"ראיתי בני עליה ומועטין הן" / בועז חריף

"כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן, ומניחן בבית גנזיו, שנאמר 'נדי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך'". (שבת ק"ה:)

"קיום הנפשות מובטח ועומד. המות אינו נוגד חיים, הרי הוא מוליך ומביא חיים לחיים - חיי עולם הזה לחיי עולם הבא....הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו... ואדרבא לטוב לו שחזר הבן אצל אביו".

אך "נודי ספרת" כי פרידה היא, וזו, על פי טבעה, מלווה היא צער ויגון, בכי וכאב, החסרון וההעדר מורגשים בכל עת.

"האמנם לא אסר הבכי והאבילות בהחלט. לסבות מהן כי להיות מקובץ הקרובים והתאחדותיות כאיש אחד מתדבק קצתו בקצתו ונקשר כולו. והיה שהאיש האחד כשיפקד ממנו איבר מאיבריו, בהכרח הוא ששאר האיברים ירגישו בהכרח יגון, דאגה וכאב כל הקרובים ; עם היות שהיה הפקדו והסתלקותו לטוב לו. וכמו שכפי ערך האיבר הנפקד ומעלתו בגוף יהיה הכאב לשאר באיברים, כן לפי מעלת הקרוב המת תהיה הדאגה לשאר הקרובים בהפקדו. ומזה הצד היה הבכי והאבילות הכרחי וטבעי בקרובים" (אברבנאל, דברים י"ד).

אכן, איבר יקר ונעלה - אהרל'ה שלנו - נגדע, הלך, הוגוף - האיש - נשאר כואב ודוה, יתום ושמם.

עולה בנו הרצון לחוש, הדמיון, כי כל זה אינו אלא חלום רע, ורק שנפקח את עיננו תעלה דמותו החיכנית והשופעת, יהיה הוא ביננו לתמכנו, להדריכנו, להמשיך במסכת חייו שפתאום נקטעה. אך נסתרים דרכי ה', ולכל מקום שהנך פונה, לכל פינה שתדמה לברוח, פגעה בך המציאות המרה, עימה עליך לחיות.

וכשבאת לכתוב עליו, להטביע במילים מציאות זו, רואה אתה שמילותיך כה קטנות, כה דלות וחסרות משמעות ; והדמות מה גדולה ואצילה היא, מה נעלמת ומיוחדת... מיוחד היה, מיוחד בלימודו, מיוחד במידותיו, מיוחד בתפיסתו. מוקד ומרכז חייו - הלימוד: ללמוד עוד, לשמוע עוד, לקרוא עוד, לדעת ולהשכיל ככל האפשר.

לימוד במובן קנית ידיעות, אך הרבה למעלה מזה. בכל עניין, סוגיא או פרשה בה עסק, יכול היית לראות כיצצד כל עצמו וכל ישותו נתונים אך ורק לאותו נושא, עד כמה כוחותיו השכליים-רוחניים מנסים לרדת ולהתחבר לדברים, להגיע עד שורשיהם ועומקם. בלט הדבר בלימוד העצמי, עת שעות רבות היה מסתובב בין ספסלי בית המדרש נאבק עם עצמו ; להבין לתפוס, להשיג תמונה אמיתית וכוללת - דבר דבור על אופניו. גם בשיעורים, הרצאות או שיחות, רק לפי תווי פניו ותכונת עיניו יכולת להבחין שכולן אומרות ענין והשתתפות, רצון קליטה וצפיה לבאות.

אך לא רק זאת יחד והעלה את חפצו בתורה. היתה בו, באהרל'ה, כמין התעוררות החוסן האישי, כמין התחדדות החושים, עת ביקשו בהזדמנויות שונות להכתיב לו כיצד לתפוס רעיון, דעה או מחשבה, כאשר ניסו להוליכו באפיקים מסוימים בלבד.

בכל מגמה כזו ראה מעין צמצום שלו עצמו, שהרי כל מהותו אומרת יציאה והתפשטות, התמודדות ורכישת רעיונות, שיטות והיבטים בכל תחום בחייו. על כן, התעקש לראות כל דבר בדרכו הוא, לעכלו על פי רוחו ולתרגמו בשפתו. כך, בעצמו,בנה וסתר, הרכיב ופרק עד אשר הוציא מתחת ידו כלי שלם ומתוקן.

"השאיפה לחופש הדעות, יש בה צד טוב וצד רע... הצד הטוב הוא כשהשאיפה הזאת מתרוממת מהמועקה של הדמיון והתאוה החומרית - אז הדעה מתהלכת במהלכה החופשי ומאשרת את האדם ואת החברה" (מוסר אביך - הראי"ה קוק)

תלמודו זה, לא רק שיצק תוכן ומשמעות לחייו, אלא גם חקק בנפשו אורחות חיים והלכות דעות.

הדבר הראשון שעולה מול עיני בהזכרי באהרל'ה הוא הפנים. פנים שוחקות ומאירות, פנים של יחס, של קירוב. פנים אלו שקדמוך כל אימת שרק עברת לידו, שרק התראית לו, פנים שלא עצבוך מעולם.

נמצאה בו רגישות מיוחדת לבני אדם. הבינם, שמע דבריהם בסבלנות, התחלק בחויותיהם ובמיוחד הקפיד בכבודם.

זכורני לא אחת, כאשר פגעו בו בצורה זו או אחרת, לא היה רוצה להגיב כלל, מעדיף לשתוק ולא לענות. נמנע מאוד מלהכנס בויכוחים או מחלוקות לעניינים הקשורים בהתנצחות אישית - "למדת ששנוי המחלוקת וגדול השלום". ככלל, אידיאה נישאה תלויה היתה ברוחו תמיד - "שלום" - מקדים שלום, אוהב את השלום ורודף אחריו.

מצינו אצל יוסף, כבר בתחילת הופעתו על הבמה ההסטורית:

"'ולא יכלו דברו לשלום' - שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו, למה שהיה כך מנהגו לשאול בשלומם... א"ל הקב"ה אתה שהיית מתחיל לשאול בשלום אחיך בעולם הזה וכו '..." (תנחומא ישן, וישב).

אף בשיא תפארתו, מביא המדרש: "יש לך אדם עד שלא נכנס לשררה הוא שואל בשלום בני אדם אבל משנכנס לשררה רוחו גסה עליו ואינו משגיח לשאול בשלום בני העיר, אבל יוסף לא היה כן, אף על פי שנכנס לשררה הוא, היה מנהגו לשאול בשלום אחיו שנאמר: 'וישאל להם לשלום'" (הנ"ל). דומה שאותה מידה של התחבבות על בני אדם, של גישה וניסיון להדברות ראשונית, מאפשרת את הצלחתו של יוסף בהמשך חייו, נותנת בו אותו כושר הסתגלות נפלא שהצטיין בו בכל אשר פנה.

יוסף נמכר ומגיע כנער בן שבע עשרה, עזוב ומסכן, אל תוך חוג מצרי עשיר, חוג שאין בו כל הערכה לטוב ולמוסר. ולמרות זאת מעיד הכתוב "ויהי איש מצליח" - מעשיו מצליחים מפני שנעשים על ידו, ולכן "ויהי בבית אדוניו המצרי" - עומד לשרת בחדר אדוניו.

כשמגיע יוסף לבית האסורים - לאחר הסתגלות קצרה: "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" - הכל נעשה על פיו הוראותיו של יוסף ומעשיהם היו בעצם מעשיו.

גם אצל פרעה יודע יוסף להשתמש בטקטיקה נכונה ובגישה מתאימה, לכך תגובת פרעה: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו".

אמת היא, שכל מהלכיו של יוסף מלווים סיעתא דשמיא והתערבות אלוקית, אך נראה שסייעתא זו באה רק לאחר שיוסף מגלה נאמנות בלתי מסויגת לעמו, לתורתו ולאביו שבשמים.

לאורך כל תאור המאורעות נשאר יוסף "עברי" - בן לאומה שמוצאה מעבר הנהר (אברהם).גם בשלושת התחנות הנזכרות מתגלה יוסף כדבק במורשת אבות וכנושא שם אלוקיו ברמה.

בבית פוטיפר -

"וירא אדוניו כי ה' מצליח איתו וכל אשר הוא עושה ה מצליח בידו" - "אמר ר"א הלוי ברבי יוסי מברך להקב"ה על כל דבר ודבר שהיה עושה, והיה אדוניו רואה אותו מלחש בפיו והיה אומר לו מה אתה אומר והוא משיב ואומר: אני מברך להקב"ה" (במדבר רבה פי"ד ).

כן בבית האסורים. "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו, באשר ה' איתו" - דמימר דה' הוה בסעדיה (תרגום יונתן).

בעומדו לפני פרעה, ברגע המכריע בחייו: "בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה". "את אשר האלקים עושה הגיד לפרעה".

יוסף מצליח להתערב בחברת אנשים שאינם מבני ארצו, אינן בני תרבותו ואינם בני דתו, תוך הדגשת יחודו ואמונתו עד כי עורר הערכה בקרבם לו ולמכוונו.

גם אצל אהרל'ה, נשזרו הדברים, ואותה מעלה של תפיסת צד השלום שבכל דבר ודבר איפשרה את התערבותו והצלחתו בכל חברה שהיא.

פלא היה כיצד השכיל להגיע לכל אחד, גם אם לא היה מבין מכריו, גם אם לא היה מתוך הסביבה המוכרת ובעלת הרקע המשותף. מצא עניין ברחוקים כבקרובים, בחילוניים כבדתיים, באנטי ציוניים כבלאומיים. בכולם חיפש את היופי, החיוב והטוב.

אך גם הוא כיוסף, השגיח להבליט את יחודו, לשאת בגאון את מורשת אבותיו ולהיות אמון על דרך האמת - דרך ה'. כך, עורר הערצה אמיתית אצל כל מי שראהו והכרהו, כך נעשה שליח מצוה להפצת שם אלוקיו.

מתוך התחקות אחר לימודו, אחר הנהגותיו מצאנו דמות מובחרת. דמות יוצאת ומתמודדת, מקרינה ונקשרת.

לאמיתו של דבר, היתה זו תפיסת עולם כללית אצלו, אותה אימץ בכל תחום בחייו: אל לו לאדם להצטמצם בד' אמותיו ולא להרגיש בנעשה סביבו. אדרבא, שלמות היא היציאה וההתרחבות, ההתיחסות לכל גורם המקיף אותך, אם בתחום החברה והמדינה (קצין בצבא), ואם בתחום ההתענינות האישית (מוסיקה, ציור).

" 'אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות' - התפילה היא אמנם עבודה מתיחדת בנפש המתפלל, אבל תנאי הכרחי להשלמתה הוא הכרתו את ערכו של העולם החיצון שמסביבו. אבל מי שהתיחדות עבודתו שבלב תביאהו להפרד מכל יחס אל העולם החיצוני, לא יבוא אל תכלית שלימותה של התפילה, שהיא צריכה להחיות את האדם ולעוררהו ברוח ה' להיות מוכן לפעול ולהתפעל בצדק ומישרים. על כן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שאפשרות הראיה לחוץ תעוררהו על חובתו ויחסו אל העולם כולו, בו הוא חי" (הראי"ה קוק)

המילים נכתבו, אך רחוקות, רחוקות הן מאוד מלתאר את עומק דמותך, אהרל'ה, ואולי היתה השתיקה עדיפה מכל אומר.

אלא שאנו צריכים לכך, אנו שלא נתנו לבנו ללמוד את שניתן היה ללמוד בחייך, במותך - אורחותיך המופלאות, סגולות רוחך יהיו נר לרגלינו ואור לנתיבתנו עד עולם.