ירושה במלכות / דב כהן

ההבדל היותר מהותי בין מלכות ישראל למלכות יהודה הוא, כנראה, היות המלוכה ביהודה שלטון העובר בירושה תוך שמירה על בית מלכות אחד, בעוד שבישראל הדבר לא היה עקרוני.

כמובן, בית מלכות שבו השלטון רציף מאב לבנו הינו יציב הרבה יותר מבחינה שלטונית מאשר כזה שיתכנו בו שינויים רבים. היציבות קיימת הן בזמן השלטון בפועל, וקל וחומר בזמני המעבר. אך מעבר לצד המעשי, ננסה לעמוד על המשמעות הרוחנית של הירושה בכלל, ומתוך כך להגיע למשמעותה במלכות.

את הירושה אנו מוצאיםהן בדיני ממונות והן בתפקידים. בדיני ממונות הדבר בא לידי ביטוי בפרשת הנחלות על כל סדרי הקדימות שבה (במדבר כ"ז), ובתפקידים בא הדבר לידי ביטוי בולט במלכות ביהודה, אך גם "ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם" (רמב"ם פ"א מהלכות מלכים ה"ז).

ספר החינוך (מצוה ת', דיני נחלות) אומר שכל אדם זוכה בחלקו בעולם הזה מידי הקב"ה, ומתנת הקב"ה אין ראוי שיהיה לה הפסק. אלא שנגזירה מיתה עך האדם בעקבות החטא, אך סילוק גופו אינו צריך להיות הפסק למתנת ה' אלא זו תתפשט מאליה בגוף המשתלשל ממנו, בנו או בתו.

דהיינו, לפי ה"חינוך", הירושה היא מילוי מקום האב והמשך דרכו על ידי בנו, וממילא גם השפעת הקב"ה על האב עוברת לבן כחלק מאביו. ובמצוה תקנ"ד-יבום מוסיף החינוך שענינה שיהיה לאיש חלק ממנו למלאות מקומו בעולם בעבודת בוראו. נוכל אם כן לראות את האדם וזרעו אחריו עחטיבה אחת הפועלת בעולם וממלאת בו תפקיד מסויים, תוך המשך קבלת השפעתו של הקב"ה מאב לבן.

בגמרא (בבא בתרא קט"ז.) - "מפני מה בדוד נאמרה שכיבה וביואב נאמרה מיתה? דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה". ובמהרש"א שם: "כיון שהניח בן ממלא מקומו הוא ליה כאילו לא מת אלא כשוכב וישן בעלמא", וביתר חדות במהר"ל בחידושי אגדות שם: "מפני שהבן הוא כמותו הרי לא נחסר ממה שהיה כי האדם שיש לו בן אינו נחשב פרטי בעבור כח התולדות שהם ממנו בזה נחשב כללי." ושוב מובע הרעיון שבנו של אדם הממשיך בדרכו ממשיך את קיום הוויתו של האדם.

מענין הדבר שבהבטחת הקב"ה לדוד "כסאך יהיה נכון עד עולם" (שמואל ב' ז', י"ז), ובדברי בת שבע לדוד אחרי מינוי שלמה - "יחי אדוני המלך דוד לעולם" (מלכים א' א', ל"א), מודגש דוד כמלך לעולם. דהיינו החשבת התקופה שבניו מולכים כאילו הוא עצמו מולך. ובתהילים קל"ב, י"ב: "אם ישמרו בניך בריתי... גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך". מסביר "המקדש מעט" שזו הבטחה שלעולם יחשבו בניו כיושבים על כסאו, דהיינו: מלכות אחת ולא מלכות נפרדת.

עקרון נוסף הקיים בירושה הוא הבכור, אשר בממון נוטל פי שניים ובשררה קודם לכל האחים (וע"ע ברמב"ם הנזכר לעיל), זאת כיוון שהבכור "ראשית אונו" של האב ומקושר אליו יותר מן הבאים אחריו. הבכור הוא אחד מתוך אחד, חבור שלם, כאילו כל מה שיש לאב נתן לו. רק אחר כך כשיש עוד אחים מתחיל פרוד ופרוט. הדבר בא לידי ביטוי גם במצוות כיבוד אב ואם: "ואת - לרבות אחיך הגדול"[1] (כתובות ק"ג.).

מקדש ומלכות

את החשיבות המרובה של הירושה כחלק מהמלכות נוכל לראות תוך השואת שני גורמים מרכזיים בעם ישראל: בית ה' ובית המלך, ומתוך כך לראות את הצורך בהמשכיות.

נציין מספר דוגמאות הכורכות יחד את המקדש והמלכות.

א. דוד הרוצה לבנות בית לה' מקבל תשובה:

"כי בית יעשה לך ה'. כי ימלאו ימיך... והקימותי את זרעך אחריך... והכינותי את ממלכתו. הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם" (שמואל ב' ז').

ב. בנין בית שלמה מתואר באמצע בנין בית המקדש. מעבר לכך, בנין שלמה בנוי בצד בית המקדש, ובגלל המבנה הטופוגרפי הוא נמוך יותר מאשר בית המקדש - דבר המבטא חזותית את העובדה שמלכות אדם חוסה בצל מלכות שמים.

ג. בתפילת שלמה:

"ויקם ה' את דברו אשר דבר ואקום תחת דוד אבי ואשב על כסא ישראל כאשר דבר ה' ואבנה הבית לשם ה' אלוקי ישראל." (מלכים א' ח', כ')

ד. בתשובת ה' לשלמה:

"ואתה אם תלך לפני... והקימותי את כסא ממלכתך על ישראל לעולם... אם שוב תשובון... והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני" (מלכים א' ט', ד'-ז')

ה.

"ואבחר בירושלים להיות שמי שם ואבחר בדוד להיות על עמי ישראל (דברי הימים ב' ו', ו').

ו.

"כי כה אמר ה' לא יכרת לדוד איש יושב על כסא בית ישראל ולכהנים הלויים לא יכרת איש מלפני מעלה עולה... אם תשמרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה... גם בריתי תופר את דוד עבדי מהיות לו בן מולך על כסאו ואת הלויים הכהנים משרתיי". (ירמיהו ל"ג, ט"ז-כ"א)

ז.

"ויבחר את שבט יהודה את הר ציון אשר אהב ויבן כמו רמים מקדשו... ויבחר בדוד עבדו" (תהלים ע"ח, ס"ח-ע')

ח.

"מפרי בטנך אשית לכסא לך... גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך. כי בחר ה' בציון אוה למושב לו... וכהניה אלביש ישע... שם אצמיח קרן לדוד". (תהלים קל"ב)

ואף ההלכה בין התחומים:

"תניא ר' יוסי אומר שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרת זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה". (סנהדרין כ':)

אין להתעלם מהעובדה שיש מן המשותף במקדש ובמלכות. כל אחד מהם מהוה עמוד מרכזי מאחד ומאיר לכל ישראל. המקדש מקום השראת שכינה, "תלפיות" - תל שכל פיות פונים בו" (ברכות ל'.), ב"עיר שחוברה לה יחדו ששם עלו שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה'" (תהילים קכ"ב). לא בכדי נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא י"ב.), כי המקום הקדוש לאומה מן הראוי שיהיה שייך לכלל ישראל. אף המלוכה היתה גורם מלכד ומאחד את העם. כשאין עוררין על השלטון יש גם אפשרות לבסס שלטון יציב, ולנהל מדיניות ארוכת טווח, כך יש מלך שעל פיו ישק כל דבר, שעיני כל ישראל נשואות אליו, הנושא בגאווה חיובית את כתרו בבחינת "מלך ביופיו תחזינה עיניך" ודואג להרמת קרן ישראל בעולם. מלך המסוגל לנעוץ חרב בבית המדרש ולדאוג לכך שלא ימצא מדן ובאר שבע תינוק ותינוקת שאינן בקיאין בטומאה וטהרה ( - צדקיהו על פי סנהדרין צ"ד:) - מהפך רדיקלי ביותר, וזאת דור אחד אחרי אחז(!), מלך המסוגל לסחוף את כל העם אחריו תוך תקוה לעתיד טוב יותר, תוך קריאות "יחי המלך", אף על פי שהוא רק בן שבע שנים (יהואש), (די אם נפזול כיום לעבר הבריטים ונראה כיצד מוסד המלוכה שם מלכד את כל העם בכל רחבי האמפריה, כדי לקבל שמץ של הבנה מהליכוד הנוצר על ידי המלוכה).

אמנם יש הבדל גדול בין השנים: המקדש הוא המקום בעל המשמעות הרוחנית הגדולה ביותר. הוא שייך לתחום הנצח, לתחום שמעל לבעיות הפרט היומיומיות, המלך לעומת זאת כל כולו משועבד לבעיות השעה, בטחון, כלכלה וכו'. אלא שכאן הוא מבחנו הגדול של המלך והאתגר הגדול שלו.

"וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, י"ח-י"ט)

"שתי ספרי תורות אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו" (סנהדרין כ"א:).

פה מתמודד המלך בשאלה אם הוא מלך שמולך בדרך הגויים, המקיים במקביל מצוות, או שמא הוא מנהיג לאומי לאור התורה שכל דרכו יונקת מן הקדש ותכלית מעשיו להוריד את השכינה לארץ על ידי קידוש כל מעשיו. ביחוד קשה המשימה דווקא בדברים שאינם מפורשים בכתוב ועל המלך לגלות ולפעול לפי רוח התורה או לאור הוראת הנביא או חכמי התורה שבעל פה. (כך למשל דוד הלוכד אלף רכב מצבא מלך צובה לא מקים צבא רכב אלא מעקרם ומשאיר רק מאה רכב (דברי הימים א' י"ח, ד'), כנראה לצרכי הממלכה - וזוהי אולי פרשנותו ל"לא ירבה לו סוסים" שבפרשת המלך. מבחינה זו נסיונו קשה מנסיון יהושע, אשר נצטווה במפורש לעקר את סוסי מלך חצור ושותפיו ולשרוף את מרכבותיהם - יהושע י"א ו'). הסתכלות מיוחדת על מעשי המלך מובלטת על ידי דוד בשירתו בה הוא רואה את כל פעלו והצלחותיו כפעולותיו של הקב"ה. כגון: "ותזרני חיל למלחמה תכריע קמי תחתני. ואויבי תתה לי עורף משנאי ואצמיתם" (שמואל ב' כ"ב, מ'-מ"א). אם כן, בית המלך בצל בית ה' (אף מבחינה פיזית כדלעיל), והמלך יונק את כוחו מהקב"ה. "מלכות לית לה מגרמא כלום". כל תפקידה הוא לחשוף את השכינה השורה בארץ ומנהיגה את העולם, ומכח אותה שכינה בא כוחה של המלכות.

אך ישנו פן נוסף: המקדש משמש כביכול כארמון המלכות של מלך מלכי המלכים, "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע" (ברכות נ"ח.). אם המלך מגלה את שלטונו של הקב"ה בעולם, נפתח פתח לדמיון מסויים בין הדברים, כשאחד המוקדים לכך הוא ענין הנצחיות. ברור שאין דבר נצחי יותר ממלכותו של "היה הווה ויהיה", וכלל לא שייך להשוות לכך את מלכות "מה אנוש כי תזכרנו" ו"מלך אביון", אך אף על פי כן: כפי שהובא לעיל בענין הירושה, הבן היורש את אביו נחשב כממלא מקומו וגורם שהאב יחשב מבחינה מסוימת כחי. תופעה זו באה לידי ביטוי חריף בממלכות העתיקות ששם היה לכל מלכי השושלת שם אחד כגון פרעה, רעמסס, תלמי, אבימלך. יתכן שקיימת כאן תפיסה לפיה לא האדם הספציפי הוא השולט, אלא שהשלטון מתמשך בצורה משמעותית יותר, כגון שלטון בית המלוכה, והשליט הנוכחי הוא רק נדבך המייצג השושלת הכללית השולטת. כך, אולי, ניתן להבין את השם "אבימלך" בממלכה הפלשתית. מצד אחד פירושו "אבא שלי מלך"[2], ומצד שני "אבא של מלך" דהיינו המשפחה כולה היא המולכת, ואולי יתירה מזאת - יש כאן ביטול המלך הנוכחי מצידו האישי, שכביכול אביו ובנו מלכים אך לאו דווקא הוא. כמו כן השם פרעה פירושו "הבי הגדול". (בתעודות העתיקות נקראים מלכי מצרים בשמם ואחרי שמם מופיע "פרעה"), וניתן להבין שמודגש כאן ענין בית המלכות האחד שהוא המולך.

אלא שאין להתעלם מהסכנה הנשקפת לשושלות מלוכה: דווקא השושלת המצרית יכולה להוות דוגמא לתפישה אלילית של המלוכה, בה המלך האדם הוא עצמו האליל, ואין צורך להאריך בתפישת "לי יאורי ואני עשיתיני" (יחזקאל פ"ט ג') שהיתה קיימת בבית פרעה "התנים הגדולים". כך גם ניתן להבין באור חדש את משמעות השם הבית הגדול". הגופים אמנם משתנים, אך המלך שהוא עצמו האליל ממשיך לעד.

המלוכה בישראל עלולה להסתכן בסכנה דומה: דוד אומר לישראל: "ויבחר בשלמה בני לשבת על כסא מלכות ה' על ישראל" (דברי הימים א' כ"ח, ה'), וכן כתוב: "וישב שלמה על כסא ה' למלך תחת דוד אביו" (דברי הימים א' כ"ט, כ"ג). די אם נזכיר את ה"הוא אמינא" של שערי בית המקדש:

"כשבנה שלמה את בית המקדש, ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה... פתח ואמר שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. רהטו בתריה למבלעיה. אמרו מי הוא זה מלך הכבוד... (- כלומר טעו לחשוב שכוונתו לעצמו ח"ו). (שבת ל.)

שרשרת תופעות אלו ועוד שכמותן עלולה ליתן חס ושלום פתחון פה לטועה שלא ידע להבחין בין עבד לקונו, או שיגביה ליבו עד להשחית (וכפי שמצינו בעוזיהו, עיין דברי הימים כ"ו, וגרוע מזה אצל יואש אשר עשה עצמו אלוה - עיין תנחומא וארא אות ט' בעקבות דברי הימים ב' כ"ד, י"ז). אך לא היא: "מלכות לית לה מגרמיה כלום" ומלכות ישראל בטלה לחלוטין כלפי מלכות שמים. המלך האמיתי אינו אלא מלכו של עולם כאשר המלך בן התמותה, תפקידו רק לבצע ולהגשים את רצון מלך עליון. כך גם נבין מדוע לכאורה במלכות ישראל לא מצינו שם אחד לשושלת בניגוד למצב באומות: במלכות ישראל (ולצורך זה הקובעת היא מלכות בית דוד - המלכות הנבחרת והקבועה) מופיע בשמו של המלך שם ה' (בתחילת שם המלך או בסופו)[3]. אולי רמז יש בדבר שהשליט האמיתי הוא השם הקבוע המופיע בשמות כל המלכים שליטו של עולם. כך מוצאים אנו: [4] אביהו (כך נקרא אבים בדברי הימים ב' י"ג), יהושפט, יהורם, אחזיהו, יהואש, אמציהו, עוזיהו, יותם, חזקיהו, יאשיהו, יהואחז, יהויקים (ששם אמנם זה ניתן לו על ידי פרעה נכה, אך שמו המקורי היה אליקים - מלכים ב' כ"ג, ל"ד), יהויכין, צדקיהו (אף על פי ששם זה ניתן לו אמנם על ידי מלך בבל, אך שמו המקורי היה אף הוא מתניה - מלכים ב' כ"ד, י"ז - והשם צדקיהו בא במשמעות "יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי" - הוריות י"א:).

יניקה זו של מלכות האדם ממלכות שמים וכפיפותה לה, מסבירה קשרים נוספים בין המקדש והמלכות:

"תניא... ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר... ובו נמשח משכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים" (הוריות י"א:, כריתות ה':),

יהוידע הכהן ממליך את יהואש, לכהן הגדול יש ציץ הנקרא נזר הקדש (שמות כ"ט ו') ומזכיר כתר מלכות אשר גם כן נקרא נזר (שמואל ב' א', גבי שאול ומלכים ב' י"א, י"ב גבי יהואש), כפי שיש מעבר מבכורות לכהנים דהיינו מעבר למשרתי ה' קבועים שהם ממשפחה אחת ומשושלת אחת, וכן הכהונה הגדולה עוברת בירושה מאב לבנו, כן יש מעבר משופטים למלכים - שוב שושלת אחת.

הקשרים מורים על הקבלה והן על מערכת כפיפויות שבין שתי הרשויות. לאור כל זאת ניתן אולי להבין את החשיבות והצורך בירושת מלכות ובבית מלכות אחד. מלכות שאינה עומדת מצד עצמה אלא מעלה את מלכות השכינה, מן הראוי שיובלט בה ענין הנצחיות.

אי בנין בית המקדש על ידי דוד

הרחבנו לעיל ביחס בין המקדש למלכות אך קצרנו אולי באחת הנקודות היותר משמעותיות שבנושא זה.

שני נימוקים מופיעים בתנ"ך לסיבת אי בנין בית המקדש על ידי דוד: האחד הברור יותר, מופיע בדברי דוד לעם: "והאלוקים אמר לי לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת"[5] (דברי הימים כ"ח, ד'. ועל משמעותו יעויין להלן בעניין שמואל ודוד).

הנימוק השני מופיע בדברי הקב"ה לדוד, דרך נתן הנביא כתשובה על בקשת דוד לבנות את בית המקדש (שמואל ב' ז' ובדומה בדברי הימים א' י"ז):

"כה אמר ה' האתה תבנה לי בית לשבתי כי לא ישבתי בבית למיום העליתי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך באהל ובמשכן בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל... לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים ועתה... ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו... והניחותי לך מכל אויביך והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'... והקימותי את זרעך אחריך... והכינותי את ממלכתו הוא יבנה בית לשמי וכוננתי את כסא ממלכתו עד עולם".

והדברים אומרים דרשני. דוד מבקש לבנות את בית המקדש, הקב"ה מסרב ואומר לו שרק בנו יבנה, ובמקום זאת מבטיח לו שבנו ישב על כסאו ודוד מודה אח"כ לה' (מעין מדה כנגד מדה אך בהיפוך כוונת דוד. לא האדם בונה בית לה' אלא ה' לאדם). התבוננות בפסוקים המצוטטים מראה תיאור הסטורי קצר של בני ישראל והזכרת העובדה שבית המקדש לא נבנה עד אז ואף ואף לא נדרש מאת ה' ורק בנו של דוד יבנה. משמעות הדברים אומרת שכדי לבנות בית קבוע לשם ה', יש צורך שגם העם יהיה קבוע במקומו וגם השלטון יהיה קבוע. כל זמן שעם ישראל נודד במדבר, עוסק בכבוש הארץ והורשת יושביה או עוסק במלחמות עם אויבים מבחוץ אין זו קביעות, רק התבססות מלאה ומצב של שקט יכולים להביא לבנין בית המקדש[6] כאשר בד בבד גם על המלכות להיות קבועה כתנאי לבנין הבית. ולכן סדר הדברים הוא העמדת מלך, מחית עמלק ובנין בית המקדש, "והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה'". מלכות היא בית רק כשיש שושלת, מלך אחד הינו רק מנהיגות ארעית שהיתה קיימת גם קודם רק העברת השלטון בירושה היא המעידה על מלכות קבועה[7] ומאפשרת ליצור איזון בין מלכות ובין שכינה ולבנות בית קבוע לשם ה'. כך גם ניתן להבין את הפסוק "כי איש מלחמות אתה ודמים שפכת". אין כאן תביעה על דוד, שהרי נלחם מלחמות מצווה, אלא שכפי שבשלטון יש צורך בקביעות, אף במצב של "וישבתם בטח" יש צורך בקביעות. גם אצל השופטים מצאנו שהארץ שקטה (כגון ארבעים שנה אצל עתניאל, דבורה וגדעון או אף שמונים שנה אצל אהוד), אך בדור החדש שוב לא היה שקט. לכן צריך דור שיתחיל ממצב של שקט כפי שהיה אצל שלמה ולא דור שהיו בו מלחמות כדורו של דוד. גם נבואת אחרית הימים (ישעיהו ב', שם י"א, מיכה ד' ודומיהם) קושרים תמיד שלום עולמי עם בית ה'.

לעניננו משמעות הדבר היא שאין דוד מספיק מצד עצמו לבנין בית המקדש. דוד הוא אחד. רק שושלת שתמשיך את המלכות ותבטא את ההנהגה כהנהגה מתמשכת, ולא פרט אחד ומיוחד כל פעם, היא הראויה לבנות את בית המקדש, מקום השראת שכינה קבועה בעם.

---