"ולא ראהו עוד, ויחזק בבגדיו ויקרעם לשנים קרעים" / בניהו לאבל

דיני קריעה מרובים הם, ולא באנו כאן, אלא לברר ענין אחד מתוכם הקשור ליסוד הדברים.

א.

המקור לדין קריעה מופיע בגמרא, מסכת מועד קטן ט"ו.:

"אבל חייב בקריעה דאמר להו רחמנא לבני אהרן לא תפרומו, מכלל דכו"ע מחייבי".

וכן הביא שמואל פסוק זה כראיה לקביעתו ש"אבל שלא פרע ושלא פירם חייב מיתה" (שם כד.). עיקר ענינו של פסוק זה הוא דוקא בדיני עבודת הכהנים שבמקדש, שהלא "אין לבוא אל בית מלכות רק דרך ששון ושמחה ותענוג, לא דרך אבל וצער" (ס' החינוך, קמ"ט) והדבר מעורר מספר תמיהות:

מנין שאבל חייב בקריעה, והלא הפסוק עוסק באיסור על הכהנים, ואין להסיק מכאן שהשאר חייבים בכך, ונוכל לומר שהרשות נתונה בידו אם לקרוע בגדיו אם לאו.

גם אם נאמר שאבל חייב בקריעה, כיצד לומד שמואל מן הפסוק שאם לא קרע-חייב מיתה. הלא הפסוק עוסק בכהנים עצמם, והיה מקום לומר שכוונת הפסוק היא ש"ולא תמותו" - להוציא מקרה בו יכנסו פרועי ראש ופרומי בגדים למקדש - שאז ימותו, ולא כפי שלמד שמואל מדין הכהנים המוזכר בפסוק לדין אבל שהוא חיצוני לכל הענין.

קושיות אלו ואחרות הביאו את מרבית הראשונים (התוספות, רמב"ן ועוד) לקבוע כי דין הקריעה הוא דין דרבנן - היינו חלק ממרכיבי האבלות כפי שנקבעו על ידם, והפסוק דלעיל מובא כאסמכתא לדבריהם.אין הפסוק מהווה מקור ראשוני ובלעדי לדין הקריעה, ואין לדייק ממנו דיני קריעה בכלל ודין מיתה בפרט, והמימרא בשם שמואל שאבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה, מתפרשת בכך ש"מיתה זו עונש מדברי חכמים כענין כל בר ישראל העובר על דברי חכמים שחייב מיתה" (ברכות ד'.).

הרמב"ן בספרו "תורת האדם" מזכיר דעה בשם "מקצת חכמים" הגורסת שקריעה היא מן התורה ואבלות - מדבריהם. דעה זו מתבססת על דברי הגמרא במועד קטן כ"ו: "אבלות לחוד וקריעה לחוד", הבאים לתרץ סתירה בדברי שמואל. במקרים שונים פסק שמואל שהלכה כדברי המיקל באבל, ולעומת זאת סובר כר' יהודה בן בתירא המחמיר בדין קריעה ומחייב לקרוע שני קרעים כאשר "מת אביו מתה אמו מת אחיו מתה אחותו". על כך תירצה הגמרא שיש הבדל בין אבילות וקריעה, ואותם מקצת חכמים הסיקו מכך אף לגבי "תינוק כל שלושים" שלמרות שאינו מתאבל עליו חייב הוא בקריעה משום שקריעה היא מן התורה ואבלות מדבריהם.

אכן הרמב"ן שם דחה מכל וכל מהטעמים דלעיל, והסביר את ההבדל בין הקריעה לאבילות במישור של כללי פסיקה, היינו שקריעה היא כשאר דברי סופרים ואמרינן בה הלכה כרבים, בניגוד לאבילות שההלכה בה כדברי המיקל לעולם. אמנם הרמב"ן מבסס טענותיו על העובדה שהפסוק העוסק בקריעה מופיע בתורה כאסמכתא בעלמא מכח הסיבות שהוזכרו לעיל, אך ניתן להוסיף ולומר שהרקע למחלוקת כיצד לפרש את התירוץ "אבילות לחוד וקריעה לחוד" נעוץ בראית אופי הקריעה. האם הקריעה היא במהותה כשאר איסורי אבילות, ומצויה תחת קורת גג אחת עמם, או שמא יש לה תפקיד שונה במערכת הדינים הללו, והיא שייכת לרובד אחר במסגרת חיובי האבל. יתכן שהסתכלות שונה על אופי הקריעה הביאה את הרמב"ן לפרש בצורה שונה את ההבדל בין קריעה לאבילות, זאת כמובן בנוסף על קושיותיו הנוגעות לפשטי הפסוקים.

ב. טעם הקריעה

שנינו במסכת שבת, ק"ה:

"הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין"

ובגמרא הקשו מברייתא:

"הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב, ואף על פי שמחלל את השבת יצא ידי קריעה"

הגמרא תירצה סתירה זו לענין "מתו" באוקימתא, ולענין "חמתו" כדלהלן:

"חמתו אחמתו נמי לא קשיא, הא רבי יהודה, הא רבי שמעון. הא רבי יהודה, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה חייב עליה, הא רבי שמעון, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה. אימר דשמעת ליה לרבי יהודה במתקן, במקלקל מי שמעת ליה? - אמר ר' אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו"

רש"י והרמב"ם לא חילקו במהות הקריעה בין קורע בחמתו לקורע על מתו (למרות שבגמרא כל אחד מתורץ לחוד), וכך היא לשון הרמב"ם:

"הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוכבת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב" (הלכות שבת פ"י ה"י )

מצאנו שלפי שיטת הרמב"ם מוגדרת קריעת הבגד כמלאכה שאינה צריכה לגופה, ולענין החיוב אין לגביו הבדל בין קריעה סתמית של אדם מתוך חימה וכעס, לבין קריעה על מת שחייבים לקרוע עליו. תירוץ הגמרא שהגדיר את קורע בחמתו כמלאכה שאינה צריכה לגופה טוב גם לגבי קורע על מתו, ומאחר והרמב"ם פוסק כר"י שמחייב בכך - פוסק כאן שחייב.

על רקע זה ניתן לפרש את חיוב הקריעה על מת בשתי צורות:

א. המטרה המרכזית של דין קריעה היא יישוב דעתו של האבל הקורע. לכך נתכוון שמואל באמרו "כל קרע שאינו בשעת חימום - אינו קרע" (מועד קטן כ"ד.), משום שלשעת החימום מקום מרכזי במצוה. ברגעים קשים כאשר דעתו של האדם אינה מיושבת, קריעת הבגד משככת במעט את כעסו ועצבונו.

הרמב"ם מביא דין זה בהלכות שבת, וקורע בשבת אינו חייב אלא כאשר קרע על מנת לתקן, (ולאו דוקא על מנת לתפור - או"ח סי' ש"מ ס' י"ד בבאור הלכה) - וכוונת הקריעה על המת היא על מנת לתקן את יצרו, כפי שכאשר קורע בחמתו ללא קשר עם אבלות, ברור שעושה זאת במטרה להפחית את הכעס שבו הוא שרוי. לכן מכנס הרמב"ם את שני המקרים הללו באותה קטיגוריה, ומחייב בשניהם מאותה הסיבה: "מפני שמיישב את דעתו" וכו '. הסתכלות דומה לזו מובאת בשם בעל הלכות גדולות, סי' קט"ז, שכתב בטעם הקריעה "שלא תיטרף דעתו עליו ברעה הגדולה, דאדם בהול על מתו ולזה יסיחו דעתו לדבר אחר כדי שישים דעתו באיבוד ממונו". ההתמקדות בהרגשתו של האבל כפי שהיא משתקפת בהסבר זה נובעת מהגדרת כל נושא האבלות כפעולה נפשית המצויה בלב פנימה. גם בשאר איסורי אבלות דאגה התורה לכך שיהיו בידי האדם אמצעים חיצוניים לקיום הרגשתו הפנימית. זהו הקשר בין הפרטים הנהוגים באבלות - הימנעות מרחיצה, סיכה, שאלת שלום וכיוצא בזה (רמב"ם הלכות אבל פרק ה' הלכה א') - לבין עצם מהות האבלות וחלותה. הפרטים הללו הם אמצעים המסייעים ביד האבל לקיים את האבלות שבלבו פנימה, ואין האדם הנוהג איסורי אבל מקיים את מצות אבלות שבלב בלא שתהיה לו פעולה נפשית מסויימת שתגרום לחלות הדבר. (על ידי חלוקה זו בין אמצעים חיצוניים בדמותם של האיסורים, ובין טיב האבלות שקיומה הוא על ידי אנינות שבלב מתרץ הגרי"ד סולוביצ'יק את דברי הגמרא במועד קטן י: שאבל אינו נוהג אבלותו ברגל. כי אמנם באמצעים החיצוניים הללו אין סתירה בין אבילות לשמחת הרגל ואבל אכן מותר בבשר ויין - אך מאחר וקיום האבלות תלוי בלב, הרי שאין האדם יכול להמצא בעמדה נפשית כזו בשעה שהוא מצווה על שמחה שבלב). ואם בשאר איסורי אבלות מוטלים על האדם איסורים על מנת להגביר ולחדד את המצב המיוחד שבו הוא נמצא - הרי שבקריעת הבגד דאגו חכמים שהקיום שבלב לא יפרוץ גבולות, ושאנינות שבלב על כל מה שכרוך בה לא תעבור את הגבול המותר. - "לתקן יצרו ולשכך חמתו".

ב. אפשרות שניה היא שאין האדם הקורע מהווה את המוקד המרכזי במעשה הקריעה, אלא המת. קריעת הבגד נעשית בעיקרה מתוך מחשבה על האירוע שקרה ועל השלכותיו. התגובה על כך היא צער וכאב שאדם מפגין כלפי חוץ על ידי מעשה המסמל זאת, אך הוא מצווה על כך ביחוד מטעם כבוד המת ולא משום הדאגה לחי. כך משמע גם מדברי הגמרא במועד קטן כ"ה.:

"תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר, העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע. הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע."

ומפרש זאת הרמב"ן :

"ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין, ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה, וחייב אדם לקרוע עליה כאילו נשרף ספר תורה לפניו"

כלומר, החלל הריק שהותיר אחריו המת הוא המניע העיקרי לחובת הקריעה. הרמב"ם בהלכות שבת לא התכוון לקבוע שעיקר הקריעה באה כדי לתקן יצרו ולשכך חמתו, אלא הזכיר זאת כפעולה משנית הנגרמת בהכרח כתוצאה מן הקריעה, כי אלמלא העובדה שעביד נחת רוח ליצרו לא היה מתחייב על מלאכת קלקול. הדבר מוכח ביחוד אם נשווה זאת לדברי הרמב"ם בהלכות שבת פ"ח ה"ח שכתב שם:

".. אבל החובל בחבירו אף על פי שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן, ואף על פי שאינו צריך לדם שהוציא ממנו - חייב".

ופשוט הדבר שאין אדם חובל בחבירו במטרה לקרר דעתו ולשכך חמתו, אלא להזיקו בלבד. אך בהכרח פעולתו זו גורמת לו להירגע, ועובדה זו מגדירה אותו כמתקן אף שאין התיקון מהווה לו מטרה מראש. מפירוש המשניות להרמב"ם גם משמע כך:"... והטעם שיהיה הקורע בחמתו ועל מתו חייב, מפני שדעתו מתישבת וחימומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן" - היינו אין ישוב דעתו עיקר, אלא תוצאה נלוית בלבד. לפי דרך זו אין מעשה הקריעה משמש כמוקד המצוה, אלא העיקר הוא שיהיה קרע בבדל, דזהו כבוד המת.

נראה שהתוספות יום טוב הבין בתחילה כאפשרות הראשונה, דהקשה על הרמב"ם מדוע על שאר מתים שאינו חייב להתאבל עליהם לא יתחייב בשבת, הלא מתקן יצרו הוא - ותירץ:

"... יש לאמר דכיון שלא חייבתו התורה להתאבל אין כאן שיכוך חימה ולא צער שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כ"כ בשאר המתים כלל, ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע." (שבת, פי"ג משנה ג')

כאן תולה התוספות יום טוב את החיוב או הפטור מקריעה באומדנא של התורה לגבי מידת הצער והחימה של האדם, שזקוק לקריעה כדי להפחית צערו. אלא שהתוספות יום טוב חזר בו מהסבר זה, משום דהוקשה לו כיצד נתנו חכמים לאדם במצוות הקריעה מעין הצדקה בעקיפין להצטער ולהתחמם: "וכי ציוו חכמים כן הפך משנתינו שחייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה?" - ובתירוצו כתב: "ונראה עם היות שאין דעת חכמים במצוותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם שמברך על הטובה, מכל מקום האמת כך הוא שע"י זה מסתלק חימומו". עולה מתירוצו שעיקר הקריעה באה לצורך המת משום כבודו, ועל האדם לנהוג ברגשותיו על פי הנחייית חכמים ולברך גם על הרעה - אלא שאגב גררא מועילה הקריעה גם לסלק את חימומו אשר בא לו מצד טבעו.

ג.

אפשר ששתי צורות הסבר אלו עומדות ברקע מחלוקתם של ר' מני ור ' חנינא לענין קריעה, דשנינו:

שמע שמועה קרובה בשבת, ולמוצ"ש נעשית רחוקה - אינו נוהג אלא יום אחד. קורע... ר' מני אמר: אינו קורע. ר' חנינא אמר: קורע. אמר ליה רבי מני לר ' חנינא : בשלמא לדידי, דאמינא אינו קורע, היינו דלא איכא אבילות שבעה. (כלומר משום דליכא שבעה, אינו קורע. רש"י.) אלא לדידך דאמרת קורע, קריעה בלא שבעה מי איכא. ולא? - והתניא... מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו בתוך שבעה קורע, לאחר שבעה אינו קורע... במה דברים אמורים - בחמשה מתי מצוה. אבל על אביו ועל אמו - קורע והולך. (אף שאין שבעה) - כי תניא ההיא לכבוד אביו ואמו. (מו"ק כ:).

ומסביר הרמב"ן : "כלומר קריעה זו אינה קריעת חובה אלא קריעה של כבוד ומקריעה של כבוד לא גמרינן לחיוב שאר מתים". ונראה שר' מני איננו יכול לנתק את מעשה הקריעה מן השבעה משום שסובר שעיקר קריעת חובה הוא לתקן יצרו ולשכך חמתו. במקרה של שמועה רחוקה, האנינות שבלב יותר קלושה ולא חייבו את האבל לשבת שבעה ולהזדקק לכל אותם אמצעים המחדדים את מצבו המיוחד, אלא הסתפקו באבלות "סמלית" של יום אחד. על כן סובר ר' מני שאין גם צורך בקריעת הבגד להשקיט כעסו שהרי עמדתו הנפשית של האבל אינה תופסת מקום מרכזי במקרה זה - כפי שראינו שהדבר בא לידי ביטוי בצמצום דיני האבלות, והא בהא תליא.

אמנם לא בא ר' מני לומר שאי אפשר כלל לקיים קריעה בלא שבעה, כי הלא קורע על רבו ועל חכם או נשיא אף ללא שבעה. אלא שכוונתו שאין קריעה בלא שבעה "למי שנוהגים עליו עניני אבילות" ( - הריטב"א ).

המקרה היחיד לר ' מני שבו קורע גם לאחר השבעה הוא על אביו ואמו, כי שם אין זו קריעת חובה רגילה שחייבוהו בעיקר מתוך אומדנא שיש לו צורך לשכך חמתו, אלא קריעה מיוחדת לכבוד אביו ואמו, ולכן שם ניתן לנתק את הקריעה מן השבעה.

לעומתו סובר ר' חנינא שיכולה להיות קריעה בלא שבעה, כי לדעתו באה הקריעה בעיקרה לכבוד המת מה שאין כן ישיבת שבעה וכל החיובים הכרוכים בכך הבאים, כאמור, לצורך החי, והאבל חייב בכבוד המת גם ללא קשר עם רגשותיו, ואף בשמועה רחוקה. לכן לא מפריעה לר ' חנינא העובדה שישנה ראיה דוקא מכבוד אביו ואמו, דלגביו גם הקריעה לכבוד אביו ואמו דומה לקריעת חובה אשר מטרתה העיקרית היא כבודו של המת. (ואפשר שגם להלכה נטו הפוסקים כאחת משתי האפשרויות. דלתוספות שפסק "שמע שמועה רחוקה בחול אינו קורע כלל ואפילו על אביו ואמו" העיקר בקריעה הוא שעת חימום, משום צערו של הקורע. ולירושלמי שלפיו קורע והולך לעולם, כבוד המת עומד במרכז הקריעה - כפי שכותב הריטב"א : "ואינו בדין שימות אביו ולא יקרע בנו עליו").

ד.

למסקנת הדברים ברור שאין שני מסלולים נפרדים להבנת דין הקריעה, אלא שיש שני צדדים לאותה מטבע. בפרטי דיני קריעה על הקרובים נוכל לומר שיש מחשבה על כבוד המת וצער על החלל שהותיר אחריו, אך בנוסף לכך התאימו חכמים את פרטי ההלכות לאומדנא שלהם בדבר מצבו של הקורע עצמו. בדומה לכך נוכל להסביר שגם בדיני קריעה על רבו, על ספר תורה שנשרף, על ערי יהודה ועל ירושלים וכדו', ישנם שני מרכיבים. ראשית הצער והכאב על מה שאירע מבחינת החיסרון שנוצר לאחריו, ושנית - התמקדות באדם הקורע שיעורר עצמו לבכות ולהתאבל, בבחינת "מקרעין לקטן מפני עוגמת נפש" (מועד קטן כ"ו:) וכפי שפירש שם הר"ן "שהרואים ירבו ההספד".

קריעה גדולה קרענו על אהרל'ה שלנו. קריעה ארוכה, מתמשכת. "אמרו ליה לשמואל דנח נפשיה דרב, קרע עליה תריסר מני... דכיוון שכל שעתא מדכרי שמעתייהו, כשעת חימום דמי"

אהרל'ה ניצב עדיין מול עיני כפי שראיתיו בפעם האחרונה. ישבנו אז בשמחה משפחתית כשאהרל'ה משוחח אתי במרץ ובהתלהבות אופיניים, ומספר חויות טריות מהשירות הצבאי בתנועות ידים, אשר הדגישו את הניגוד הבולט בין הידים הקשות, "הצבאיות", - ובין הלבוש החגיגי שהיה מסימני ההיכר שלו. הניגוד הזה היה סמלי לאהרל'ה וציורי, מעין תמצית של אישיותו. אהרל'ה המתאמץ, המשקיע את כל כולו, חסיד העבודה הקשה וההתמסרות למטרה מוגדרת - ואהרל'ה המקפיד גם על פכים קטנים, צדדיים, שוליים לכאורה, שייכים יותר למסגרת מאשר לתוכן. אהרל'ה התכליתי, הנמרץ, הבשל, - ואהרל'ה המסודר, הרגיש, התמים משהו.

מורכבות זו כלל לא פגמה בשלמות שבכל אחד מן התחומים הללו. שלמות המתמצית בשתי תמונות העולות תדיר בזכרוני. האחת - אהרל'ה על שולחן שבת, לבוש בגדים חגיגיים, שלא גרעו מהתנהגותו ה"צברית", מנצח על זמירות שבת והניגונים החסידיים, תוך החלפת מבטי הסכמה עם אביו. בדברי תורה שהיה אומר היה משולב תמיד נופך רענן משלו, מין צליל של חידוש שהיה מתנגן מתוכו, ושבו התנסינו גם כאן בישיבה, כשדיבר בחדר האוכל בליל שבת. התמונה השניה היא זו של אהרל'ה בצבא. היטב זכור לי אותו יום שבאנו להחליף את הפלוגה של אהרל'ה אשר סיימה את תקופת השירות הראשונה. הגאווה שמילאה אותי על היותי בן דודו של אהרל'ה נחקקה עמוק בזכרוני. לאן שלא פניתי בגדוד יכולתי להתהדר בייחוס זה, וכולם הכירו, וכולם העריכו. אם משהו לא כל כך "הלך" בטנק, תמיד היה המפקד נאנח בגעגועים לימים שבהם אהרל'ה היה מטפל בטנק, - אז הכל היה ללא דופי. זוהי לי התמונה של אהרל'ה הנמרץ והתכליתי. "המקשה עצמו כעץ" - מחד, אך "המעדן עצמו כתולעת" מאידך.

" 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה' - פתח ר' תנחומא בר אבא: למה נמשלו הצדיקים בתמר ובארז ולא באילן אחר? אתה מוצא כל האילנות אין אדם יכול לומר מרחוק זה אילן פלוני, שהם קצרים. אבל התמר והארז על ידי שהם גבוהים בקומה נראים מרחוק, והכל עומדים תחתיהם ונושאים עיניהם לקומתם". (תנחומא לך-לך ).

אהרל'ה שלנו אגן נראה למרחוק. "על זה נאה לבכות, על זה נאה להתאבל". יהי זכרו ברוך.