מעשה אבות סימן לבנים / אהרל'ה פרידמן ז"ל

בפרשת ויצא, מסופר על הנסיון השני מבין שלושת הנסיונות העיקריים שיעקב אבינו עובר בימי חייו והם: בריחתו מעשיו, חייו עם לבן ומעשה מכירת יוסף. יעקב אמנם עובר נסיונות רבים נוספים בימי חייו (מעשה דינה, שמעון ולוי וכו '), אך אם נתבונן היטב נבחין, כי בשלושת המקרים הללו נכללים כל סוגי הנסיונות שאדם צריך ועלול לעבור כדי לבחון את אמונתו בקב"ה.

נתחיל במכירת יוסף:

מקרה זה אפשר מבחינה מסוימת להשוותו לעקידת יצחק. אין כאן אויב הבא לבחון את המנוסה ולהלחם ולהלחם נגדו, אין כאן כוח חיצוני שקול לו. מדובר כאן במקרה של נסיון פנימי: אדם שהגורל הביא עליו מקרה זה או אחר והוא, מתוך כל מה שעבר באמונה צריך להתמודד בהצלחה עם מה שקורה לו. לאברהם הובטח: "כי ביצחק יקרא לך זרע" וזמן קצר לאחר מכן הוא מצטווה: "והעלהו שם לעולה..." ; אין כאן רק כאב של אב המקריב את בנו, אלא גם אכזבה גדולה שאדם המצטווה צווי שכזה מרגיש: הובטח לו משהו ועכשיו אינו מקויים. אברהם צריך להתמודד עם שני צדדים אלו של הניסיון והוא מצליח לעשות זאת.

כך גם במכירת יוסף: יעקב זכה סוף סוף לישב בשלווה - "קפץ עליו רוגזו של יוסף", זהו בנו האהוב עליו ביותר מאשתו האהובה עליו ופתאום הוא נעלם. זהו נסיון פנימי - האדם נאבק עם עצמו בעזרת הכלים שאסף וצבר במשך שני חייו.

הנסיונות שעובר יעקב עם עשיו ולבן שונים. אלו נסיונות של אדם הנאבק עם אויבים הבאים להזיקו מבחוץ, אין כאן עניין של נסיון פנימי, זהו מאבק כח בין אדם לאויבו.

אלא שגם בין לבן לעשיו הבדלים משמעותיים מאד. הראשון: עשיו עושה הכל בגלוי, הוא איננו מתבייש מאיש, הוא רודף ושונא את יעקב ולא אכפת לו שכל העולם ידע מכך. האדם היחיד שממנו עשיו מתבייש ומנסה להסתיר את האמת הוא אביו יצחק. אפילו לרשע הגדול ביותר ישנה דמות ממנה הוא מתבייש ובפניה לא יחטא (להבדיל, הגמרא בסוטה לו. מספרת על יוסף שלפי דעה אחת שם בגמרא, באמת רצה לשכב עם אשת פוטיפר, אך נראה לו דיוקנו של יעקב אבינו וזה הניא אותו מלחטוא. לכל אדם ישנה דמות אותה הוא מעריץ ואיננו רוצה לאכזב אותה).

אך בדרך כלל עשיו עושה מעשיו בגלוי.

לבן לעומת זאת, כולו מעשה רמייה. למן הרגע בו הוא פוגש את יעקב (ולפני כן את אליעזר) הוא מחבקו ומנשקו כדי לדעת ולראות אם יש מרגליות בפיו, ממשיך הוא לרמותו עם לאה ולאחר מכן מחליף את משכורתו עשרת מונים. המקרה היחיד בו לבן יוצא בגלוי נגד יעקב הוא כאשר הוא מרגיש שיעקב חומק מבין ידיו ואז אין לו דבר להפסיד. גם אז הוא בא אליו בטענת רמאות: "למה גנבת את אלוהי", האם בגלל זה, באמת, רדף אחרי יעקב? ישנו הבדל נוסף והוא העיקרי בעצם בין עשיו ללבן. עשיו עם כל זאת שהוא שונא בגלוי, צריך סיבה לשנוא את יעקב, הוא צריך משהו להיאחז בו: "בא אחיך במרמה...". לבן לעומת זאת איננו צריך סיבה כלשהי, הוא שונא את יעקב בגלל שהוא יעקב. זה מספיק לו.

כאשר התורה מספרת לנו על עשיו ולבן, היא מתכוונת שנלמד מכך על הצורות השונות של הנסיונות השונים שעם ישראל יעבור במשך ההיסטוריה ועל האויבים שנגדם יצטרך להתמודד.

דוגמאות מעין אלו אפשר למצוא לא רק אצל יעקב אלא גם אצל אברהם ויצחק. נמרוד צריך לתירוץ אידיאולוגי כדי לזרוק את אברהם לכבשן האש, פרעה לעומת זאת, אינו צריך לתירוץ כדי להציק לאברהן. אצל יצחק מסופר (בראשית כ"ו) "ויחפרו עבדי יצחק בנחל...", "ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו". לאחר מכן מסופר: "ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שיטנה".

אומר "בעל הטורים" על אתר:

"עשק" - רמז לבבל שעשקו את ישראל.

"שיטנה" - רמז להמן שכתב שיטנה על ירושלים.

רואים אנו, אם כן, שהתורה בספרה לנו על ניסיונות האבות מנסה ללמדנו על נסיונות עם ישראל בעתיד ואם צריכים אנו להבין מתוך כך את צורות מאבקינו, ודאי שיש לנו ללמוד כיצד האבות מתמודדים עם הנסיונות הפוקדים אותם ויש לנו לחקות את דרכיהם: נתייחס ליעקב בלד L

לאדם שאינו מעיין היטב, עלול יעקב להצטייר כדמות סותרת. מצד אחד הוא נראה כדמות חלשה אשר בכל פעם שעליה להתמודד עם מישהו, נוטלת את אפשרות הבריחה. מלבן הוא בורח, מעשיו הוא בורח וכו '. מצד שני אנו רואים כי ליעקב לא רק שהיה כח גופני עצום (כפי שמסופר שגלל את האבן מעל פי הבאר, דבר שרועים רבים לא יכלו לעשותו) אלא גם אופי חזק מאוד: הוא מגיע כזר אל מקום הבאר, אף אחד לא מכיר אותו שם. והנה הוא פונה לרועים ואומר: "הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה". המדרש אומר שאמר להם: אם שכירים אתם עדיין לא שלמתם שכר פעולתכם ואם אין אתם שכירים בכל אופן "לא את האסף מקנה".

צריך להיות אדם בעל אופי חזק מאוד כדי לומר דברים בוטים ולהוכיח, כזר שבא למקום בלתי מוכר.

כיצד, אם כן, מסבירים סתירה זו באופיו של יעקב? רמז לתשובה ניתן למצוא על דך הדרוש. התורה מספרת שכאשר היתה רבקה בהריון "ויתרוצצו הבנים בקרבה". מביא רש"י מדרש - רציצה זו מהי. כאשר היתה עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשיו מפרכס לצאת, כאשר היתה עוברת על פתחי בתי מדרשות היה יעקב מפרכס לצאת. נשאלת השאלה: מילא עשיו, שלא היתה לו עבודה זרה בבטן אמו, רצה לצאת, אבל יעקב שכמו כל תינוק, למד תורה מפי מלאך בבטן אמו, מדוע רצה לצאת? מה יותר טוב מללמוד תורה ממלאך?

הרמב"ם בהלכות דעות פרק ששי הלכה א' פוסק:

"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים... ויתרחק מן הרשעים... וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים... ילך למקום שאנשיה צדיקים... ואם היו כל המדינות... ישב לבדו יחידי... ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה... יצא למערות ולחוחים ולמדברות... "

יעקב העדיף ללמוד תורה שלא מפי מלאך ובלבד שלא יושפע משכנותו הרעה של עשיו. בדרך זו מתיישבת הסתירה המדומה באופיו של יעקב אבינו. יעקב לא פחד לא מכוחו של עשיו ולא מכוחו של לבן, עם זה יכול היה להתמודד, כל בריחותיו של יעקב היו מהשפעה רעה אשר היתה עלולה לסכן את אמונתו. כשיעקב מקבל לאשה את לאה, אומר לו לבן: "לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". שבע שנין יושב יעקב אצל לבן ואיננו יודע את מנהגי המקום? אכן, הדבר כך, משום שהוא איננו רוצה להתערב בקהל היושב שם משום השפעתם הרעה, וכאשר הוא חש שלבן עלול להשפיע גם עליו הוא קם ועוזב.

כאשר לבן פוגש אותו הוא אומר לו "הבנות בנותי והבנים בני..." יעקב יודע שאם הבנות בנותיו של לבן, והתחנכו על ברכיו, יש סכנה שגם נכדי לבן (בני יעקב) יהיו כך ועל כן הוא בורח, אך כאשר לבן משיג אותו הוא איננו מהסס לקום ולומר לו את אשר על ליבו: "זה לי עשרים שנה". לכאורה אפשר לשאול : הרי מסופר שכאשר יעקב התכונן לפגישה עם עשיו : "וירא יעקב מאד ויצר לו" ואומר המדרש "ויירא שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים", אם כך רואים מכאן שיעקב כן פחד מעשיו. תשובה על כך אפשר לקבל מן הגמרא בברכות ד' אשר שואלת: הרי כתוב "והנה אנוכי ושמרתיך..." אם כן מדוע פוחד יעקב? עונה הגמרא: "שמא יגרום החטא". כלומר, פחדו של יעקב לא היה מהמיתה כדבר בפני עצמו, אלא פחדו שימות בחטא. זה היה הגורם האמיתי להרגשה זו של "וירא יעקב" ולא כוחו של עשיו.

צורות התמודדות אלו של מלחמה בכח מצד אחד (כפי שיעקב אכן לא הסס לעשות מול עשיו ) והתמודדות בזירה של התרחקות מהשפעה רעה, אפשר למצוא גם אצל האבות האחרים: אברהם לא מהסס לצאת למלחמה להציל את לוט, אך כאשר הוא מבין שלוט עלול להשפיע לרעה, הוא אומר לו "הפרד נא מעלי". כך גם אצל יצחק וישמעאל, כאשר שרה מבינה שלישמעאל השפעה רעה על יצחק היא אינה מהססת לסלקו. עכשיו גם מובן הפסוק בהפטרת השבוע: "ויברח יעקב שדה ארם" (הושע י"ב). ממה ברח יעקב ועל מה מדבר הפסוק אפשר לראות בפסוקים הבאים: "ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר, ובנביא העלה ה' את ישראל ממצרים ובנביא נשמר, הכעיס אפרים..." הנביא מוכיח את ישראל שלא כמו אביהם לא ידעו להימלט מהשפעות רעות ואף על פי שירדו למצרים על פי נביא העלו איתם בחזרה את כל התועבות לארץ.