"טוב ה' בארץ החיים" / ברוך קץ
"שלש רגלים תחג לי בשנה, את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם, וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה, שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שמות כ"ג, י"ד)
שלש רגלים תחג, אך נבדלו השנים מן האחד, השנים: חג הקציר וחג האסיף - חגי טבע הם. והאחד: חג המצות - חג היסטורי "כי בו יצאת ממצרים". אמנם חדש האביב זמן היציאה הוא מועדו, אך לא "חג האביב" כי אם "חג המצות" שמו.
והדבר מתמיה, הרגלים המופיעים במסגרת אחת: בתחילה "שלש רגלים תחג" ובסוף "שלש פעמים בשנה" תכנים שונים באו להביע. למציאת הקשר המאחד את חג המצות עם חגי הקציר והאסיף, נדרש לעיין בדברי התורה שקדמו לפרשה זו שב"ספר הברית". ונתחיל עיוננו בהם מתחילתם, מיום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים:
בפרשה השניה של הבריאה (בראשית ב', ד') מצייר הכתוב את תמונת העולם בראשיתו. עיננו מופנות אל מקום בארץ, "עדן" שמו. במזרחו מצמיח ה' "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" להיות לגן פורח ברוב הדר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". הגן נקרא "גן ה'", מקום גלוי שכינה הוא, שהרי "ה' אלוקים מתהלך בגן לרוח היום". בגן עדן מניח ה' את האדם אשר יצר, לעבדה ולשמרה.
כיצד מתואר אדם זה, ממה מורכב הוא, ומהי מהות חייו? "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב', ז'), הארץ עשויה מחומר דומם חסר תנועה - אדמה. עפר מן האדמה נוצר האדם ובראשית יצירתו גולם חסר חיות הוא. בגולם האדמתי נופח ה' מרוחו, כביכול, ונשמת רוח החיים שנופחה באדם, חלק אלוקיו ממעל, היא המחייה אותו "ויהי האדם לנפש חיה". והונח האדם, יציר אלוקים זה, בגן עדן לעבדה ולשמרה, לרוות מדשן הגן ולשתות מנחל עדניו, לאכל מכל עץ טוב ולהתענג על חמדת מראהו, לחזות בנועם ה' ולחסות בצל כנפיו. והגוף, החומר האדמתי, אינו מעכב ומונע, גם הוא נמשך אחר הנשמה ללכת בדרך עץ החיים. עם האדם מתעלה ומתברכת הסביבה האדמתית כולה וכל הקשור בה, כל עץ צומח מן האדמה וכל חי הנוצר ממנה. ואין כל רע מתגלה ולחיי נצח האדם מעותד, כשלבו ובשרו מרננים אל אל-חי.
אך בתוך עדן זה בצד ארץ החיים נצב גם עץ הדעת טוב ורע. רע בכח קיים בגן ומנע ה' את האדם מלהתקשר עמו "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" (שם ב', י"ז) אין דרכו של אדם מאבק הטוב והרע, דרך החיים דרכו, וגילויי חייו כולם בחומר וברוח מאירים בזוהר עליון.
ולא עמד האדם במעמדו העליון. בגד בטבע נשמתו כשנטה מרצון קונו ואכל מן העץ המנוע ממנו. הלך חר עצת הערום שביצירי האדמה והשתלט החומר האדמתי אשר בו על נשמת החיים האלוקית שנופחה בו. הצטמקה הנשמה להיות ניצוץ זעיר הכלוא בחומר, שבצד הטוב שבו, מתגלה גם הרע במלו כעורו. בו ביום נגזרה מיתה על האדם "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" החומר אינו נצחי ובהעיבו על הנשמה המקננת בו אבד את מקור חייו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". מעתה מאבקי טוב ורע מנת חלקו, ולהאיר גופו באור הנשמתי יזדקק לברור הטוב מהרע האחוז בו.
בנפילת האדם נפלה עמו גם הבריאה כולה ובקללתו נתקללו כל יצורי עולמים "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך" (שם ג', י"ז) עדן הגן הפך לעצב והעבודה העדינה פנתה מקומה לזעת האפיים. במקום העץ נחמד המראה וטוב המאכל אשר הצמיח ה' אלקים - "קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה".
האם קללה נצחית רובצת על העולם, הלא ימצאו לו תנחומים מעצבונו?
בהולדת למך את בנו: "ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידנו מן האדמה אשר אררה ה'" (שם ה' כ"ט). נצני תנחומים מביא נח לעולם, ועל קרבנותיו נאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם" (שם ח', כ"א). נחמה פורתא יש כאן, אך הברכה בשלמותה לא חוזרת לעולם בידי נח עצמו. בזרעו כלול כנען הארור "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (שם ט', כ"ה) ואין ברכה יוצאת מארור.
דוקא מזרעו של שם, אשר נקרא שם ה' עליו - "ברוך ה' אלוקי שם" יקבל העולם את תנחומיו.
"ויאמר ה' אל אברם לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (שם י"ב, א')
המגורשים מהגן אשר בעדן מקדם גורשו מזרחה, ומקדם לגן עדן שוכנו הכרובים לשמור את דרך עץ החיים. קין הורג אחיו גורש "מלפני ה'" מזרחה "וישב בארץ נוד קדמת עדן" (ד', ט"ז). ובני דור הפלגה נוסעים "מקדם", ממזרחו של גן, מזרחה אל ארץ שנער (שם י"א, ב').
לעומת עוזבי ה' הנוסעים מקדמונו של עולם מזרחה, נצטווה אברהם אוהבו לעזוב את מקומו ולפנות מערבה אל הארץ אשר ה' יַרְאֵה מקום בו ה' יֵרָאֵה, ושם יטע אהלו "מקדם לבית-אל" דוגמת הגן הנטוע מקדם לעדן.
"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה" בשוב אברהם למקום הגן חוזרת הברכה לעולם. אברהם עצמו מתברך והגוי הגדול היוצא ממעיו יהיה גם הוא לברכה. צנור יהיה להורקת ברכה לעולם כולו "ונברכו בך כל משפחות האדמה". המתקשרים אליו מוסיפים ברכה לעצמם "מברכך ברוך", והקמים כנגדו לעכבו מללכת בדרך הקדש, דרך עץ החיים, ממשיכים עליהם את הקללה "ואררך ארור".
בהיות יצחק גר בארץ מתברכת האדמה לרגלו, ובשנת הרעב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (שם כ"ו, י"ב). אף בארץ הנגב היבשה זוכה יצחק לברכה "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים" (פס' י"ט). ומשתלשת הברכה ביעקב להשלמת הגרעין ממנו יצמח הגוי הגדול המריק ברכה לעולם.
בהופיע העם הנבחר בעולם אין הברכה המובטחת מתגלית בו בראשונה. גר הוא באדמת בני חם אבי כנען הארור. לא בעדן הוא שרוי כי הענוי מנת חלקו "וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם" (שמות א' י"א) לא בדרך החיים הוא הולך כי המות רובץ לפתחו "אם בן הוא והמיתן אותו" (פס' ט"ז) "וכל הבן הילוד היאורה תשליכהו" (פס' כ"ב).
זרע הנזרע באדמה עובר תהליך של רקבון, קודם שיצמח ויגלה את הכוחות הגנוזים בו ברוב הדר. אף זרע ישראל שהכינו האבות בחייהם כל אחד בתכונותיו ובתיקוניו המיוחדים, נטמן באדמת עוני מצרים עד כי נשחת מראהו, ומרקב זה צומח עם ישראל "רבבה כצמח השגה" לגלות הברכה הכמוסה בו לעדן ולחיים.
בעמוד משה לפני ה' הנראה אליו בלבת אש מתוך הסנה:
"ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי" (שמות ג', ח')
ובדבריו לעם:
"ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" (פס' י"ז).
יציאת מצרים אינה תכלית הכל, השלמת התהליך ועקרו: עלית העם לארץ הברכה לגן עדן מקום השכינה. לא מקום קוץ ודרדר כי אם ארץ זבת חלב ודבש, לא מְצָרים של עני ומכאוב כי אם ארץ טובה ורחבה.
ביום היציאה ממחרת הפסח: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ" (שם י"ג, ג'). בזכירת יציאת מצרים נתן דגש מיוחד לאופן היציאה בחזק יד, ואכילת החמץ נאסרה זכר לדבר.
בתיאור היציאה ביד חזקבה מופיע צמד ביטויים מקבילים: "ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ... וישא העם את בצקו טרם יחמץ... ויאפו את הבצק... עגת מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים" (שמות י"ב, ל"ג) - שלוח וגרוש. צמד המלים מופיע גם בדברי ה' אל משה קודם מכת הבכורות: "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי-כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה" (שם י"א א'). וכבר בראשית שליחותו של משה תגובה לתלונתו "למה הרעות לעם הזה" מבשר לו הקב"ה בשורת השלוח והגרוש: "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שמות ו', א').
אם נתחקה אחר מקורו של צמד הביטוים המלוה אותנו בפרשיות יציאת מצרים נחזור לפרשה מוכרת:
לאחר שחטא אדם הראשון ונגזרה מיתה עליו וקללה על כל העולם כולו, אומר הכתוב: "וישלחהו ה' אלוקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ויגרש את האדם..." (בראשית ג', כ"ג). לאחר שקלקל האדם והופיע הרע בו ובעולם מגורש הוא מגן עדן ומשולח מעבודת הגן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם. בחפזון משולח הוא משם "פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". כשמגיעה העת להחזיר את הברכה לעולם ולהוציאו מעצבונו, מגורש העם הנבחר לכך מעני מצרים ומשולח הוא לגן עדנו המחודש ארץ זבת חלב ודבש לעבוד אדמתה ולאכול טוב פירותיה.
אמר למך על נח בנו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו". בשובנו אל הארץ הטובה נוחמנו מעצבון ידנו ונשתלחה ברכה במעשינו. לכן מיום נחלנו ארצנו, בקוצרנו קציר אדמתנו ובאספנו ברכת מעשה ידנו, עלינו לחוג לה' ולהודות לו על כל אשר גמלנו כרחמיו וכרב חסדיו. "חג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג ט"ז).
בכך נקשרו הרגלים זה בזה. חג המצות כנגד תחילת התהליך - היציאה מהעוני והעצבון, חגי הקציר והאסיף כנגד סיומו - קבלת שפע הברכה בארץ אשר ה' שוכן בה. ובהיות הרגלים חגי גן עדן מקום גלוי שכינה, נעלה בהם לחזות פני ה' בקדש "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'".
זכרון אושר הגן הקדום והיניקה משוד תנחומיו אינם פוקדים אותנו בשלש פעמי רגלנו בלבד. אנו חיים אותם מדי שבת בשבתו. בספר הברית שבפרשת "כי-תשא" נכנסה מצות השבת בין מצות חג המצות למצות חגי הקציר והאסיף: "ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבת בחריש ובקציר תשבת" (שמות ל"ד, כ"א), ששת ימים נעבד את האדמה ובזעת אפנו נאכל לחם, נחרוש אדמתנו לבל תצמיח לנו קוץ ודרדר, ונקצור את עשב השדה תבואת הדגן הניתן לנו לאכלה, אך ביום השביעי נשבות ממעשנו בחריש ובקציר. נקרא לשבת ענג לקדש ה' מכובד, לרוות מדשן ביתו ולשתות מנחל עדניו, כי עמו מקור חיים באורו נראה אור.