"ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו" [*] / ברוך קץ
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר... יאסף אהרן אל עמיו... קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר... ואהרן יאסף ומת שם. ויעש משה כאשר צוה ה'. ויעלו אל הר ההר לפני כל העדה... וירד משה ואלעזר מן ההר, ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ', כ"ג)
עם עלית משה, אהרן ואלעזר לעיני כל העדה אל הר ההר, לא נוכח עדיין עם ישראל כי מת אהרן. האישיות הקורנת אהבת שלום ואהבת הבריות, שכולם חשו בקרבתה ובפעילותה בתוכם, לא האמינו כי איננה עוד עמם. רק לאחר שירדו משה ואלעזר מן ההר, ואהרן איננו אתם, נוכח בית ישראל, שאכן אמת היא: גוע אהרן! "ויבכו את אהרן..."
התחושה שלותה אותנו בשמענו על הסתלקותו של אהרן שלנו מתוכנו, היתה דומה. כולנו התקשנו לעכל את העובדה, שאהרל'ה, שכל כך הורגשה פעילותו בתוכנו אכן עזב אותנו. אך כאשר נוכחנו, שמקומו נשאר מיותם, בכינו גם אנחנו.
על פגישת אהרן הכהן עם המות למדנו בפרשת היום השמיני: ברגע הגדול של עם ישראל, בו נראה כבוד ה' אל כל העם, כשיצאה האש מלפניו, ואכלה את החלבים אשר על המזבח, "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", יצאה אש מלפני ה' ואכלה את שני בני אהרן נדב ואביהו.
"ויקרא משה אל משאל ואל אלצפן... ויאמר קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש... ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאתמר בניו: ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו ועל כל העדה יצוף. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה', ומפתח אוהל מועד לא תצאו פן תמותו כי שמן משחת ה' עליכם..."
ההטמאות והאבל, שקרובים מצווים להטמא ולהתאבל על קרוביהם, נאסרו על אהרן ובניו, ונצטוו בהם כל בית ישראל. ציווים מקבילים נתנו לכהן הגדול לדורות:
"והכהן הגדול מאחיו... את ראשו לא יפרע, ובגדיו לא יפרום, ועל כל נפשות מת לא יבא... ומן המקדש לא יצא... ולא יחלל את מקדש אלוקיו, כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו". (שם כ"א י')
המות מטיל אימתו על כל האדם, את כל היצור הוא פוקד, ואין נמלט ממנו.הסרת מוראו ופלצותו אפשרית רק על ידי השכחתו והסחת הדעת ממנו. אך כאשר הוא פוגע בשאר הקרוב, הסחת הדעת בלתי אפשרית: פורעים את הראשים, פורמים את הבגדים ובוכים...
אך,
"המות הוא חזיון שוא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מות, הריהו רק תגבורת החיים ועוצמתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הריהו מצייר את תגבורת החיים הזאת בצורה מדאיבה וחשוכה, שהוא קוראה מות, מתעלים הם הכהנים מהקשבה שקרית זו". (אורות הקדש חלק ב' עמ ' ש"פ)
אימת המות נובעת משיקוענו בעולם החומרי בו המציאות הגשמית היא השלטת, ובכליון הגוף רואים אנו את הכיליון הגמור. אהרן ובניו ישבו פתח אהל מועד יומם ולילה שבעת ימים. אכילתם אכילת קדש היתה, וכל מעשיהם עשו בקדושה ובטהרה. בימים אלו של התעלות מחיי החול, והתקשרות עם העולם הרוחני, השתחררו מאותה הסתכלות מדאיבה וחשוכה על המיתה, נאסרה עליהם הטומאה לאחיהם. נאסרו עליהם פריעת ראשיהם ופרימת בגדיהם, ואף הבכיה נטלה מהם, והוטלה על כל בית ישראל. הם נצטוו להשאר במדרגת קדושתם ומפתח אוהל מועד לא יצאו. ובדומה נצטווה גם הכהן הגדול לדורות: לעולם ישאר הוא בקדושתו העליונה, וממנה לא יצא "ועל כל נפשות מת לא יבא..."
"וידבר ה' אל אהרן ואל אלעזר ואל אתמר בניו הנותרים, קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי קדש קדשים היא". (ויקרא י' י"ב)
כשם שמנחה "נותרת" היא מאשי ה', כך גם אלעזר ואתמר "נותרים" הם "מאשי ה'".אחיהם, אשר אוכלו באש היוצאת מלפני ה' לאכול את החלבים, קדש קדשים הם, גם הם כדבר ה' "בקרובי אקדש". ובעלית קומץ המנחה השמימה עלו גם הם השמימה לשמש במרום. - זאת רואה אהרן בעיני רוחו "וידם אהרן".
במות אהרן:
"קח את אהרן ואת אלעזר בנו והעל אותם הר ההר, והפשט את אהרן את בגדיו, והלבשתם את אלעזר בנו, ואהרן יאסף ומת שם... ויפשט משה את אהרן את בגדיו וילבש אותם את אלעזר בנו, וימת אהרן שם בהר ההר". (במדבר כ' כ"ג)
קודם גויעת אהרן לובש אלעזר בנו את בגדיו אשר פשט. אהרן נאסף אל עמיו, רק לאחר שבנו ירש את תפקידו. ומילא את מקומו בעולמנו זה.
אהרל'ה עזב אותנו והלך לעולמו, אך השאיר בידינו בגדים רבים, והם מונחים לפנינו וקוראים לנו ללובשם. כל אחד מאתנו נקרא ללבוש את הבגדים אותם הוא גילה באהרל'ה, וזהו תפקידנו וזוהי חובתינו כלפיו וכלפי אלוקיו, נמשיך אנחנו את מה שהוא התחיל, ונשתדל למלא את החלל שהוא הותיר בהסתלקותו.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיי את ה' אלוקיו.