זווית אישית - ירושלים שלי / אברהם שמאע

יום שני, כ"ו באייר, בערך שמונה בבוקר. צפירה חדה, עולה ויורדת, כמו יבוב וגניחה של שופר ראש-השנה, בישרה לנו על ימים רועמים, של שמחה ועצב וחרבות וזרי תהילה - של מלחמה.

בימים שלפני אותו יום מוזר של תוהו, היתה אמא מסבירה לי על אותה צפירה, שהיא עולה וגם יורדת; ושצריך לזכור לקחת את נעלי הבית מפינת החדר, ואת שקית הניילון המוכנה שם, ואת קופסאות הביסקויטים והמצות שחיכנו הודר מהן, ולרדת מהר אל הקומה הראשונה. מקלט לא היה שם, בבית הירושלמי הישן שלי, בסימטה הצרה של רחוב בר-אילן אשר שפתו נשקה לגבול. פתאום היה ברור שבעצם אמא צדקה, שתהיה מלחמה, והחיילים הגיבורים ישמרו עלינו.

עוזרת הגננת - ששמה לא זכור לי - לקחה אותי במהירות לאיזה מרתף קרוב שהיו שם הרבה נשים זקנות בוכות, וגם בחור אחד שהיה לו טרנזיסטור קטן, והוא היה כנראה דובר צה"ל, שעליו שמעתי רבות ברדיו עוד לפני כן. התגלגלה לשם איזו "תש"חיות" שדלגה על י"ט שנות הסטוריה - לתשכ"ז. וכאשר מידת הדין היתה מתגברת, ורעם תותחים כבדים היה נשמע, מצווים היינו להרכין ראשינו וכל גופנו לבל נפגע. ואז כל-כך רציתי להיות עם אמא, ביחד, באותה קומה ראשונה...

ויהי השמש לבוא, ואני הרי כל-כך רציתי להיות עם אמא, נטלה אותי העוזרת בריצה, אל מעלה רחוב צפניה, של בתים מרובעים וגגות רעפים, לקול גערותיהם של אנשי הג"א. ומתוך שאסור היה להמשיך עד ביתי, הכניסוני אותו לילה, לקומה ראשונה אחרת, שלא אותה רציתי, ולא בה חפצתי... ושם השכיבוני לישון לרוחה מיטת ברזל ישנה, ולצידי היו עוד ילדים עם מכנסיים המכסות ברכיים, ופיאות מסולסלות ללחיים, ואפילו חבר אחד לא היה לי. עלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר... קמתי ממיטתי אל החדר הסמוך, שבו ישבו נשים בחלוקי בית, ושביס לראשן, ומבט מודאג היה ניבט מעיניהן החכמות. וגם כמה בחורים היו, עטורי זקן וחולצות לבנות של שבת, וגדילי ציצית לשולי מכנסיהם, והם היו מסתכלים דרך החלון על רקטות ופצצות ואוירונים ולא רציתי לישון כל אותו הלילה.

וכמו השחר עלה, בקשתי ללכת הביתה לאותה קומה ראשונה, ולאמא שהיתה שם. כנראה שעכבו המלאכים הטובים שלי את המלאך המשחית, ויכלה העוזרת לאחוז בידי ולהוציאני מהבית ההוא, ולרוץ מהר לסימטה של בר-אילן, לאותה קומה ראשונה. וכשעמדתי בפתח הבית, ופגעו עיני בעיניה של אמא, ונגעו בהן, רצתי אליה בין כל השכנים, והיא חבקה אותי, והיא נורא בכתה, אבל הרגעתי אותה, וספרתי לה, שהיתה מלחמה, ושנצחנו, ושישנתי עם הסינר המגוהץ שתפרה לי, שתפוח היה עליו מעשה רוקם, והוא אפילו לא התלכלך ולא התקמט ושמוטי הוד פוצץ לערבים את כל האוירונים.

ואז בא לו אותו לילה, של כ"ח באייר, שהיו בו פיצוצים יותר חזקים, וקולות רעש אופן ומרכבות מרקדות, ואמות הסיפים העשויות שקי חול שקטים לכאורה עמדו להן מאימות ליפול. לא עצמתי עין, וגם אמא וגם כל השכנים שהיו אתנו לא נמו את שנתם, אבל אף אחד לא העז לדבר. ורק קרין הרדיו היה מוסר הודעות לשכנים מדובר צה"ל... היו באותו יום רק אנשים שקטים ודואגים; ואני כבר לא ישנתי שלשה ימים. ובבוקר נרדמתי אף על פי שזמן קימה הוא, ורק אחרי הצהרים הוציאוני החוצה למראה ג'יפים, וכלי מלחמה וגיבורים עם קסדות, רטובים ושחורים ששחררו את הכותל המערבי. כולם זרקו עליהם סוכריות, והם החזירו לנו מין מבטים אדומים מהרבה דמעות שמחה ועצב, ובכלל לא הרגישו גיבורים. עול ימים הייתי, והרגשתי שאלוקים נמצא לי בלב, וגם בתוך הג'יפים ומכונות היריה.

אחר כך הפכה לי ירושלים לרחוב ראשי של בר-אילן ולפרזות מרב אדם ומדרחוב של בן-יהודה ולגלוי שכינה וצמיחת קרן וכסאות למשפט, ולכהנים, ואשם ואישים, בדים ובלולה, זבח וזריקה, טהרה וטבילה, כפורת ולחם הפנים, דקה ודקה מן הדקה. אבל ישנה איזו ירושלים פשוטה, וגם קטנה, ששוה לכל נפש, ירושלים של כ"ח באייר תשכ"ז...