"ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו" / יעקב חבה

הגמרא בכתובת ח': מספרת על ר' חייא בר אבא שניחם את ריש לקיש על מות בנו שמת בבחרותו (לפי דעה אחרת היה תינוק) ואמר לו: "חשוב את לאתפוסי אדרא " ומסביר רש"י: "חשוב אתה למעלה לתפסך ואת בניך בעוון הדור". ובמדרש שיר השירים (פרק ו' פסוק ב') מובא: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים" - אלו צדיקים שביניהם. שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היו הקרבנות מכפרים על עוון הדור, ועכשיו שבית המקדש הוא חרב צדיקין מכפרין במיתתן".

כפרה זו משתמעת לשתי פנים:

כפרה בבחינת יסורים מכפרים. כפי שיסורים מכפרים על האדם כך יסורים על הצדיק והיסורים לעם הנגרמים ממותו, מכפרים על עוונות הדור.

לקיחת הצדיק מן העולם למען יזדעזע הדור ויתעורר לתגובה, וממילא יכופר לו על עוונותיו. כפי שמסופר בגמרא (סנהדרין ק"ד:): "מעשה באישה אכת שכנתו של רבן גמליאל שמת בנה והיתה בוכה עליו בלילה. שמע רבן גמליאל קולה ובכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו" - מות הבן גורם להתעוררות מצד כל שדרות העם.

וכך ניתן להבין את משמעותו של ההספד - לעורר ליבו של השומע למען ישוב מחטאתו ועשה משפט וצדקה. ואכן הגמרא בברכות אומרת: "אמר ר' ששת אגרא דהספדא דלויי ", ואומר רש"י: "... להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים".

לכתוב הספד על אהרל'ה... איני מרגיש ראוי. אך ברצוני, לכל הפחות להעלות מספר נקודות בחייו למען נלמד מהם ולמען יהיו לנו אור בדרך חיינו.

מוצאים אנו בקוהלת פסוקים המנוגדים בהתיחסותם לשמחה ולשחוק:

"טוב כעס משחוק" (פרק ז'), לעומת "ולשחוק אמרתי מהולל" (פרק ב'). "ושבחתי אני את השמחה" (פרק ח'), לעומת "ולשמחה מה זו עושה (פרק ב').

הגמרא עומדת על הבעיה ומתרצת:

לא קשיא. טוב כעס משחוק - טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה, משחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא על הרשעים בעולם הזה. ולשחוק אמרתי מהולל - זה שחוק שמשחק הקדוש ברוך הוא עם הצדיקים בעולם הבא. ושבחתי אני את השמחה - שמחה של מצוה, ולשמחה מה זה עשה - זו שמחה שאינה של מצוה. ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה, שנאמר "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". (שבת ל:)

אך מעבר לתירוץ הגמרא נראה ל כי ניגוד זה מצביע על השקפת עולם לפיה צריכים ללוות את האדם בחייו שני הדברים. מחד נדרשת ממנו רצינות מירבית בהתנהגותו, האדם צריך לזכור את בוראו ולהתהלך לפניו באימה ויראה. עליו לזכור את יום הדין וממילא לשרות באוירה של חשש מפניו ובנסיון מתמיד לשפר דרכיו.

"דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עומד ליתן דין וחשבון" (אבות פרק ג' משנה א'). יחד עם זה צריך האדם לדעת להתעלות ולחיות באושר פנימי ובשמחת חיים, ולשמוח בטובה שמשפיע הקב"ה. "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוקיך" (דברים כ"ו, י"א). למרות המתח בו הוא שרוי צריך לעבוד את ה' בשמחה כמאמר דוד המלך "עבדו את ה' בשמחה ובאו לפניו ברננה" (תהילים ק', ב').

באהרל'ה ראינו את שילוב השנים בכל יופיו. רצינות, התמדה ודביקות במטרה מצד אחד, שמחה וחיוך מצד שני. אפיינה אותו התמדה מיוחדת שבאה לידי ביטוי בכל דרכיו, ונסיון מתמיד לשיפור מידותיו, שהתבטא בעיקר מלימוד מדרכיהם של גדולי ישראל, ומאידך ידע תמיד לשמוח ולשמח. הוא היה זה שגם ברגעים קשים בתקופות כוננות ידע להוציא את הגיטרה, להנעים בנגינה ולפזר מועקה.

גם בלימוד התורה באו רצינותו ושמחתו לכלל בטוי. זכורני לילה אחד, בו הגיע בשעה מאוחרת מאד לחדר ופניו רציניות שלא כתמיד. שאלתי אותו לפשר הדבר והוא אמר לי שיש לו בעיה בסוגיא בו הוא עוסק ושלא הצליח להגיע להבנת השיטות השונות בה. למחרת בצהריים בא אלי בפנים קורנות, מאושר לספר לי שהנה הצליח לעלות על דרך המלך בסוגיא ולהבינה.

הגמרא בבא קמא דף י"ז. מביאה בשם ר' שמעון בר יוחאי:

אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב : "אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור" - כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים". המהר"ל בספרו נתיבות עולם (גמילות חסדים פרק א') מסביר שניתן לקנות תורה בשלמות על ידי עיסוק בתורה ובגמילות חסדים.

על האדם ללמוד ולהשקיע בלמודו, לדאוג לקיום מצוות ולהתפתחותו האישית. אך יחד עם זה הינו חייב לשים לבו גם לנעשה סביבו, בחברה כולה, במדינה ובעולם. אל לו לאדם להסתגר בתוך ד' אמותיו ולשכוח מהנעשה סביבו. אהרל'ה ידע להגשים רעיון זה הלכה למעשה. למרות שקידתו בעולם התורה, היה עירני לנעשה סביבו, התעניין בחבריו ולא התעלם מהם. זכורני כשהגעתי לישיבה, הגעתי לבד ולא הכרתי קודם לכן אף אחד. אחד האנשים שניסו במיוחד לדאוג שארגיש טוב היה אהרל'ה. כבר אז התרשמתי מאוד מיחסו המיוחד למרות שלא הכירני. היה נזהר מאוד שלא לפגוע בחבר בכל צורה שהיא. בחודשים בראשונים בשנה א' היו הוריו בחו"ל, כשחזרו באו לבקרו בישיבה. הביקור נערך בשעת הפסקת צהרים. כשהגיעו, עזבתי את החדר כדי לתת לו ולהוריו להיות יחד אחרי זמן רב. אך אהרל'ה, למרות שתקופה ארוכה לא ראה את הוריו, ולמרות ההתרגשות שאחזה בו, מצא לנכון לרוץ אחרי ולומר לי שאיני מפריע, ושאני יכול להישאר בחדר ואף לישון בו.

אך לא רק מפגיעה בנוחיות של חבריו נזהר. הוא גם ידע לשמור על כבוד חבריו. שיחה עם אהרל'ה הזכירה את מאמר חז"ל באבות (פ"ה מ"ז) על החכם שאינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב. הוא ידע תמיד להאזין בקשב רב גם כשהוצגה עמדה הנוגדת את דעתו, ולהתייחס לה ברצינות מירבית, תוך כדי הזהרות בפגוע בחבר.

המשנה באבות אומרת "עשה לך רב" - רב בבחינת הנחיה ואור בדרכו של האדם בחייו. אהרל'ה אהב להרבות בקריאת סיפורים על גדולי ישראל. בכל פעם שהיה קורא או שומע סיפור כזה היתה נפעמת רוחו. הוא גם הרבה לספר לאחרים מה שקרא וזאת תוך גלוי הערצה רבה לגדולי ישראל.

המכתב מאליהו (פרק ג' חלק ב' השגחה וגמול) מביא את מאמר הגמרא (חולין ז':): "גדולין צדיקין במיתתן יותר מבחייהן ", ומסביר:

"יש ומורגלים בצדיק בחייו, כך שלא לומדים את הניתן ללמוד, נעשים אדישים להנהגתו, אורח חייו ותורתו. במותו - מזדעזע הלב, האבידה מורגשת על כל צעד, מקיצים ומתעוררים. גדולה השפעת הצדיק במותו יותר מבחייו, כי מה שלא היו מסוגלים לקלוט בחיי הצדיק, לומדים על ידי מיתתו".

אהרל'ה איננו, תהי נא דרכו נר לרגלנו, יהי זכרו ברוך!