תקנת רבינו מימון ומלים המנוקדות בתורה / חננאל סרי[1]

בכתיבת פסוקים מחוץ לס"ת אנו מוצאים שני איסורים הלכתיים:

א. איסור כתיבת התורה פרשיות פרשיות (רמב"ם הס"ת ז' י"ד).

ב. איסור כתיבת כתבי הקדש בלא שרטוט (שם הט"ז).

שיעור האיסור הוא למעלה משתים או שלוש מלים. בשיעור המדויק של האיסור דנו כבר הפוסקים ואין זה הענין שנעסוק בו.

ר' מימון אביו של הרמב"ם תיקן דרך למי שהוצרך לכתוב פסוקים והובאה בתשב"ץ

"דע שאין ראוי לכתוב מכתבי הקדש שלש תיבות בשום פנים בלא שרטוט, ואם כתבן ונקד עליהם מותר, ואמנם שתים יכול לכתוב בלא ניקוד אבל שלוש לא...ומה שהועלתיך בו הוא רמז נפלא". (ח"א ב')

ונשאל שם התשב"ץ לתועלתו של הניקוד וזו תשובתו:

"איני יודע מעניין לו זה אבל כן נהגו אנשי ארצות ישמעאל ואיני יודע טעם לדבר... אלא אם נאמר שכשכותב תיבה אחת או שתים קודם שיכתוב השלישית ונקד עליהם הרי הוא כאילו נמחק ומה שכתב אחר-כך כאילו הוא תחילת כתיבה ואין זה מספיר להתיר בלא שרטוט שכבר מצינו בס"ת שלוש תיבות זו אחר זו נקודות "לנו ולבנינו" ועי"ן שב"עד" ונראה מכאן שאין הניקוד מוציאן מכלל כתיבה".

יש להוסיף שרבינו מימון עצמו מציין שלתקנתו אין יסוד בגמרא ומ"מ מעיף התשב"ץ שנהגור בתקנה זו וכך אנו מוצאים היום בכתבי יד של הרמב"ם ושאר ראשונים שנקדו הפסוקים.

פתרון לבעית מקורה של התקנה והתועלת שבניקוד שמעתי ממורי ורבי הרב יוסף קאפח (צוין גם בהקדמתו לאמונות ודעות של רס"ג, מהדורתו בעמ' 10) שאמנם הסברו של התשב"ץ נכון והניקוד הינו מחיקה וראיה לכך מהפסוק שבגללו דחה התשב"ץ הסבר זה. באבות דר"נ (פל"ב ב') דרשו את עשרת המקומות הנקודים בתורה ובקש לפסוק "לנו ולבנינו" נאמר כך: "נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עין שב'עד' למה - אלא כך אמר עזרא אם יבוא אליהו ויאמר לי מפני מה כתבת כך, אומר אני לו כבר ניקדתי עליהן, ואם אומר לי יפה כתבת אעביר נקודה מעליהן". נראה מכאן די בברור שעזרא מתנצל על הוספה מסוימת שכתב בכך שכבר ניקד מעליה ואם כן מוכח שהניקוד הינו מחיקה.

עתה נצטרך להסביר כמה בעיות חדשות שמעלה מקור זה, מעשהו של עזרא אינו מובן שבפשטות הוסיף וכתב משלו בנוסח התורה ועדיין צריך להסביר את תמיהתו של התשב"ץ מה משמעות מחיקת מלים בתורה. לשם פתרונן של בעיות אלו נביא מספר בעיות נוספות שאנו מוצאים וקשורות לעניננו. בעיה קדומה שרבים התחבטו בהבנת משמעותה הינה התופעה המוכרת בתנ"ך של קרי וכתיב מלה הנקראת בצורה אחת ונכתבת בצורה אחרת.

בעיה אחרת הינה סיפורו של הירושלמי (תענית פ"ד ה"ב) המספר שנמצאו בעזרה שלושה ס"ת שלא תאמו זה את זה וכל אחד מהם היה שונה מחביריו במקום אחר ולבסוף הוכרע בכל אחד משלושת המקומות כשני ספרים נגד השלישי ובספר החדש שנכתב היה נוסח שלא תאם אף לאחד הספרים הקודמים. בעיה שלישית מובאת על ידי רבי עקיבא איגר בגליון הש"ס (שבת נ"ה:) שלעתים מסורות הגמרא לפסוקים שונות מאלו שבידינו. ולבסוף נזכיר את השינוי בגירסאות המשנה שכאשר מדברים על ספר התורה המדויק ביותר שהיה במקדש יש מקומות שהוא נקרא "ספר העזרה" ויש מקומות שהוא נקרא "ספר עזרא" (מו"ק פ"ג מ"ד, כלים פט"ו מ"ו). כתוצאה ממקורות אלו טענו חלק מהמפרשים (הערוך בערך "עטר", מסורת ס"ג למקרא, ספר המסילות) שבתקופתו של עזרא הסופר נוצר מצב בעיתי בעם עקב פעילותם של השומרונים ועקב ריבוי נוסחאות ואי דיוקים בספרי התורה שהיו מצויים בקרב העם. לשינוי המצב הזה פעל עזרא הסופר שרבות מפעולותיו היו לשמירת נוסח התורה, כפי שמעיד עליו שמו ושם חכמי תקופתו הסופר - הסופרים שבא על ידי אחת מדרכיהם לשמירת הדיוק - ספירת האותיות והמלים שבתורה (קידושין ל'.). כאשר באו לקבוע מהו הנוסח המקודש של התורה מצאו שאף בקרב הספרים המדויקים ביותר שבעזרה ישנם שינויי גרסאות ולא הצליחו לודא מהו הספר המדויק ביותר, עקב כך פנו להלכה אשר מורה לנו כיצד להתנהג בכל המקרים של הסתפקות כלשהי בין במשפט ובין במקומות אחרים - "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב') וזאת למרות שדרך זו אינה מבטיחה צדק מוחלט במשפט או את הנוסחא המקורית של הספר, כאן הקביעה הינה פשוט - "גזירת הכתוב" ולכן הנוסח שנתקבל בסוף למרות שיתכן שאינו המקורי הוא לבדו הינו הנוסח שיהא מקודש לדור הבא (עדיין בהקדמת הרמ"ה לספרו מסורת סייג לתורה).

להסבר זה רצו לצרף חלק מהפרשנים (מסורת סייג למקרא וכן בית מקרא ט"ו) את הדעות הסוברות שהכתב האשורי ניתן או הוחזר על ידי עזרא (סנהדרין כ"א:, ירושלמי מגילה פ"א ה"ט, תוספתא סנהדרין פ"ד ה"ה) ובכך הם סוברים רצה עזרא לדחות את הנוסחים האחרים מידי העם ולקבוע את הנוסח המקודש לכולם. לשם הסברת סמכותו לביצוע דבר כזה מביאים פרשנים אלה את הדעה בגמרא שאחד משלושת הנביאים שהיו עם עזרא התנבא לצורך זה (זבחים ס"ב.) ועל ידי כך יש רשות לעשית המעשה הזה (בספר מכמני עוזיאל דוחה הרב עוזיאל דעה זו מפני שתקנה כזו רק מזיקה בכך שהיא מראה שכאילו אנו הם המשנים מצורת הכתיבה המקורית, אבל יתכן שיצירת טענה זו היתה משנית מול הצורך הדחוף ליצור קרע חזק ופירוד מיידי בין הכותים והעם היהודי). בדרך זו יובנו שינויי הגרסאות בין "ספר העזרה" ו"ספר עזרא", שניהם מתייחסים לאותו ספר שהיה מדויק ביותר כתוצאה מפעולתו של עזרא ושכן בעזרה.

הפתרון בשיטת ה"רוב" אינו פותר את כל בעיות השינויים משום שעדיין ישנם מקומות שלא נוכל להכריע בגלל שיהיו מחצה על מחצה, אמנם הרד"ק סובר שכך באמת נוצרו הקרי והכתיב (הקדמתו לספר יהושוע) אך למעשה הסבר זה אינו פותר את כל הבעיות. הרב ברויאר הסביר זאת בדרך ברורה יותר שבמקומות אלו היתה הסתפקות והוכרע כדעת הרוב (כתיב) ודרך הקרי הינה נוסחאות שהיו במיעוט ונידחו מהכתב אך השתמרו בצואת הקריאה ששם אין הכרעה על-פי רוב אלא על-פי מה שכל אחד לומד מרבותיו (דעות מ"ז / תשל"ח). ועתה נותרנו שוב עם השאלה כיצד נפתרו המקומות שהיו מחצה על מחצה לשם כך ברצוני להביא נסיון להסבר והוא שבמקומות אלו השתמשו כנראה בנקודות כפי שהיה מקובל בתקופתם ואף אחר-כך, שהנקודה מסמנת מחיקה, וזאת על ידי כך שכתבו את הגירסא המלאה יותר וניקדו חלק מהאותיות כך שמהאותיות שלא נוקדו התקבלה הגירסא השניה. לדוגמא בפסוק הראשון: "ישפוט ה' ביני וביניך" [נקודה מעל ה'י'] (בראשית ט"ז ה'). גירסא אחת היתה כלפנינו בעוד בשניה היה כתוב "ובינך" בלא יו"ד וממילא בפסוק שבידינו כיום עומד הנוסח הנכון. אם המקור הראשון הוא הנכון מה טוב ואם לא, תמחק הנקודה את היו"ד ויוותר בידינו המקור השני שהוא הנכון. ובדרך זו נפתרו אף שאר המקומות וננסה לשחזרם על-פי זאת:

2. "ויאמרו אליו איה שרה" (בראשית י"ח ט') במקום זה ישנן שתי גרסאות בקשר לצורת הניקוד בה הפסוק מנוקד וכנראה פירושנו הולך לפי ניקוד זה: "ויאמרו אליו" (צורת ניקוד זו מופיעה במסכת סופרים שבהוצאת ד"ר מיכאל היגער ובצורה הנפוצה יותר נעסוק לקמן) ואז תהיה הגירסא החזרה - ויאמר לו - והאומר הוא כנראה הגדול שבמלאכים (עיין בפס' ג' פירוש ראשון ברש"י).

3. "ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג) והגירסא החסרה - ובקמה (כמו שמופיע חסר בפסוק ל"ה).

4. "ויפל על צואריו וישקהו ויבכו" (בראשית ל"ג ד') והגירסא החסרה - ויפל על צואריו ויבכו (ומענין שבתרגום השבעים חסרה מילת "וישקהו").

5. "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית ל"ז י"ב) ובגירסא החסרה - וילכו אחיו לרעות צאן אביהם בשכם - בלי המילה "את" וכמו "להשקות צאן אביהן" (שמות ב' ט"ז).

6. "אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג' ל"ט) ובגירסא החסרה - אשר פקד משה (בציווי שם גם כן משה מצווה לבדו).

7. "איש איש כי יהיה טמא או בדרך רחקה" (במדבר ט' י') - והגירסא החסרה - או בדרך רחק - ופירושו שהאדם היה רחוק בדרך.

8. "עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א ח') והגירסא החסרה - עד נפח אש עד מידבא (במשמעות צורה זו נעסוק בהמשך).

9. "ועשרון עשרון" (במדבר כ"ט ט"ו) והגירסא החסרה - ועשרן עשרון - מילת עשרון נמצאת בתורה גם מלאה וגם חסרה.

10. "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כ"ט כ"ח) בפסוק זה כנראה היו הנקודות צריכות להכתב על המלים "לה' אלקינו" ואז הגירסא החסרה היתה - הנסתרות והנגלות לנו ולבנינו עד עולם - אלא מכיון שהניקוד הינו סוג של מחיקה אין זה מכובד לנקד את שם ה' ולכן נכתבו הנקודות על מלים אחרות באותו פסוק ובמספר אותיותיהם של המילים שהיו צריכות להמחק ולכן אין הניקוד מתאים למלים שעליהן הוא נמצא והוא מסתיים באמצע מילת "עד" (עיין תוספות ד"ה "מלמד" בסנהדרין מ"ג:)

להסבר זה ולדומים לו קמה התנגדות חריפה שמטיב לבטאה המהר"ל בשיא חומרתה (תפארת ישראל פרק ס"ו):

"אין לומר בתורת ה' שום תיקון כלל ואין בו שינוי כי דברי אלקים חיים אין בו תוספת וגרעון כלל ולא שינוי לא בתיבה ולא באותיות ולא בנקודות רק הכל נמסר הלכה למשה מסיני לא כמו קצת... יש אמרו כי טעם הקרי והכתיב כי עזרא מצא בלבול הספרים בזה כתוב כך ובזה כתוב כך... וכן הנקודה שבתורה אותן האנשים הרבו דברים כי עזרא הסופר הוא שתיקן הנקודה והנה הם פוגמים בכבוד התורה שהיה לתורה תקון..."

שותפים אחרים היו לדעה זו וביניהם גם בעל ספר העיקרים (מאמר ג' סימן כ"ב) אולם לא ברור כיצד יסבירו את ספור מעשהו של עזרא באבות דרבי נתן ועל כך מעיר מנגד בעל ספר המסילות (מסלת כל בני חלוף סימן מ"ה):

"ולא אדע איזה חילול כבוד סופרים או איה הפגם כל שהוא בקדושת תורתנו התמימה אם נאמר כי עזרא בהיותו ראש לעדת הסופרים שנתנו ליבם לספור אותיות שבתורה ולעשות סייג במסורותיהם לדורות עולמים מצא במקומות אחדים אלה, עשרה במספר, ספרים משונים אשר לא ידע להכריע איזה יכשר לבחור בו ולהעמידו על טהרתו..."

לדעה זו שמקור הנקודות במעזה עזרא וכדברי אבות דרבי נתן שותפים אף הט"ז (יו"ד רע"ד ס"ח), ספר המסורה "אכלה ואכלה" ואחרים.

במדרשים אנו מוצאים לימודים שונים מהנקודות דבר שתואם את הדעה שמקור הנקודות מסיני, אמנם נמצאו גם תנאים שסברו שאין לדרוש את הנקודות כמו ר' מאיר (מנחות פ"ז:) וישנם גם פרשנים שהלכו בדרכם כמו האבן עזרא שכתב "הדרש על נקודות "וישקהו" טוב הוא לעתיקי משדים" אך רבים סברו שזו משמעותם של הנקודות וזהו תפקידם חלק מהמדרשים דורשים את הנקודות ללא שום עקביות אלא רק כהסבת תשומת הלב למקום זה לשם דרישתו אך לעומת זאת אנו ננסה להראות שקיימים מדרשים הדורשים בעקביות את הנקודות על-פי ההבנה שהנקודה הינה מחיקה כפי שהיה בזמנם אלא שכאן לא תהא זו מחיקה בדרך הסרה והעברה כדלעיל אלא לשם יצירת משמעות נוספת על משמעות הפשט הכתוב.

באיזו דרך נדרשות הנקודות? "אמר ר"ש בן אלעזר בכל מקום שאתה מוצא כתב מרובה על הנקודה (כתב בינם האותיות שאינם מנוקדות ונקודה הכוונה לאותיות המנוקדות) אתה דורש את הכתב, נקודה רבה על הכתב אתה דורש את הנקודה" (בראשית רבה פמ"ח ט"ו) על-פי עקרון זה מתחלקים הפסוקים לשתי קבוצות בחמישה מקומות הכתב רבה והם לפי סדר הופעתם בתורה אלה 1,3,7,8,9 ובחמישה מקומות הנקודה רבה 2,4,5,6,10. נפנה עתה לראות כיצד מנצלים המדרשים את הנקודה כמחיקה לשם דרשה.

1. דברי שרה לאברהם בקשר להגר - "ישפוט ה' ביני וביניך" (בראשית ט"ז ה') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן (פל"ד ד'): מלמד שלא אמרה לו אלא על הגר, ומסביר מקרא סופרים (על מסכת סופרים פ"ו) את הדרשה: "ניקוד היו"ד כאילו אינו (היו"ד) ונקרא התיבה "ובינךְ", לנקבה נוכחת, כלומה הנקודה באה להסב את המילה על ידי מחיקת היו"ד היתירה (עיין רש"י כאן) ועל ידי כך נדע שהשדברים שאמרה לאברהם היו למעשה להגר.

3. מעשה בנות לוט - "ותבא הבכירה ... ולא ידע בשכבה ובקומה" (בראשית י"ט ל"ג) ודרשו חז"ל במסכת נזיר (כ"ג.): "לומר שבשכבה לא ידע אבל בקומה ידע" ומסביר תוספות: "לומר לך דהרי הוא כמאן דליתיה (מילת "ובקומה" דבקומה ידע" על פירוש זה מתעוררות שתי תמיהות האחת איך יתכן לדרוש את הנקודה באופן שתסתור את הפשט, בפסוק נאמר לא ידע והדרשה אומרת שידע, ותמיה שניה מה מכריחנו למחוק את כל המילה ולא אות אחת בלבד שהיא המנוקדת.

נראה לי שאפשר להסביר זאת על ידי הסתכלות בצורת הכתיבה לאחר מכן באותו מעשה עם הצעירה. שם לכאורה נכתב אותו דבר "ולא ידע בשכבה ובקמה" (בראשית י"ט ל"ה) אך אם נסתכל היטב נבחין שכאן נכתבה מילת "ובקמה" - חסרה ללא ו"ו. כאן לדעתי טמון המפתח לבעיה, ניתן להסביר שישנן שתמי משמעויות למילת קימה בפרשה, אחת ממעשה הביאה עצמו ואז מופיעה המילה בכתיב מלא "ובקומה" והשניה ממעשה השכיבה לידו ואז מופיעה המילה בכתיב חסר "ובקמה" עתה תהיה משמעות המעשה אצל הבכירה שאביה הרגיש בקומה מלידו אך לא במה שעשתה עמו (ובקומה מלא) ועל מה שהרגיש היה צריך לחשוד ולהזהר בלילה הבא (כדברי הגמרא) אלא שפשע ולא נזהר ובלילה השני כשהיתה עמו בתו הצעירה אף בשכיבתה לידו לא הרגיש כיון שהיתה צנועה יותר מאחותה (עיין פירוש ר' חיים פלטיאל), והנקודה מורה לנו על מילת "ובקמה" החסרה שבמקומה באה "ובקומה" מלאה ואנו צריכים לדרוש זאת ונאמר בקומה מלא לא להרגיש אבל בקמה חסר הרגיש.

7. האנשים המתחייבים בפסח שני - "איש איש כי יהיה טמא ... או בדרך רחקה" (במדבר ט' י') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "שלא היתיתה דרך רחוקה אלא מן אסקופת עזרה ולחוץ" וההסבר לכך מובא בתרגום ירושלמי: "או סגיר דמרחק באורח עלמא בקריות ליליא והוה בר מן סקיף משכנא" כלומר לא ריחוק מקום אלא שוב ריחוק טומאה אלא שהיא שונה מהטומאה שבתחילת הפסוק ואופן הדרשה כפי שמסביר הירושלמי (פסחים פ"ט ה"ב): איש רחוק ואין דרך רחוקה" כלומר הה"א נמחקה ונשאר רחוק (בכתיב חסר) כשהוא מוסב על האדם. פירוש זה מביא רש"י על הפסוק אך הרמב"ן מתנגד להסבר זה כיון שהוא אליבא דתנא שנדחה ולא נפסק כמותו ולכן הוא מסביר בשיטת ר' עקיבא שדרך רחוקה הינה חוץ לט"ו מיל שאז אינו יכול להגיע בזמן למקדש והנקודה מציינת שהדרך נקראת רחוקה דוקא לענין הפסח שהרי מרחק זה אינו מוגדר כדרך רחוקה בהגדרות מרחקים ודרכים שבהם ט"ו מיל הם אפילו קרוב (ע"פ הרב חיים דב שעוועל על הרמב"ן), ואם כן יתכן שאף הוא סובר את הסבר הירושלמי שהרי אין הדרך רחוקה אלא שהאדם רחוק בדרך.

8. ספור מלחמות האמורי - "ונירם אבד חשבון עד דיבן ונשים עד נפח אשר עד מידבא" (במדבר כ"א ל') ודרשו חז"ל במדרש רבה (במדבר פ"ג סי"ג): "שלא החריבו האומות אלא המדינות" ומפרש זאת בנין יהושוע: "נמצא ישר 'אש' (ממלת 'אשר'( כי שרפה באש" ובספר המסילות מפרש בדרך דומה (מסלת בני חלוף מה') - "ונשים" השי"ן דגושה ומשמעותה וננשים מלשון נשיפה ובהמשך יהא הניקוד כך: עד נֻפַּח אש עד מידבא - כלומר ששרפו את כל הערים עד מידבר כמו שראינו במדרש לעיל. פירוש דומה מופיע בתרגום השבעים במקום: "ונשיהם עוד נפחו אש על מואב".

9. קרבן חג הסוכות - "ועשרון עשרון לכבש" (במדבר כ"ט ט"ו) על פסוק זה קיימים שני מדרשים הלומדים אופן עשיית כלי המידה של העשון במקדש אך מאף אחד לא נראה בברור שהו"ו היא המשנה את המשמעות ולא מצאתי מי שדיבר על ההבדל בין "עשרון" ו"עשרן".

עתה נפנה לקבוצה השניה בה נדרשות האותיות הנמחקות:

2. דברי שלושת המלאכים לאברהם - "ויאמרו אליו איה שרה" (ברשאית י"ח ט' וכאן צורת הניקוד השניה של פסוק זה והיא בדרך כלל המצויה בספרים) ודרשוהו חז"ל במדרש שכל טוב: "אברהם לאחר הסעודה היה עומד אחר המלאך שנאמר "והוא אחריו" והם שאלו עליו ועל שרה... איו אברהם וחזרו ואמרו איה שרה אשתך לפיך נקוד על "אליו" לדרוש את הנקודה" כלומר כאילו נכתב ויאמרו איו, אליו איה שרה. בצורה דומה נדרש הפסוק גם במדרש רבה: "כשם שאמרו איה שרה כך אמרו לשרה איו אברהם". על דרשות אלו הקשו שבעצם לא היה צורך בניקוד שלוש אותיות שהרי אפשר היה להסתפק בניקוד הלמ"ד ואחר שהיתה נמחקת היינו מגיעים למילת "איו" קושיא זו מיישב הנמוקי יוסף (על הרי"ף ב"מ פ"ז) בכך שאם היה נקוד רק על הלמד היינו לומדים שכך היה המעשה והיינו חושבים ששאלתם נבעה מחוסר ידיעה היכן הוא עתה בשינוי צורת הניקוד הרגילה למדנו ששאלו אף-על-פי שידעו ורק משום דרך ארץ, שדרך ארץ לשאול בשלום אכסניא של בעל הבית כלומר בשלום אשתו (כאן שולבו שתי דרשות נוספות האחת מאבות דרבי נתן ששאלו על אף שידעו והשניה מהגמרא ששאלו משום דרך ארץ).

4. פגישת עשו ויעקב - "וירץ עשו ... וישקהו" (בראשית ל"ג ד') ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "מלמד שלא נשקו באמת" ומפרש זאת בנין יהושוע: "כאילו לא הייתה שום נשיקה" כלומר נשיקתו של עשו הייתה ללא משמעותה הרגילה של נשיקה ומשום כוונה אחרת כמו שמוצאים בדברי חז"ל במדרש רבה שלא בא אלא לנשכו ונעשה שיש.

5. בני יעק לפני מכירת יוסף - "וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם" (בראשית ל"ז י"ב) ודרשו חז"ל באבות דרבי נתן: "מלמד שלא לרעות הצאן הלכו אלא לאכול ולשתות ולהתפתות" ומפרש בנין יהושוע: "ופירוש הקרא וילכו אחיו לרעות - וצאן אביהם היה בשכם" כלומר המדרש מוחק את המילה "את" ודורשה שבעצם הלכו עם הצאן אבל לא לרעות את הצאן אלא את עצמם.

6. מנין בני לוי - "כל פקודי... אשר פקד משה ואהרן" (במדבר ג' ל"ט) ודרשו חז"ל במדרש לקח טוב: "לפי שהדיבור בתחילת הפרשה למשה לבדו ואהרן נצטרף עימו אחרי כן" כלומר מטרת הניקוד היתה למחוק את אהרן, שלא נצטוה בדבר, ולדורשו שמנה עם משה למרות שלא נצטוה, או שנאמר בדרך אחרת שלא השתתף במנית כל הלויים אלא הצטרך לעשרת משה באמצע.

10. כריתת הברית עם בני ישראל - "הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כ"ט כ"ח) ודרשו חז"ל במדרש רבה: "אמר להם עשיתם גלויים אף אני אודיע לכם את הנסתרות" ומפרש מהרז"ו: "אם למדתם וקיימתם מצוות הגלויות אני אודיע לכם נסתרות - סודות אלהיות" ובדרך אחרת בפירוש זית רענן - "אם עשיתם משפט באותן שעשו עבירות בגלוי אף אני אודיע לכם הנסתרות (כמו בחטא עכן)" מסביר הרד"צ הופמן שלפי שני הפרושים מוסבות הנקודות בעצם על המלים "לה' אלקינו" והכוונה שיש אפשרות שיזכו ישראל שהנסתרות - והנגלות לנו ולבנינו וכאילו שתי המלים נמחקות, ובאמת מנין הנקודות תואם את מנין אותיות שתי המלים דבר שלא יושב קודם לכן, ומילת "עד" נוקדה רק בחציה, וכך מפרשים גם את הגמרא בסנהדרין (מ"ג:) שם נדרשת משמעות הנקודות בדרך שונה ר' יהודה סובר שעד מעבר הירדן נענשו רק על עבירות גלויות ואחר כך נענשו גם על הנסתרות כמעשה עכן ומסביר רש"י: "ובאת הנקודה לדרוש דאין מדה זו נוהגת לפוטרנו מן הנסתרות אלא עד שעברו את הירדן, והיה לו לנקוד את הנקודה הזו על "לה' אלוקינו" ללמד שלא היה עד עולם הן לה' אלקינו, אבל לאו אורח ארעא לנקוד את השם" ולפי הסברנו מובנים דברי רש"י, שלאו אורח ארעא הוא, שהרי מחיקת שם ה' ממש הינה איסור לכן כאן שאין זו מחיקה ממש לא יהא בדבר איסור אבל אינו דרך ארץ. תוספות מוסיף בקשר לניקוד העי"ן: "העי"ן שב"עד" נקוד כדי לנקד י"א אותיות כנגד י"א אותיות שבשם לאשמועינן שהנקודה ראויה להיות על השם למעט... אלא שאין דרך".

ר' נחמיה סובר אחרת מר' יהודה שעד מעבר הירדן אף על הגלויים לא נענשו, ועליהם בלבד נענשו אחר מעבר הירדן, ומעשה עכן נחשב לגלוי מפני שבני ביתו ידעו בדבר. מרש"י כאן משמע שאין הוא מסב את הנקודות על השם כדלעיל, אבל תוספות ממשיכים בשיטה הקודמת: "ולכך ניקדה י"א אותיות של השם לומר לך שאף הנגלות לה'" וכנראה שאינם סוברים כאן שהנקודה ממעטת. ר' תם לעומת זאת מסביר בדומה לרש"י שהנקודות ממעטות את "לנו ולבנינו" ומתקבל - הנסתרות לה' אלקינו והנגלות, והכוונה לפני מעבר הירדן, שלא נענשו כלל אלא שהם נדחקים בהסבר ניקוד חצי של מילת "עד".

להסבר ריבוי הנקודה על הכתב בפסוק זה יתכנו כמה דברים האחת שבכך נרמז שהניקוד אינו במקומו ויש לחפש י"א אותיות הצריכות לינקד או שבכך נרמז שהמשמעות הינה נכונה בתנאי מסוים או בזמן מסוים בהתאם לפירושים השונים (מעבר הירדן, קיום מצוות) עם זאת יתכן, באמת, שבפסוק זה הכתב רב על הנקודה ויש לדרוש את הנקודה כמחיקה בלבד משום שכאן אין הניקוד בחלק ממילה אלא בחלק מפסוק (שתי מלים וחצי) ואז באמת שייך פסוק זה לקבוצה הראשונה בה הכתב רבה על הנקודה.

לסיכום, מצאו שתקנת רבינו מימון הסתמכה על עיקרון שהיה מקובל אז שהניקוד הוי מחיקה, ולאחר מכן הראנו שאף בעשרת המקומות הנקודים בתורה ישנו קשה למחיקה אם משום שזו דרך לפתרון בעיות שוני בגרסאות הספרים, ואם משום שהם מוסיפים הסבר דרשני למשמעות הפסוקים ואם אין זו דרכם של הנקודות יכולים אנו רק לומר כעזרא, אנו עשינו מה שביכולתנו וכשיבוא אליהו יודיענו האמת.



[1]במאמר המקורי אותיות מנוקדות - נוקדו. בשל מגבלות טכניות - במקום ניקוד מעל האותיות - הדגשנו את האותיות הרלוונטיות ומתחנו תחתן קו.