"והיו על לב אהרן בבואו לפני ה'..." (שמות כ"ח, ל')

על לב אהרן / הרב יהודה עמיטל

כמנהג ישראל מקדמת דנא, נלמד כמה משניות לעילוי נשמתו הזכה של אהרל'ה ז"ל, משניות הפותחות באותיות שמו. ננסה להרחיב במקצת את משמעותם מבחינה מחשבתית ותוך כדי כך לעמוד על אישיותו של אהרל'ה ולאפיין כמה מתכונותיו כפי שנצטייר אצלנו.

בראשית הדברים יודגש, כי באשר לאהרל'ה ההתייחסות היא לכיווני התפתחות וציוני דרך כפי שנתגלו בשנות לימודיו בישיבה. בעוה"ר נקטף אהרל'ה באיבו וטרם זכה לגבש דרכיו בשלמות. הדברים אמורים מזוית ראיה של רב-מחנך, אשר מעצם טבעו רואה לפניו תמיד את העתיד, ושש על כל ניצן של התפתחות הרומז על הכיוון בו יגדל ויתפתח התלמיד, ובכך שונה ראיתו של הרב מזו של חבר הרואה את ההוה בלבד.

יש לציין את התופעה השכיחה בכניסתו של תלמיד לבית המדרש. בראשונה הוא עומד נדהם בפני ההיקף והמרחבים המגוונים של התורה על רבדיה השונים בהלכה, באגדה ובמקרא - ולעיתים חש גם רתיעה של פחד מפני האש הגדולה של התורה. הוא רואה לפניו אבני-מרחב רבות שכל אחת קוראת לו, וכאילו מריבות זו עם זו לאמר עלי יניח צדיק את ראשו. זמן לא מועט נדרש לתלמיד עד שמוצא את זו התואמת לאישיותו ולכשרונותיו, אם בתחום העיון וההעמקה, אם בתחום ההיקף והבקיאות ואם בתחום בירור וסידור השיטות. אותם הדברים אמורים ביתר חלקי התורה, במקרא או במחשבה תורנית - וכן בדרכי עבודת ה' בכלל ; בתפילה, בדגשים במצוות, בהתייחסות לעניני הכלל, בדרכי השפעה וזיכוי הרבים. כדאי להדגיש שאהרל'ה, תוך זמן קצר חש בדרכו המיוחדת והשקיע את מיטב המאמצים בהתמדה ובעקשנות מכוונים התואמים את אופיו. דומה כאילו מצא את האות המיוחדת לו בתוך ששים ריבוא אותיותיה של התורה.

נפתח במשנה ממסכת ברכות, מסכת שהיתה שלו בבחינת "ובתורתו יהגה יומם ולילה" כדברי חז"ל: "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה- בתורת ה' חפצו, ואח"כ נקראת על שמו - ובתורתו יהגה יומם ולילה" (ע"ז י"ט). אהרל'ה שקד על מסכת זו, חזר עליה כמה פעמים, הפך והפך בה עד שהשתלט עליה בהירות וביסודיות. איני יודע מה משך אותו למסכת ברכות אך אין לי ספק שבין הדברים שמשכו אותו למסכת זו היו עניני התפילה המרוכזים בה, אשר היו קרובים ללבו. זיקה מיוחדת היתה לו לאהרל'ה לתפילה, ואכן לא פעם משכו את תשומת לבי תפילותיו, או יותר נכון עמידתו בתפילת עמידה, אשר העידה על ריכוז נפשי עמוק עם התלהבות עצורה, תוך פשטות טבעית. אישיות, ובעיקר הגדלות שבאישיותו של אדם מישראל נמדדת לפי עומק זיקתו לתפילה. בעמידתו בתפילה ניכרים סימני גדולתו, וכך סיפרו לנו חז"ל במדרש: " 'ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק', אמר ר"ה צפת שידו שטוחה בתפילה, אמרה ודאי אדם גדול הוא - לכן שאלה עליו" (בראשית רבה, פ' חיי שרה). יתירה מזאת: הזיקה לתפילה - זה כל האדם, וכבר רבינו הקדוש במשנה הגדיר כך את האדם. שנינו: "ארבעה אבות נזיקין - השור, הבור, המבעה וההבער. מאי מבעה? רב אומר זה אדם, דכתיב "אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיו בעיו ". נראה שהתקשה רבינו הקדוש לכתוב במשנה "אדם", ולהכלילו בתוך ארבעה אבות נזיקין יחד עם השור. על כן, חיפש שם אחר לאדם, שם המציין את ניגודו הגמור להיותו מזיק ביו אבות הנזיקין, שם הרומז שההיזק מנוגד לאופיו של האדם ומהווה סטיה מהטבע האנושי. ולכן בחור לו ריבנו הקדוש שם המגדיר את האדם - "מבעה" - כלומר, מבקש ומתפלל.

כל כוחו של האדם מצוי בו בהיותו רעב, אפילו אם הוא רשע כהמן. "מה ראתה אסתר שזימנה את המן... ר' יהושע אומר מבית אביה למדה שנאמר "אם רעב שונאך האכילהו לחם" וכו '. בקשה אסתר להחליש את כוחו של המן ולהרדים את עירנותו - הביאתו לידי שביעה, כי אדם שבע כוחו בל עמו. (מהר"ל, אור-חדש). חיבה יתירה לאדם מישראל כאשר הינו רעב ומבקש ומתפלל.

מבעה זה אדם. מה נאים הם הדברים כאשר אנו מדברים על אהר'לה.

התפילה והכוונה

"אין עמודים להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים, כדי שיכוונו את לבם למקום. אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק" (ברכות, ה' א')

רש"י מפרש "כובד ראש"- הכנעה, והרמב"ם בפירוש המשניות כתב: "ר"ל בכוונה וביראה כמו שנאמר "עבדו את ה' ביראה". הפסוק שהרמב"ם מצטט מובא בגמרא כמקור למשנה זו: "אלא א"ר נחמן בר יצחק מהכא "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". מאי וגילו ברעדה - א"ר אדא בר מתנה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה" (ברכות ל:). מתוך דברי הרמב"ם משמע שהיראה היא העיקר, שהרי בפסוק, רק יראה נזכרת ולא כוונה. ואף על פי כן הרמב"ם מקדים כוונה ליראה. יתר על כן, להלכה, ביד החזקה בפ"ד מהלכות תפילה מזכיר הרמב"ם כוונה בלבד ואינו מזכיר יראה. אלא שכנראה כוונת הרמב"ם לכוונה הבאה מתוך יראה. על מנת להסביר את הדברים יורשה להרחיב במקצת את היריעה בנושא זה.

בברכות כ"ח: איתא "ת"ר כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקר. אמרו לו רבינו, למדנו ארחות חיים ונזכה בהן לחיי העולם הבא. אמר להם: הזהרו בכבוד חבריכם, ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים, כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים ובשביל כ\ך תזכו לחיי העולם הבא". הדברים לכאורה תמוהים, מה חידש ר' אליעזר לתלמידיו כשבקשו לדעת אחרות חיים במה שאמר להם "וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים" הלא ברור שללא ידיעה זו אין מקום לתפילה.

וזו לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות תפילה "ומה היא הכוונה, שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו עומד לפני השכינה". הגר"ח הלוי בספרו על הרמב"ם מתייחס לדברים אלו של הרמב"ם, וכך כותב: "ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה, רק שהוא מעצם מעשה תפילה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל, אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק ואין בו דין מעשה. ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל".

מסופר בשם רבי מנחם מנדל מויטבסק ששאל מה מקור המחשבות הזרות הבאות לאדם בעת תפילתו, והטורדות אותו בניגוד לרצונו, והסביר, כי יש והאדם מבקש בתפילתו לטפס לעולמות עליונים, עולמות שהם למעלה מדרגתו הרוחנית. במצב כזה מחדירים בו מחשבות זרות ועל ידי כך הוא כאילו נזרק מאותם עולמות עליונים. על מנת להסביר את דברי רמ"מ במישור שלנו, נוסיף ונשאל - מדוע זה כך? מדוע כשהאדם מדבר עם חבירו אין מחשבות זרות מטרידות אותו ואילו בשעה שהוא מדבר עם קונו, תיכף מטרידות אותו מחשבות כאלו? התשובה היא שכשאר דיבורו של האדם טבעי ופשוט אינו סובר ממחשבות זרות ואילו כשאר דיבורו של האדם מאולץ ומלאכותי - אז עולות בלבו על מיני מחשבות זרות. בזמן שהאדם מבקש לטפס לעולמות שאינם שייכים לו, עולמות שלא מתקשרים עם עולמו הרוחני, הרי דיבורו מאולץ ומלאכותי, ומשום כך מחשבות זרות טורדות אותו. המקור לבעית הכוונה בתפילה שבני אדם מתקשים בה הוא משום שפנית האדם אל הקב"ה אינה טבעית. הוא מתפלל לא משום שמרגיש צורך להתפלל, אלא משום שהוא חייב להתפלל. הוא משתדל להתכוון בתפילתו משום שחייב הוא להתכוון, ועל כן פנייתו מאולצת. עצתו של ר' אליעזר לתלמידיו לא היתה להתכוון בתפילה, אלא שהאדם היה במצב כזה שתפילתו תהיה טבעית ופשוטה ואז גם כוונתו תצלח. על כן אמר להם "כשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם עומדים", כלומר, תקדישו מחשבה לפני התפילה לדעת לפני מי אתם עומדין עד שתרגישו את נכוחתו יתברך, ואז גם פניתכם אליו יתברך תהיה טבעית, לא תצטרכו לכוון בתפילתכם, כי התפילה תהיה בבחינת שיחה עם הקב"ה, כביכול משוחח אדם עם חבירו. לכך אולי נתכוון הרמב"ם שפירש את המושג "כובד ראש" ככונה הבאה מתוך יראה. וזאת היתה כוונתם של החסידים אשר היו שוהים שעה ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום, במטרה שתפילתם תבוא מתוך צורך פנימי להתפלל, ולא יצטרכו לשום מאמץ נפשי על מנת לכוון בתפילתם.

תפילותיו של אהרל'ה ז"ל משכו את עיני לא פעם. האדם אמנם יראה לעינים, אך נדמה לי שיכולתי להבחין בהן את יסוד הטבעיות. לא תפילת חובה, אלא תפילה הנובעת מקירות הלב.

* * *

בגמרא איתא :

"ת"ר החסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. ומאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפילה תורתם היאך משתמרת ומלאכתן היאך נעשית? אלא שמתוך שחסידים הם, תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת". (ברכות ל"ב:)

ובירושלמי אנו גורסים:

"ע"י שהיו חסידים היתה ברכה ניתנת בתורתן", כלומר, תורתן לא רק משתמרת, אלא גם מתברכת. יש ושאלו למראה אהרל'ה ז"ל וחביריו יבל"א, אחרי שהקדישו חודשים רבים לשירות הצבאי - תורתן היאך משתמרת - והתשובה היא כדברי הירושלמי הנ"ל: "היתה ברכה ניתנת בתורתן". בזכות עיסוקם במסירות נפש בפועל בעבודת הקודש של הגנת עם ישראל, היתה תורתם מתברכת. על כך יעידו היודעים והמכירים.

היחיד והכלל

"הוא היה אומר: אם אין אני לי מי לא, וכשאני לעצמי מה אני, ואם לא עכשיו אימתי". (אבות א' י"ד).

הרמב"ם בפירושו כותב "אמר אם לא אהיה אני עצמי המעורר את עצמי אל המעלות, מי יעוררני לפי שאין שם מעורר מבחוץ וכו ', ואמר מה אני, כלומר מה הוא הדבר שבא מצידי, הן גם אני לא הגעתי לשלמות על אף שידעתי עניין זה. וחזר ואמר ואם לא ארכוש המעלות עכשיו בגיל הבחרות - אם כן מתי ארכשם, האם בגיל הזקנה והשיבה - לא, לפי שאז יהיה קשה להטות התכונות מפני שכבר נתחזקו ההרגלים ונשתרשו הן מעלות והן מגרעות, אמר החכם חנוך לנער על פי דרכו".

מה נאים הם הדברים לתאר על ידם את שאיפותיו, לבטיו ומאבקיו של אהרל'ה לעצב את אישיותו כבן תורה. במחשבת החסידות רואים במשנה זו רמזים על לבטיו של אדם מישראל אשר מצד אחד מחפש את המיוחד שבו, ומצד שני מבקש הוא להיות חלק מהכלל. "כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה ואין טבע שני בני אדם שוים. וכשהיו נביאים היו הולכים אצל הנביאים לדרוש את ה' והיה הנביא אומר על פי משפט הנבואה דרכו אשר ילך בה לפי שרש נשמתו ולפי טבעת גופו". (ביאור הגר"א על משלי, ט"ז, ד'). וכך מפרש את המשנה בעל חידוש הרי"ם : "אם אין אני לי מי לי" - פירוש, כל אדם נברא לתקן דבר מיוחד בעולם שאין אחר יכול לתקן וכן בכל זמן וזמן מיוחד תקון אחר, עם כל זה כשאני לעצמי מה אני, שצריך כל אחד לבטל חלק פרטי שלו אל הכלל". "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך'". אמר דוד רבש"ע בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". (מדרש רבה פ' בחוקותי).

לבטיו התמידיים של דוד המלך משתקפים בפירושו של בעל חידושי הרי"ם. מצד אחד, מקום פלוני, מקום המיוחד, רשות היחיד. ומצד שני, בתי כנסיות, רשות הרבים, מקום שכולם שוים בו. ובסופו של דבר הרצון להשתייך בכלל ולהיות חלק ממנו הוא המנצח, רגלי מוליכות אותי לבתי כנסיות". רק על רקע ההשתלמות הכללית, השתלמות שכולם חייבים ושוים בה, יכול אדם להשלים ולפתח את המיוחד שבו, את האות המיוחדת שלו בתורה.

אלא שהכירוהו מקרוב יודעים כמה לבטים היו לאהרל'ה על רקע זה, ואף על פי כן הצטייר אצלנו כ"איש הלזה ההולך לקראתנו". האחריות כלפי הכלל, הרצון להיות חלק אורגני מן הכלל, היו חלק בולט באישיותו.

תוכן ומסגרת

"ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר" וכו' (ראש השנה, ג', א')

הירח כבר נראה בחידושו, ולא עדים בלבד מעידים על כך אלא בית דין וכל ישראל ראו אותו, נדמה שהכל ברור וכי החודש שעבר - עבר וכבר נסתיים. רק פגם פורמלי קיים: לא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה. באה ההלכה ואומרת, בניגוד למה שברור לכאורה - לא התחיל עדיין החודש הבא. החודש הקודם - מעובר. המסגרת מחייבת. תוכן ללא מסגרת הינו חסר משמעות.

יורשה להוסיף בעקבות משנה זו כמה הרהורים בנושא זה של תוכן ומסגרת. שתי סכנות אורבות לפתחנו בענין זה. אצל אנשים רדודים בעלי גישה שטחית קיימת סכנה של דבקות כל-כולית במסגרת, תוך שכחה וזלזול בתוכן. מצד שני אצל מעמיקים אידיאליסטים מחפשי תוכן קיימת סכנה של זלזול במסגרת. חז"ל מתארים לנו כשלון קדום של אידיאליסטים טהורים, כשלונם של נדב ואביהו אשר הקב"ה קורא להם קרובי ("בקרובי אקדש"), ומשה רבינו קורא להם "מיודעיו של מקום", "גדולים ממני וממך." (רש"י ויקרא, י' ג'). חז"ל מתארים את חטאם בכך שנכנסו מחוסרי בגדים, ובלא לרחוץ ידים ורגליים. בהתלהבותם הגדולה זלזלו במסגרות. מעיל אינו אלא לבוש חיצוני, רחיצת ידים ורגלים אינה אלא פעולה פורמלית. העיקר, הלא הוא טהרת הלב והכוונה שלב, הרצון הלוהט להתקרב ולשרת לפניו יתברך. כך הם סברו ובזאת נכשלו ואשם הפכה להיות אש זרה.

בעל חידושי הרי"ם פירש את הפסוק בשיר השירים "מה יפו פעמיך בנעלים" - פעמיך מלשון התפעמות הלהב והתרגשות. מה יפה הדבר כאשר ההתלהבות וההתרגשות נעולות בנעליםץ האידיאל הוא כאשר המסגרת בשלמותה, וההתלהבות מצויה בתוך המסגרת. סיפר פעם הר' הצדיק ר' חיים מאיר זצ"ל על אביו רבי ישראלצ'י מויזניץ ' זצ"ל שהיה מתקשה הרבה לסדר את הקערה בליל פסח, וזמן רב עבר עד שהצליח לשים כל דבר בקערה על מקומו. וכל זאת למה - שאל ר' חיים מאיר זצ"ל - ותשובתו היתה, משום שבמקום שיש השתוקקות והתלהבות קשה לשמור על סדר וד"ל.

סוער נלהב ומתרגש היה אהרל'ה, נשמה של אמן שכנה בו.לא במקרה בקש להתבטא גם באמנות, בנגינה ובציור, ויחד עם זה, איש סדר ואיש מסגרת היה. מה יפו פעמיך בנעלים. חבל על דאבדין.

עיקר וטפל

"נוטל אדם את בנו והאבן בידו, והכלכלה והאבן בתוכה. ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין. רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה" (שבת כ"א, א')

במשנה זו למדנו על דין בסיס לדבר האסור והמותר, שמותר בטלטול. מן הדוגמא שהמשנה נוקטת - כלכלה ואבן (והכונה לכלכלה מלאה פירות) - אנו למדים כלל גדול: ההיתר של טלטול בסיס לדבר האסור והמותר נאמר רק כאשר ההיתר חשוב מן האיסור. הוא העיקר והאסור הינו הטפל.

בכל התחומים בעולם ישנם הבדלי מעלות ומדרגות. יש עיקר ויש טפל. וגם בעיקר, ישנן דרגות שונות של חשיבות. גם בתחום הקדושה יש קש, ויש קדש-קדשים. גם עולם הערכים בנוי על סולם: יש ראשונים במעלה ויש שניים במעלה. גדולתו וחכמתו של אדם נמדדות בכושרו ויכולתו לחיות לפי סולם ערכים אשר סדר מעלותיו נקבע על פי אמיתה של תורה. סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. זה הסולם צדיקים יילכו בו. זה הסולם אשר אהרל'ה התחיל לעלות בו, ואיננו כי לקח אותו אלקים. יהי זכרו ברוך.