כובא דארעא מברכים בורא מיני מזונות) מתשייב היטב. בטרוקנין מברכים בורא מניי מזונות למרות שהיתה בלילה עבה (לפירוש השני), מפני שהיה חסרון באפיה, ולרבינו ירוחם אפיה זהו הגורם הקובע לברכת 'המוציא'.

ב. הנושא הבא בו דנה הגמרא הוא 'טריתא' לענין חיוב חלה, וכאן לרוב שיטות הראשונים הגירסא היא 'טריתא פטורה מחלה', חוץ מרבינו יונה המביא גירסא, שטריתא חייבת בחלה. (אולם גירסא זו בעייתית ונתייחס אליה בהמשך).

הגמרא מביאה שלושה פירושים לטריתא: 1. "מרתח גביל". 2. "נהמא דהנדקי". 3. "לחם העושי לכותח".

1. פירוש ראשון: מרתח גביל. מסביר רש"י "נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת". לפי פירוש זה, ברור למה טריתא פטורה מן החלה, א. הבלילה רכה. ב. האפיה איננה אפיה כפי שמסביר הרא"ש, הואיל והבלילה מתפשטת על פני כל הכירה, שני הקריטריונים לחיוב חלה ו'המצויא' לא מתקיימים - ממילא פטור מחלה לכל הראשונים, וגם אין מברכים עליו 'המוציא' ואלפילו קבע עליו סעודה (מעדני יו"ט על הרא"ש, והבית יוסף על הטור ובשו"ע עצמו). הטור סובר שמברכים עליו 'המוציא' אם קובעים עליו סעודה, למרות שחסרים שני הקריטריונים הקובעים לברכת 'המוציא'. ניתן להסביר שבמקום שמונחים לנינו מרכיבי חלה - מים וקמח, והואיל ונאפו במקצת, אם קובעים עליהם סעודה מברכים 'המוציא' אף על פי שאין עליהם שם לחם, (כמו בפת הבאה בכסנין לשיטת הרא"ה)[2].

הבית יוסף תמה על הטור שהבין כך בדברי הרא"ש, שהרי לרא"ש יש חילוק ברור בין טרוקנין לטריתא, "ועל טרוקנין מברכים 'המוציא' רק אם קובעים עליו סעודה (גמרא) משמע מדבריו שבטריתא שהוא לחם גרוע יותר, בכל מקרה לא יברך 'המוציא'". הטור פוסק לגבי טרוקנין שמברכים עליו 'המוציא', ואפילו לא קבע עליו סעודה. לכאורה נוגד פסק זה את פסק הגמרא, האומרת שמברכים 'המוציא' רק אם קוסעים עליו סעודה.

נראה שהטור יכול לפרש את הגמרא כמו הרא"ה שהסביר שיטת מר זוטרא בזה הלשון:

"(טרוקנין) פת גמור הוא בין קבע סעודתיה ובין לא קבע חד דינא אית ליה, ודינא דפת אית ליה, ודאמרינן דמר זוטרא קבע סעודתיה עליה ומברך עליה שלש ברכות, לא לעיכובי דבלאו הכי נמי לברוך שלש ברכות, אלא אגב ארחיה אמר תלמודא דארחיה דבר זוטרא למיעבד הכי…". (דף ל"ח:)

2. פירוש שני: "נהאמ דהנדקי" - פירוש רש"י בצק שאופים על גבי השיפוד ולכאורה גם אוכלים אותו. פירוש שני הנמצא בראשונין ש"נהמא דהנדקי" הוא "קישוטי נשים או תיקוני נשים" (ר' יונה והמאירי) פירוש, נשים היו עושות עיסה לקשט הסעודה אבל מטרת העיסה לא היתה לשם אכילתה.

לר"ת - יתכן שלמרות שיש כאן בלילה עבה - פטור מחלה מפני שאין לו תוריתא דנהמא, ודבר שאין לו תוריתא דנהמא פטור גם מחלה (תוספות פסחים ל"ז:) כמו יתכן להסביר לפירוש השני: של תלמידי רבינו יונה, שמדובר בקישוטי נשים, מטרת עשיית הטריתא לפי פירוש זה הוא לשם קישוט ולא לשם אכילה. או שלמרות שלר"ת דעת לעשותו מעשה לחם לא מהווה גורם, צריך לכל הפחות, לעשותו לשם אכילה, (כמו עיסת כלבים חלה פ"א מ"ח) ולכן פטור מחלה, ומסתמא גם ברכת 'המוציא' (כשרוצה לאכלו).

לשיטת תלמידי רבינו יונה בר"ת: "נהמא דהנדקי" פטורה מחלה, הואיל ואין בה דעת לעשותה באפיה אלא בטיגון. וכך כנראה סובר גם הרמב"ן. לשיטת רבינו ירוחם: אם סבור כפירוש השני ש"נהמא דהנדקי" פירושו תיקוני נשים, מכל מקום לכאורה גם לרבינו ירוחם צריך דעת מינימלית לעשותה לשם אכילה. כולם יתכן לומר שרבינו ירוחם גורס טריתא חייבת בחלה כפי שמביא רבינו יונה (אולם כפיש נסבור לקמן קשה לגרוס כך).

3. פירוש שלישי לטריתא בגמרא הוא:"לחם העשוי לכותח" רש"י מסביר - שנאפה בחמה. רבינו יונה מרחיב יותר שזוהי עיסה רגילה שמחריכין אותה בחמה ואחר כן עושין ממנה תבלין. (בגמרא בפסחים מוסבר שמערבין אותה עם חלב חמוץ ליצירת תבלין מר מאד.) הגמרא דנה לגבי פירוש זה של טריתא לחיוב חלה ונותנת חילוק: "מעשית מוכיחין עליה, עשאן כעבין חייבת (בחלה), כלימודין פטורה". "עשאן כלימודין" פירוש: כנסרים דקים (כנראה כדי שהשמש תוכל לחרכן היטב). "עשאן כעבין": עשאן חתיכות גדולות ונאות.

"עשאן כלימודין" - לר"ת פטור, מפני שאין עליהם תוריתא דנהמא (כתוספות בפסחים שתוריתא דנהמא מהווה גורם גם לחלה)". או כפי שבינים תלמידי רבינו יונה בר"ץ שהואיל ואין בזה דעת לעשותו מעשה לחם, אלא מעשה חמה, לכן פטור מחלה, למרות שהבלילה היתה עבה. כמו כן נסבור לפי הרמב"ן, שיש חסרון בדעת ולכן פטור מחלה.

לפי רבינו ירוחם נצטרך להתחשב בחסרון הדעת (כשם שאנו נאלצצים להסביר את רבינו ירוחם במשנה בחלה "בתחילתו בסופגנין וסופו בעיסה"). ועוד יתכן שרבינו ירוחם דורש "תוריתא דנהמא" ואז לא נאלץ לבסס את הדין על גורם הדעת.

"עשאן כעבים חייב בחלה" לפי ר"ת הבלילה עבה, ויש תוריתא דנהמא. וכן לפי הרמב"ן ותלמידי רבינו יונה בר"ת יש גילוי דעתו במעשיו שכוונתו לשם לחם ולכן חייב בחלה ויתכן שגם מברכים 'המוציא' (למרות שנאפתה בחמה). וכן לפי רבינו ירוחם חייב בחלה - הגלגול כראוי רק שיתכן שלרבינו ירוחם לא יברך 'המוציא', והואיל ונאפה בחמה, והגורם לחיוב ברכת 'המוציא' לפי רבינו ירוחם הוא אפיה. יתכן שכך יהיה גם לפי תלמידי יונה בשיטתם העצמית.

גרסת הרי"ף ותלמידי רבינו יונה

הרי"ף לא מתייחס להלכה לטרוקנין (כובא דארעא) בין לגבי חיוב חלה (ל"ז:) ולא בהמשך הגמרא (ל"ח.) לגבי ברכת 'המוציא', במקום "כובא דארעא", הוא גורס "טריתא דארעא מברכין עליה בורא מיני מזונות", כי כידוע טריתא הוא לחם גרוע.

נראה שגם רבינו יונה לא גרס טרוקנין. וכמו כן לא היתה לא גירסא הנכונה ברש"י. תלמידי רבינו יונה מפרשים טריתא בשם רש"י, כפי שרש"י פירש טרוקנין. דהיינו שעושים גומא בכירה ושם נותנין המים.

וכאן מסיקים תלמידי רבינו יונה שרש"י גרס טריתא חייבת בחלה (כי העסה נאפת כראוי) בניגוד לכל הגירסאות האחרות: "טריתא פטורה מן החלה". ולכן נצרכו תלמידי רבינו יונה להסביר לרשי מדוע הגמרא פוסקת שעל טריתא דארעא (לפי גירסת הרי"ף) מברכים בורא מיני מזונות, ואם קוסעים סעודה מברכים 'המוציא'. בהסברם מחלקים תלמידי רבינו יונה בין טריתא סתם לטריתא דארעא, טריתא סתם אופים בגומא שבכירה (לפי הבנתם) וטריתא דארעא, אופים על גבי הקרקע ולכן היא גרועה יותר.

בגלל גירסא מוטעית זו ברש"י הוצרכו תלמידי רבינו יונה לסביר לפי שלושת הפירושים של טריתא, איך ניתן לגרוס, פטורה, ואיך חייבת - לגירסת רש"י. הם מסכמים זאת באריכות בפרושם על הרי"ף במקום.

לסיכום נביא את ההכלה לפי הנושאים הנידונים בגמרא.

הלכה - שו"ע סי' קס"ח סעיף ט"ו

השו"ע פוסק כפי שאמרנו לפי הרא"ש שטרוקנין מברך עליהם "בורא מיני מזונות" ואם קבע עליהם סעודה מברך 'המוציא'. לצורך בקביעות סעודה בטרוקנין לברכת 'המוציא' יש שלשה הסברים:

1. למרות שטרוקנין סופם בעיסה ולכאורה היה צריך לברך 'המוציא' גם ללא קביעת סעודה, הכא כיון שבתחילה לא היתה בלילה כלל אלא סתם מים וקמח, תולים זאת בקביעות סעודה (מ"א סק"מ).

2. הבה"ל אומר כי אין צורך בחילוק זה אלא שפשוט בטרוקנין אין תוריתא דנהמא ולכן מצריכים קביעות סעודה והוא מסתמך על הרמב"ם (הלכות ברכות פ"ג הל"ט): עיסה הנאפית בקרקע כמו שהערביים שוכני המדברות אופים הואיל ואין עליה צורת פת, מברכים עליה בורא מיני מזונות. ואם קבע מזונו עליה מברך 'המוציא'.

3. טעם נוסף כתב הלבוש, שלמרות שהקריטריון לחייב קיים בטרוקנין, בכל אופן אין דרך ללוש ולאפות כך, ולכן נצריך קביעות סעודה לברכת 'המוציא'.

ממשיך השו"ע: בטריתא אפילו קבע סעודה עליו, לא מברכים 'המוציא' ולא ברכת המזון, הואיל ולא נאפה כלל ואין עליו תורת לחם. אבל המ"א והב"ח לדעת הטור (כפי שראינו) מצדדים שבקבע סעודה על טריתא מברכים 'המוציא'. וכתב הא"ר שצריך לאכלו בתוך הסעודה. ממשיך המחבר (בסעיף ט"ז): נהמא דהנדקי ולחם העשוי לכותח מברכים בורא מיני מזונות, והשו"ע לא מחלק בין עשאן כעבין לעשאן כלימודין, בניגוד לטור, המחלק. בכל אופן גם למחבר ראוי להזהר בשעשאן כעבים וכשאוכלים אותם כדי שביעה לאכלם לאחר לחם בתוך הסעודה (מגן אברהם).

---