אדר א' תשמ"ד
שיר סיום / בנצי
ומדי ערב, כשיורדת חשיכה והעצים מתמזגים עם הלילה שמאחריהם, עצבות גדולה נופלת עלי ועוטפת אותי סביב בשמיכה בלתי נראית, ואני שואל את נפשי לעזוב הכל מאחור וללכת למקום אחר, שונה בתכלית, שם השמש זורחת תמיד, ושדות למלוא האופק מוריקים בפריחה נצחית. מקום שאין בו לא קנאה ולא שנאה, ושם אולי אהיה גם אני טוב יותר. אבל הדרך הנכונה ארוכה מדי, והדרכים הקצרות אסורות כלם, ואני נשאר כאן לבדי עם הזכרונות. הציפורים שרות שיר פרידה ליום ואפילה חודרת לחדר דרך החלון ושוקעת על הרצפהף על התמונות והשלחן. אני צריך להדליק את מנורת השלחן, אבל איני עושה זאת, והאותיות נעלמות לאיטן. זהו זה, כנראה. אי אפשר לכתוב יותר. עוד לא כתבתי הכל, אבל זה צריך להספיק. אני נשאר יושב בחושך, והצער המוכר מארח לי חברה.