אחד מבני החבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה / אביעד הכהן

"אמר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אחד מן האחין שמת ידאגו כל האחין כולן. אחד מבני חבורה שמת - תדאג כל החבורה כולה; אמרי לה דמת גדול, ואמרי לה דמת קטן". (שבת ק"ה:)

מימרה זו, נכתבה בגמרא, נשנתה בספרות המדרשים, ונשתלשה בספרות ההלכה, בדמותה ובצביונה. אף על פי כן, גדריה ההלכתיים נתבארו אך במעט, והבאתה, בצורתה המקורית, ברמב"ם ובשו"ע, אין בה כדי להבהיר את מהותה, להגדיר את תחומיה ולהאיר את תכניה. יש אומרים "עצה טובה בעלמא", ויש אומרים - חיוב המהווה חלק בלתי נפרד ממערכת דיני-האבלות כולה, ואלו ואלו - יש להם על מה שיסמוכו.

במאמר זה ננסה לבחון במידת האפשר את מהותו של החיוב, לחשוף את מקורותיו, ולהגדיר את תחומיו בצורה ברורה.

כבסיס להבנת דברי ר' יוחנן, עלינו לבחון תחילה את המושגים ששימשו אותו.

חבורה - מהי?

המונח "חבורה" משמש בלשון חז"ל כמה פנים. פעמים וא בא כציון יחודי לקבוצת תלמידי חכמים: "ר' חייא וחברותיה..." (ירושלמי ברכות פרק ב' הלכה ח'). "רב כד הוי מורי בחברותיה..." (ירושלמי תרומות פרק ב', הלכה ב')[1]. מכאן אף יובן השימוש במונח "חבר" כביטוי לתלמיד חכם, בניגוד לעם הארץ. ברם, מצאנו אף "חבורה" שמשמעה התאגדות של אנשים, על רקע של מקצוע משותף: "חבורה של קוברי מתים "(מועד קטן דף כ"ז עמוד ב'). ואף חבורה של עמי הארץ, בניגוד לחבורת תלמידי החכמים מצאנו: "תלמידי חכמים נאים בחבורה ואין עמי הארץ נאים בחבורה" (דרך ארץ זוטא, פרק ב'.) - משמע: יכולה להיות חבורה מעין זו, אלא שנאה - איננה, וכן מצינו במדרש (בראשית רבה, ריש פרשה פ"ז, ב'): חבורה של רשעים, ועל הפסוק "כמגדל דוד צוארך" דרשו (מדרש שיר השירים): "זו חבורה של זמרים..."[2].

מכאן יש לפרש את המימרה בשתי דרכים:

צמצום החלתה וניתובה למסגרת של קבוצת-עילית של תלמידי חכמים, שבהעדר אחד מהם - נוצר חלל גדול, ובעקבותיו צריכה החבורה כולה לדאוג.

פרוש מרחיב, המחיל את ה"דאגה" על כל חבורה שהיא: בשעה שאחד מבני החבורה נסתלק מן העולם - צריכה החבורה כולה לדאוג.

לשני הפירושים, סימוכין במקורות, כפי שנראה להלן.

אחד - יחיד ומיוחד?

אף במשמעות הביטוי "אחד" ניתן לגלות כמה פנים: מצינו "אחד" המציין פרט אחד מתוך קבוצה גדולה: "האחד בא לגור וישפוט שפוט (בראשית י"ט, ט'), "אחד" המציין את הראשון שבקבוצה "שם האחד פישון... ושם הנהר השני גיחון " (בראשית ב', י"א-י"ג), ו"אחד" כמציין לאחד שהוא יחיד ומיוחד, מרומם ונישא משאר בני הקבוצה: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל ב' ז' ; כ"ג).

מכאן - אם נפרש את המושג כפרוש הראשון, תחול חובת הדאגה אחר כל אחד מן החבורה שמת, מבלי התיחסות למעמדו בתוך החבורה. על פי הפירוש השני, תחול חובת הדאגה דווקא לאחר סילוקו של הגדול שבחבורה.

סיוע לגישה המרחיבה את חובת הדאגה, אחר כל אחד מבני החבורה שמת, ניתן אולי למצוא בהמשך דברי הגמרא: "אמרי לה דמת גדול ואמרי לה דמת קטן". ברם, סיוע זה יכול להתפרש כלפי החבורה, ויכול הוא להיות מוסט לחלקו הראשון של המאמר- כלפי האחים. ואף שמפשט דברי הגמרא עולה שמוסב הוא על שני חלקי המימרה, הרי שבמקורות המקבילים למימרה (אשר יובאו להלן) ניתן כבר למצוא בברור חיזוק לגישה הסוברת כי חובת הדאגה חלה דווקא אחרי הגדול שבחבורה.

הדאגה

אף ביאור המונח "דאגה" גורר אחריו השלכות מעשיות: ישנה "דאגה" המבטאת פחד וחשש ; ובהקשר של מיתה דווקא: "הוא קא דאיגא אמילתא טובא " (שבת קנ"ו:), וכן "רב הונא נח נפשיה פתאם הוו קא דייגי רבנן" (מועד קטן כ"ח.).

וישנה "דאגה" המתבטאת בטיפול בצרכי המת, ופירוש המאמר על פי זה: "אחד מבני החבורה שמת, תדאג ( - תטפל בצרכיו) החבורה כולה".

אם נקבל את הפירוש שהוצע לעיל ש"אחד" הינו ראש-החבורה, אפשר רף להבין מדוע באה הדגשת הציווי ביחס אליו, שכל אחד מבני החבורה יחשוב שמפאת מעמדו - הרי יימצאו אנשים שיטפלו בנפטר, ויבקש לפטור עצמו מחובה זו, מעין "קדירא דבי שותפי".

ומצינו עוד "דאגה" שאינה דאגה על העתיד, על הדואג עצמו, אלא על העבר, כביטוי של צער על פטירת המת[3]. הרמב"ם תופס את הדאגה כחלק מתהליך של תשובה: "אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. ואחד מבני חבורה שמת..."[4].

מקור החיוב

במסכת שבת לא נזכר כל מקור למימרתו של ר' יוחנן. במדרשים, נסמכה הדרשה לכמה אירועים שונין, היכולים להוות בסיס ליצירתה של המימרה. ברם, יש להסתפק, כמו בספרות הדרש כולה, בשאלת היחס שבין הפסוקים למדרשים: האמנם נוצרו ה"פתגמים" והמימרות השונות מעיקרן בצמידות לפסוקים, או שמא נאמרו המימרות בבתי המדרש ללא כל מקור, ורק בדורות מאוחרים יותר קבען מסדר המדרש וסמכן אצל הפסוק המתאים.

בסוגייתנו ניתן לראות את שני צידי המטבע, במדרש אנו מוצאים את המימרה, שזמנה הוקדם בדור אחד:

"א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק : גילין גילין חבורות וחבורות מביא הקב"ה לעולם. מת אחד מן הגיל - ידאג כל הגיל. חבר [5] אחד מן החבורה - תדאג כל החבורה. דאמר ר' שמואל בר אבא בשם ר' יוחנן: ארכיות ארכיות הן, ואין אחד מהן נכנס לתוך ארכי של חברו אפילו כמלא נימא ".[6] (רות רבה פרק ב' הלכה ח')

דברי ר"ש בן יהוצדק נסמכו לפסוק המופיע המופיע בראש הקטע: "וימת אלימלך איש נעמי" (רות א' ; ג') אך בדבריו לא נזכר הפסוק כלל, ואולי מכאן הוכחה שהדברים נאמרו סתם, כצורתם בבבלי, ומסדר המדרש סמכם אצל הפסוק ברות. בהקשר הכולל של המגילה ניתן לראות בעובדה שמיד לאחר מות אלימלך - מתו שני בניו, מחלון וכליון, ומכאן - הצורך בדאגה ממשית, בפחד ובחשש מפני המיתה, כאשר ראש הבית נפטר. וכן פירש רש"י בסוגיה בשבת: "אמרי לה דמת גדול" - יש לדאוג הואיל ששלטה מדת הדין בראש הבית. לעומת הסבר זה, ניצב פרושו של בעל "יפה ענף", על המדרש, הנוטה לראות בפסוק עצמו את המקור, ללא קשר לשאר המאורעות המתוארים במגילה: "וימת אלימלך איש נעמי" - וכי לא ידענו, שאלימלך - איש נעמי הוא? אלא מכאן: כיוון שמת אחד מן הגיל - אלימלך, ידאג הגיל כולו, דהיינו: נעמי, לה גורל משותף עם אלימלך לו נשאה.

המקור ב"סדר עולם רבה"

ב"סדר עולם רבה" מובא מקור שונה למימרתו של ר' יוחנן. על הפסוק: "וימת יוסף וכל אחיו" (שמות א' ; ו') דרשו:

"יוסף מת בן מאה ועשר שנים. אין לך בכל השבטים שקצר ימים פחות מיוסף, ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי, וכל זמן שהיה לוי קיים, לא נשתעבדו ישראל למצרים, שנאמר "וימת יוסף וכל אחיו... ויקם מלך חדש...", ומשמת לוי - התחילו המצרים לשעבדם. מכאן אמרו: אחד מן האחים שמת - ידאגו כל האחים. אחד מן החבורה שמת - תדאג כל החבורה". (פרק ג' מהדורת וינשטוק, ירושלים תשכ"ב)

מקטע זה נמצאנו למדים, שמקור החיוב נלמד מיוסף ואחיו: משעה שהוטל הפור ונחתם גזר דינו של יוסף - נפל הפור אף על שאר האחים, והוטל עול השעבוד על בני ישראל כולם. הנה כי כן, ישנה פה הדרגתיות, בין דאגת היחידים, המשפחה, האחים, המובילה לבסוף לדאגת ה"דור" כולו. מכאן שהחיוב נלמד מן הפסוק עצמו, "מכאן אמרו", ומראשית יצירתו נסמך על הפסוק, ואינה תוצאה של מסדר מאוחר.

אם ניטול את "סדר עולם רבה" כמקור, יכולים אנו לומר: ה"דאגה" אכן מבטאת פחד ממשי (כמו שפירש רש"י במסכת שבת ק"ה:) מפני המות הממשמש ובא על שאר בני החבורה, או לחילופין - ייסורים המתרגשים ובאים. כמו-כן, ניתן גם להסיק שהחיוב לדאוג מוטל דווקא כאשר גדול הדור ("גדול הבית" בפירש"י ) הולך לעולמו.

גיל - חבורה

במדרש רות, בניגוד לבבלי, אנו מוצאים חלק נוסף במימרה, המתייחס לגיל - "אחד מן הגיל שמת - ידאג כל הגיל כולו", תוך כדי השמטת הקטע העוסק באחים. אם נקבל את הפירוש הרווח והמקובל ש"גיל" מציין קבוצה רחבה מן החבורה, דור שלם[7], הרי שאין הבדל בין ראש המימרה לסופה: בתחילה מדובר על אבל - "דאגה" רחבה יותר, אבלו של הדור כולו, ולאחר מכן על אבל מצומצם יותר, אבלה של החבורה הקרובה לנפטר (זאת, בניגוד לבבלי, שם ישנו נתק ברור בין שני המקרים: אחד מן האחים שמת, ואחד מבני החבורה שמת). אפשר להסביר זאת, ברמות השונות של האבל, אצל החבורה ואצל ה"דור" כולו, ותפיסת האבל אצל שתי הקבוצות יכולה להתהפך לכמה גוונים:

דאגת החבורה תהיה מרובה על דאגת הגיל, שהרי חווית האבל עמוקה יותר אצל מכריו של הנפטר. בייחוד, אם נפרש את המושג "חבורה" כקבוצה מצומצמת, בה יש לכל יחיד משקל סגולי גבוה, מאשר לאדם יחיד בתוך דור שלם.

אפשר לומר שדווקא אבל הרבים נמצא במעמד גבוה יותר, בגלל כלליותו, אבל המקיף עולם ומלואו, לעומת אבלו של הפרט בתוך החבורה המצומצמת.

משל למה הדבר דומה? לכיפה של אבנים-

מקור נוסף, המקביל מבחינה רעיונית למימרתו של ר' יוחנן, מצוי בירושלמי, ואף הוא נכפל ונשתלש במדרשים קדומים:

"ר' חיננא בר פפא סלק גבי רבי תנחום בר חייה. נפק לגביה לביש סנטיריה, מהו סנטיריה ? מאנין דלא חפיתין [בגדים שאין בהם תפירה, כלומר: שלא היו קורעין (קה"ע )]. אמר ליה הדא מנן לך? אמר ליה: הכין הוה רבי סימון עבד. אמר ליה התפלל עלינו[8] אמר ליה: יסוג תורעתך [תגדר פרצתך], שכל אותה השנה הדין מתוח כנגד המשפחה, דמר רבי יוחנן: כל שבעה - החרב שלופה. עד שלושים - היא רופפת. לאחר שני עשר חודש - היא חוזרת לתערה. למה הדבר דומה? לכיפה של אבנים: כיוון שנתעררה אחת מהן, נתערערו כולן. ואמר רבי אלעזר : אם נולד בן זכר באותה המשפחה- נתרפאת כל אותה המשפחה". (מועד קטן פרק ג' הלכה ז')

הסתלקותו של אחד מבני החבורה, הגורמת להתרופפות החבורה כולה, מומשלת כאן על ידי התרופפותה של האבן האחת המפילה את גל האבנים כולו. בירושלמי אין דרישה לפעולה חיובית מצד בני המשפחה כי אם ציון עובדה - מידת הדין מתוחה על בני המשפחה.

ברם, אם נראה את שתי המימרות בבבלי ובירושלמי כקשורות זו לזו, קשר עליו עמדו כבר הראשונים[9], יש לראות את המצב כמוליד חיוב דאגה כאשר המימרה בירושלמי זורה אור חדש על אופן חיוב הדאגה. לאמור: המצב עצמו יכול וצריך לגרום לכך שבני החבורה יפשפשו במעשיהם וישובו בתשובה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכותיו. וכן סמיכות הענינים מורה, שהרי ביקש ר' תנחום בר חייב מר' חנינה בר פפא, שיתפלל עליו ויבקש עליו רחמים. מכאן נוכל לפרש: "תדאג כל החבורה" תבקש רחמים על ידי תפילה.

עד מתי חובת הדאגה?

במסכת שבת, וכן בפוסקים לא מבואר מתי מסתיימת חובת הדאגה. ניתן כמובן לומר, שהדבר תלוי בהרגשתם האישית של בני החבורה או המשפחה, אך מן המדרש המקביל לירושלמי, ומדברי הירושלמי עצמם, ניתן להבין שסוף הזמן הוא שנה, או הולדתו של בן זכר למשפחה, הממלא במידה מסויימת את החלל שנוצר עם מות המת.

בבראשית רבה[10] על הפסוק "ויספדו שם":

"תני חבורה ומשפחה כך הן דומים לכיפת אבנים: את נוטל ממנה אבן אחת - וכולה מתרועעת[11]. נותן עליה אבן אחת וכולה עומדת. כך כל ז' ימים חרב שלופה... אמר ר' אלעזר : נולד בן זכר במשפחה - מיד היא רפה".

מן התוספת, למשל (החסרה בירושלמי שלפנינו) על השבת האבן הבודדת המחזקת את הגל כולו, אנו למדים על הנמשל: הולדתו של בן זכר - ממלאת את הפער שנבעה, משלימה את החבורה, ומלכדת אותה לגוף אחד. הולדתו של הבן מסמלת את הסרת החרב והשבתה לנדה.

לסמל שבהולדת בן זכר דווקא, ניתנו כמה הסברים:

הבן ממלא את חסרונו של ראש המשפחה שנפקד, זכר כנגד זכר.

בהולדת זכר דווקא, יש משום סמל לעצירת המגפה, כנדרש במסכת נידה: "כיוון שבא זכר לעולם - בא שלום לעולם".

מצוות המילה המקוימת בבן, מגינה על המשפחה כולה. על פי זה, רק משעת המילה יוסר איום החרב המנפנפת מעל המשפחה כולה[12].

סיכום

המאמר יכול להתפרש בפנים הרבה, המשפיעות על ההשלכות המעשיות הנובעות מחיוב זה:

חובת הדאגה יכולה לחול כשמת ראש החבורה, או אפילו כל אח מבני החבורה. ה"חבורה" יכולה להיות חבורת תלמידי חכמים דווקא, או כל חבורה שהיא.

ה"דאגה" יכולה להתבטא בחשש בעלמא, בדאגה לצרכי המת, או בתשובה ותפילה.

ישנה "דאגה" המוטלת על היחידים, ו"דאגה" המוטלת על הציבור כולו.

חובת הדאגה היא עד תום השנה, שעה בה חוזרת לנדנה, או הולדת בן זכר במשפחה.

ואנו, שהלך מעמנו אחד מבני החבורה, לא נותר לנו אלא לקונן בלשון המדרש הגדול: "וימת יוסף וכל אחיו" - וכי כל השבטים מתו כאחד? והלא לוי האריך ימים יותר מכולן? אלא מכיוון שמת יוסף, ראו השבטים עצמן כאילן הם מתים. וכל-כך למה? שלא הניח כבודו לא לאחיו ולא לבניו.

---