בענין צירוף מיני תרומה / הרב אהרן ליכטנשטיין

תנן (מעילה טו:):

"התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והחלה והביכורים מצטרפין זה עם זה לאסור ולחייב עליהן את החומש".

ובגמ' שם:

"מאי טעמא כולהו איקרו תרומה גבי חלה כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה, ביכורים נמי איקרו תרומה דתניא ותרומת ידך אלו ביכורים אבל אינך לא צריכא".

הסבר הגמ' לכאורה מתייחס לשתי ההלכות השנויות במשנה, הצירוף לאיסור בתערובת וחיוב חומש לאוכל בשגגה. ואם כן צריך עיון, שהרי שנינו לקמן (שם יח.): "הערלה וכלאי הכרם מצטרפין זה עם זה, ר' שמעון אומר אין מצטרפין". צירוף זה הלא הינו לאסור בתערובת, כמבואר בסוגיא בסוף עבודה זרה (ס"ח:). ובכן, למה נזקקה הגמ' להסבר כולהו איקרו תרומה, והרי אף אם שני איסורים שאין ביניהם מכנה משותף מצטרפים לאסור, ומה לי אם חלב וביכורים נקראו או לא נקראו תרומה?

ויעויין בריש פ"ב דערלה, שם הובאה משנה מקבילה:

"התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים. הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתיים ומצטרפין זה עם זה".

ופירש שם הרמב"ם:

"ולפי שכל אלו אוסרים במאה והם אסורים באכילה כלומר לזרים ומותרים בהנאה דין הוא לערלה ולכלאיים שהן אסורין באכילה ובהנאה כמו שביארנו שיאסרו במאתים ולפיכך אמרו בערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ואיני זוכר עתה בדברי חכמים אסמכתא שעליה הסמיכו דין זה".

ברור שסוף דבריו אינם מתייחסים לעצם דין מאתים, שהרי מקור דין זה מפורש בדבר הספרי בשלהי פרשת קרח, הנרמזים בבירור בלשון הרמב"ם כאן:

"אמרת מקום שכפל את האיסור כפל את העלאה... מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים".

ואין ספק שכוונתו היא שאינו זוכר מקור לדין צירוף ערלה וכלאי הכרם לאסור[1]. משמע, אם כך, שלדעתו נאמרה כאן הלכה לגבי ערלה וכה"כ דוקא- כנראה מפני שגם להם יש איזה מכנה משותף, שמקורו נעלם כרגע מן הרמב"ם.

ועיין במאירי בעבודה זרה (סח:) שחילק בפירוש בין ערלה וכה"כ לשאר איסורים, שקודם כתב: "ערלה וכלאי הכרם שנתערבו ונפלו בתבואה ויש בהיתר כדי לבטל אחד מהם אבל אין שם כדי לבטל את שניהם מצטרפין לאיסור", ורק אחר כך הוסיף: "יש מי שאומר כן בכל שני איסורין שנפלו בתבשיל". ולא עוד אלא שלעיל (ס"ו.) כתב בדעת הרמב"ם, אם כי הוא חולק על כך: "וגדולי המחברים סוברים שערלה וכלאים מצטרפין אף למלקות וכן יראה ממסכת מעילה".

לאור חילוק זה, אין כמובן מקום לקושייתנו, דאין הכי נמי, איסורים שאין להם קשר מיוחד אינם מצטרפים, וצירוף תרומה חלה וכו' הוא על יסוד כולהו איקרו תרומה.

אך יעויין בירושלמי שם:

"התרומה ותרומת מעשר כו' למי נצרכה לרבי שמעון אף על גב דרבי שמעון אמר אין שתי שמות מצטרפין מודי שכולהן לשם תרומה מצטרפין".

מבואר שלדעת התנא קמא באמת אין צורך בהסבר כולהו איקרו תרומה, ואף משמע - אם כי אין הדבר מוכרח - שערלה וכלאי הכרם לאו דוקא, אלא שכל שני שמות (או לפחות, כאלה ששיעורן שווה) מצטרפין. וכן לכאורה מוכח ממשניות בהמשך הפרק, בו שנינו (מט"ו):

"תבלין של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו בקדרה לא באלו כדי לתבל ולא באלו כדי לתבל ונצטרפו ותבלו אסור לזרים ומותר לכהנים, ר"ש מתיר לכהנים ולזרים"

והיינו שת"ק ור"ש לשיטתייהו קאזלי, דלגבי זרים שני השמות אוסרים, ולפיכך מתיר הת"ק רק לכהנים. ואלו לר"ש אינם מצטרפים, והתערובת מותרת אף לזרים.

וכן, לדעת רוב הראשונים, מפורש במשנה סתומה (מ"י):

"תבלין ב' וג' ממין אחד או משלשה אסור ומצטרפין, ר"ש אומר ב' וג' שמות ממין אחד או ב' מינין משם אחד אינן מצטרפין ".

והנה רש"י (ע"ז ס"ו.) פירש שהשמות המזוכרים הם זנים של אותו המין, "כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך". וכן ברמב"ם על אתר: "אמר שאם היו שנים שלשה סוגי תבלין אבל כולן ממין אחד כגון ה'קאקלה' שיש בו גדולים וקטנים והפלפל שיש בו לבן ושחור וכו' "... וכך גם קבע להלכה, פט"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט"ו. אך יעויין שם בסוף השגת הראב"ד, "ועוד השמות הללו איסורין הן". וכך גם פירש רבינו תם, כפי שהובאו דבריו בר"ש על אתר: "ומפרש ר"ת דג' שמות ממין אחד כגון פלפלין של דערלה ודאשרה ודעיר הנדחת או תרומה ומעשר שני ושביעית או רימון של כלאי הכרם ושל תרומה ושל מעשר שני", ולזה הסכימו רוב הראשונים. הרי שלדעה זו מפורש שלדעת הת"ק איסורים שונים מצטרפים, ומשום כך נאלץ הירושלמי לומר שדין צירוף תרומה חלה וביכורים, המבוסס כנראה על שמם המשותף, לא נצרך אלא לר' שמעון. אך מסתימת הבבלי משמע שהמשנה והסברא נשנו וזקוקים אליבא דכולי עלמא.

ברם צריך עיון למה באמת כך, והרי דברי הירושלמי לכאורה ברורים ומוכרחים. ועיין בתוס' ר' יהודה מפאריש (עבודה זרה ס"ו., הוצאת הרב בלוי) שכתב:

"וא"ת אמאי תני בבא שלישית לעיל מכולהו התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והביכורים מצטרפין וצריך להרים פשיטא דמצטרפי וי"ל משום דצריך להרים תני אי נמי משום דמודה בה ר' שמעון".

תירוצו השני הוא על פי הירושלמי (המוזכר שם בהמשך), והראשון רק מועיל לגבי המשניות בערלה אך לא לגבי המשנה במעילה, בה לא הוזכר ענין ההרמה, וצריך עיון.

ונראה דניתן ליישב על פי דברי הירושלמי בביאור צירוף ערלה וכלאי הכרם. צירוף זה - אם בעין, לשיעור אכילה כזית, ואם בתערובת, לאוסרה - טעון הסבר כשלעצמו. ויעויין בירושלמי על המשנה בריש פ"ב שקבע:

"מאן תנא אינון מצטרפין זה עם זה[2] רבי מאיר דאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן דברי רבי מאיר כל האיסורין מצטרפים ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה".

ומעין זה נאמר בבבלי (ע"ז סו.) ביחס למשנת תבלין ב' וג' שמות:

"ורבא אמר לך הא מני ר"מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' מאיר מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה, כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל".

פשר צירוף שני מאמרי הירושלמי הוא, שלתנא קמא דר"ש אף תרומה וחלה היו מצטרפות מדין "לא תאכל כל תועבה" גם לולא שם תרומה המשותף.

אך ברור שהדברים מחודשים למדי. דמסברא היה נראה לומר שאין שם תועבה חל לגבי הדברים המותרים לכהנים, שרק נאסרו לזרים מחמת קדושתם. והרי אין לדמותם כלל לא לאיסורים הכלולים בספרי (פרשת ראה) תחת "לא תאכל כל תועבה" - דהיינו בכור שהוטל בו מום או פסולי המקודשים - ולא לבשר בחלב, כלאי זרעים ודומיהם שרצתה הסוגיא בחולין (קי"ד: - קט"ו.) לאסור מפאת היותם תוצאת מעשה עבירה שנתעב.

ואף שממרוצת לשון הגמרא (יבמות מ"ד:) משמע שלולי גזירת הכתוב ד"היא תועבה ואין בניה תועבין", היתה בת מחזיר גרושתו נאסרת בתור תועבה, אף שאיסורה לא היה שווה בכל והיתה נאסרת רק לכהונה, הרי שהחילוק ברור. כהנים נאסרו בגרושה וזונה וכו' מפאת תוספת קדושתם, ואילו זר נאסר באכילת תרומה מפני חוסר קדושתו, שאינה ברמה מספקת להתירו באכילת תרומה וקדשי קדשים. ובכן, גם אם נגדיר לקיחת זונה כתועבה לגבי כהן ודאי שמן הסברא יש לומר שאין להגדיר אכילת תרומה לזר כך.

ואיברא שמן הירושלמי מוכח אחרת, כנראה שלדעת הסוגיא שם כל איסור נכלל בכל שתיעבתי, ללא הבחנה ביחס לאופיו. אך יש לומר דעל זה חולק הבבלי וסובר שאין לכלול תרומה תחת תועבה, וממילא שלולא כולהו איקרו תרומה לא היו תרומה וחלה מצטרפות, גם אם ערלה וכלאי הכרם מצטרפים.

ברם כל זה, כאמור, אם נסביר צירוף ערלה וכלאי הכרם על פי הירושלמי. אך ברור שלדעת כמה ראשונים אין הסבר זה פשוט ומוסכם. דיעויין בתוס' רי"ד בעבודה זרה (ס"ו., מהדורא תליתאה) שקבע כי לתנא קמא דר"ש מצרפים שני מינים ושם אחד, כגון ענבי וזיתי ערלה, או שני שמות ומין אחד, כגון ענבי ערלה וכלאי הכרם, אך לא שני מינים משני שמות. והרי פשוט שאם באנו לדון מפאת "לא תאכל כל תועבה", שערלה וכלאי הכרם הם שם אחד, ושוב אין לחלק כך.

ואם כי ניתן היה להציע שאיסורים מחלקים, לא מפני שאין כאן איסור אחד בלא שיעורו אלא ממש כמחלק, ומעין דין תמחויין מחלקים (אם נניח שהם גם מחלקים לקולא),[3] וממילא שאף במסגרת לא תאכל כל תועבה אין ערלה וכלאי הכרם משני מינים מצטרפים - ברור שלא זאת כוונת הרי"ד. דיעויין שם במרוצת דבריו שהקשה ממשנת תבלין מב' וג' שמות, בה סובר התנא קמא (לפי הסבר רבינו תם, שהרי"ד מצטט ומאמץ) שאפילו שלשה מינים משלשה שמות מצטרפים, ותירץ שמשום כך נאלצה הגמרא לתרץ באחד משתי דרכים:

שאין כאן אלא מין אחד - וזה מה שקרא שם חזקיה, "הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהן את הקדירה".

אין כאן אלא שם אחד, אליבא דר' מאיר הסובר כי כל שתיעבתי לך כלול ב"לא תאכל כל תועבה".

אך כל זה לדעת אותה משנה, אך תנא קמא דמשנת ערלה וכלאי הכרם מצטרפין חולק, ולדעתו רק מין אחד משני שמות או להיפך מצטרפים. הרי דבריו ברור מללו כי תנא קמא דר"ש חולק על ר"מ. דלר"מ אין איסורים מחלקים, ואף כמה מינים מכמה שמות מצטרפים. הווה אומר שאין צירוף ערלה וכה"כ מושתת על שם תועבה משותף. בדרך זו, כפי שנתבאר לעיל, הלך גם הרמב"ם בפירוש המשניות, וכן מוכח מדבריו אף ב"משנה תורה", שהרי בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות (הלכה ט"ז) פסק, דלא כר' מאיר:

"כל איסורים שבתורה אין מצטרפין זה עם זה חוץ מאיסורי נזיר כמו שיתבאר שם, לפיכך הלוקח מעט חלב ומעט דם... וכיוצא באלו משאר האיסורין וצירף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה ודינו כדין אוכל חצי שיעור."

ואילו לקמן (שם, פט"ו הי"ד) פסק:

"הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואינו צריך להרים".

ואם כי לפי הרמב"ם עצמו אין מקום לקושיא, דלדעתו שאני ערלה וכלאי הכרם משאר איסורים, הרי שלדעת כל מי שיפרש כמותו ולא יקבל חילוק זה - והוא מחודש למדי - הדרא קושיא לדוכתא: האם אין הסבר כולהו איקרו תרומה מיותר?

והנה אם באנו לדון במשניות כשלעצמן, ניתן היה לתרץ בפשטות דלא הרי הצירוף הנידון במשנת הערלה וכלאי הכרם או תבלין מב' וג' שמות, כהרי זה של התרומה והחלה. דיש לומר שמה ששנינו שאיסורים שונים מצטרפים, היינו לגבי מתבל ומחמץ, ואילו תרומה וחלה מצטרפים גם ביבש ביבש לאסור עד מאה. והחילוק פשוט וברור. דמחמץ אינו אוסר מפאת נוכחותו בתערובת אלא מפני שהוא תוצרתו. לגבי זה יש לומר דכששני מרכיבים מצטרפים לעצב את העיסה, אף דקיימא לן שכשאחד מהם היתר זה וזה גורם מותר, מכל מקום כל שכולם אסורים אף היא אסורה דאין צורך לשייך אותה לאיסור זה או אחר, אלא כל שהיא מוגדרת כתוצר איסור נאסרת. מה שאין כן לגבי צירוף עד מאה או מאתים, שהתערובת נאסרת בגין נוכחות כמות של איסור, אין שני שמות מצטרפים לשיעור האוסר.

אך חילוק זה, אם כי הוא נראה מסתבר למדי, לא התקבל לא על ידי רש"י ולא על ידי הרמב"ם כיישוב קושייתנו. דהנה, מצד אחד, רש"י (מעילה ט"ו:, ד"ה "והחלה") פירש: "והחלה והבכורים מצטרפין זה עם זה לאסור. שאם נפל מכולן לתוך עיסה של חולין ויש בו כדי לחמץ אסורה" - וזאת, כנראה, או מפני שמן הסוגיא בעבודה זרה (ס"ח:) משמע שבכך מדובר במשנת הערלה וכלאי הכרם והוא בא להשוותן; או מפני שמסברא הכריע, אם כי זה נראה קשה לאור הסבר כולהו איקרו תרומה, שיש לחלק דלעיל ושאפילו סוגי תרומה אינם מצטרפים לשיעור כמותי. מאידך, הרמב"ם אף הוא לא הבין כך, שכן הן בפירוש המשניות במעילה והן בהלכות מאכלות אסורות, כפי שצוטט לעיל, כתב בפירוש שערלה וכלאי הכרם מצטרפים לשיעור אחד ממאתים.

והנה לאור שיטת הרי"ד שצויינה לעיל, דרק שני מינים ושם אחד או שני שמות ממין אחד מצטרפים אך לא שני מינים משני שמות, אפשר לתרץ בפשטות על דרך אחרת. דאין הכי נמי, שביחס לצירוף חלה ותרומה מאותו המין, אין צורך בכולהו איקרו תרומה, דלא גרע מערלה וכלאי הכרם. אך יש ליישם יסוד זה לגבי צירוף שני מינים, דלאורו כל הנקראים תרומה הופכים שם אחד, וניתן לצרף מינים חלוקים - ממש כמו אליבא דרבי מאיר על רק כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל.

ונראה שתירוץ זה אמנם נכון וברור, אך כמובן שהוא ניתן להיאמר רק אם נאמץ את שיטת הרי"ד המחלקת בין מין אחד לשנים. מכיוון שכך, אין בו כדי להעלות ארוכה למפרשים ופוסקים כרמב"ם, שלא חילק כך - אלא אם כן, שוב יאמצו את חילוקו בין ערלה וכלאי הכרם לשאר איסורים.

ונראה דיש ליישב בפשטות על פי יסוד ששמעתי מזמן ממו"ח הגרי"ד סולוביציק שליט"א. דבביאור דין מדומע קבע הרב, כי אף כי ודאי שהוא מוגדר על ידי מציאות של תערובת, אם לח בלח ואם יבש ביבש, בשורש ההלכה לא נאמר דין תערובת גרידא.

דבתערובת מין במינו במידה והיא נאסרת אין זה אלא מפני שהאיסור פתוך ומעורה בתוכה ואין בידינו להפרידו אך ההיתר לכשעצמו נשאר בעינו[4]. מבחינה עקרונית, האיסור וההיתר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. אלא שמכיון שנתערבבו ואין ביכולתנו להבחין ביניהם, אנו חייבים לנהוג איסור בכל[5]. ולא מבעיא ביבש ביבש, שניתן לראות את המצב כעירבוביא בתודעת האדם ולא כתערובת ממש בשטח, אלא אף בלח בלח, כשהאיסור חודר לתוך ההיתר ומתפשט בתוכו, עדיין ההיתר כשלעצמו אינו משתנה.

מה שאין כן במדומע, שיש לראות את המונח לא רק כתיאור מציאות אלא כחלות שם, וחלות זו נקבעה ביחס לתערובת כולה. ונימוק מרן וראייתו עמו, ממה שמצינו שדימוע איננו אוסר בלבד, אלא יש לו אף השלכות לקולא, וכמבואר במשנה בחלה (פ"א מ"ד) שמדומע נמנה ברשימת העיסות הפטורות מן החלה[6]. ואיברא שבסוגיא בנדה (מ"ז.) מבואר שפטור זה שנוי רק לדעת הסובר שחלה בזמן הזה דרבנן ד"אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן". אך בר מן דין שמסתימת לשון הרמב"ם (פ"ו הלכות בכורים הלכה ד'), "אבל המדומע פטור מן החלה", משמע שפסק שפטור זה תקף מדאורייתא.[7] הרי שאף בסוגיא לא התעוררה שאלה בנידון אלא מפאת השוני במפלס ההלכות, דלא יתכן שמעמד שכל כולו דרבנן יפקיע חיוב דאורייתא. אך אין בה ערעור על עצם היסוד, ובמישור הדרבנן מדומע מהווה חלות שם שיש בו כדי לפטור את העיסה כולה, ואף יתכן דלו משכחת לה דימוע דאורייתא, כגון במחצה על מחצה או רוב תרומה, שהעיסה תיפטר.

ויעויין בירושלמי על אתר (חלה פ"א ה"ג):

"מיליהון דרבנין פליגין כהנא שאל לשמואל לא מסתברא בה הא מדומע דתנינן הכא שרובה תרומה תרומה א"ל אף אנא סבר כן אלא כד תיסוק לארעא דישראל את שאל לה כד סלק להכא שמע רבי יסא בשם ר' יוחנן אפילו סאה אחת שנפלה על תשעים ותשע חולין וכו' אף הכא קל הוא".

הרי מפורש שרק לדעת ר' יוחנן יש כאן קולא מיוחדת, שמן הסתם נאמרה רק בחלה דרבנן, הא במדומע של רוב תרומה שם מדומע פוטר מעיקרא דדינא. וזה על כרחנו משום שיש חלות שם בתערובת כולה, וכפי שיוצא מלשון המאירי על המשנה בחלה:

"אלא זה שאינו צריך להפריש הוא ממה שנאמר חלה תרימו תרומה יצתה זו שהיא כבר תרומה".

ואם כי התוספתא בנדה (מ"ז., ד"ה "איני") שתרומה אוסרת תערובתה עד מאה ואחד מדאורייתא, "אבל מה שגם החולין נחשבו תרומה ליפטר מן החלה כאילו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן", מכל מקום מדרבנן הם אמנם מסכימים ליסוד זה של אופי מדומע. ונראה דלא על כל תערובת תרומה חל שם מדומע זה. דהגע עצמך, למאן דאמר שמדומע שנפל לתערובת שניה אוסרה, ולא רק לפי חשבון כאלו נאסרה הראשונה כולה[8], כלום תהיה התערובת השניה פטורה מן החלה? וכן יש לפקפק לגבי כל תערובת שנאסרה על ידי תערובת פחות מאחד ממאה תרומה, האם יחול בה שם מדומע שיפטרנה מן החלה. לדוגמא, בתערובת שיש בה תרומה כמחמץ ומתבל, אם נניח שאינם אוסרים מדין נותן טעם אלא מפני שהתערובת מוגדרת כתוצרתם, יש מקום לדון שלא תהיה פטורה מן החלה. דהרי דין מדומע נלמד בספרי מ"את מקדשו ממנו", דהיינו שיעור תרומת מעשר, שנוכחותו בתוך התערובת "מקדשתו" - וזאת לא רק במובן של איסור השגור בפי חז"ל במשנה אלא במובן של החלת שם חיובי.

ובכן נראה שמה ששנינו שתרומה, חלה וביכורים מצטרפים, לא נאמר לגבי איסור התערובת גרידא, שכן איסור כזה פשיטא. דמי גרע מערלה וכלאי הכרם? אלא דנאמר שהם מצטרפים להחלת שם מדומע, שאף יוכל לפטור מן החלה. ביחס לשם זה נראה פשוט שלא יחול על ידי צירוף תרומה וכלאי הכרם; ומשנת תבלין ב' וג' שמות - הדנה, לדעת כמה ראשונים, במקרה שנפל תבלין תרומה ואיסור אחר לתוך התבשיל - לא התייחסה אלא לאיסור. ובכן, אם אלמלא כולהו איסור תרומה, אם היו תרומה ובכורים נופלים לתוך העיסה, היו אמנם אוסרים אותה. אך בהיעדר חלות שם מדומע לא היו פוטרים אותה מן החלה. וזה מה שנימקה הגמרא דכולהו איקרו תרומה, לקבוע כי הצירוף אף יוצר שם מדומע, על כל המשתמע מכך.

ברם, יש להעיר שלאור פירוש זה מתחדשת לנו הלכה במשנה. דהנה בין המצטרפים לאסור - קרי, ליצור שם מדומע שאף פוטר מן החלה - נמנתה כאן תרומת מעשר של דמאי; ומתחדש, אם כך, שאף היא פוטרת תערובתה מן החלה. לפי מיטב ידיעתי, דין זה לא נתבאר במקום אחר; ומסברא ודאי שיש מקום לספק. דכיון דדמאי אינו בגדר טבל דרבנן, אלא שתוקנה כאן חובת הפרשה וממילא נאסר לאכול בלעדיה, אך טבל ממש ודאי אין כאן - וכדמוכח ממה שמאכילין את העניים ואת האכסנאין דמאי ואף מותר, לדעת אחת בירושלמי[9], לאוכלו בשבת מפני עונגה גרידא - ברור שיש לומר שאף על מה שהופרש ממנה לא חל דין מעשר ממש, וממילא שאין תרומת מעשר שלו מדמעת עד כדי להקל לפטור את דימועה מן החלה. והנה לדעת חכמים דר' מאיר, הסוברים, בשלהי הזהב (ב"מ נ"ה:), כי זר האוכל תרומת מעשר של דמאי פטור מן החומש, נראה פשוט שאף לא תפטור דימועה מן החלה. אך גם לדעת סתם משנתנו - כאן, ושם בהזהב - שחייב חומש, עדיין יש מקום עיון. דבסוגיא שם מבואר, "הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה" - והיינו שאף שיסוד דמאי בגזירה דרבנן, למפורש ממנו מעמד תרו"מ מלא. לדעתו, אם כך, יש חיוב חומש הן בפדיון מעשר שני של דמאי והן לזר האוכל תרומת מעשרו.

אך יעויין בירושלמי (דמאי פ"א ה"ב) שביישוב הסתירה שבין משנתנו לבין מה ששנינו (שם), "הדמאי אין לו חומש", נאמר:

"ר"ז אמר בשם רבנן בדין היה תרו"מ של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גדירה שאם את אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גדירו שם את אומר לו שיפריש אף הוא אינו מפריש כל עיקר".[10]

ועיין ברמב"ם (פ"י הלכות תרומות הלכה ד') שפסק:

"ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי שאין חייבין על מעשר (שני) שלו כמו שיתבאר אבל אמרו חכמים אם לא יתחייב עליה חומש יזלזלו בה".

הווה אומר שפטור חומש במע"ש הוא מעיקרא דדינא וחיובו בתרו"מ מפני גדר. ובכן ודאי שניתן להציע שאין דימוע תרו"מ של דמאי פטור מן החלה.

אך עדיין יש מקום לומר כי אם שורש הדברים בגדר, אין כאן חיוב חומש חריג, חרף חוסר קדושה, אלא שבחיוב חומש, ולו כדי שלא יזלזלו, נאמר שהוענק לתרו"מ של דמאי מעמד מלא של תרומת מעשר ככל משפטה וחקתה. ופוק חזי, דבריו בביאור מה שמברכים ביום טוב שני, אף שאינו אלא ספק דבריהם, נאמר בגמ' בשבת (כג.), "כי היכי דלא לזילזולי בה", וכן קובע הרמב"ם (פ"ג הלכות חנוכה הלכה ה'). והרי שם ברור שלא נתקנה ברכה על חלל ריק כדי להחריף המודעות לערך יום טוב שני, אלא שכדי שלא יזלזלו תקנו יום טוב במלא חלותו, שממילא אף מחייב ברכה. ובכן יתכן שאף כאן שבגין חשש לזלזול תקנו תרומת מעשר גמורה.

ולכאורה הדבר תלוי בהלכה שחידש הרמב"ן על פי הבנתו בסוגיא בלולב הגזול,[11] והיא שמותר להאכיל אף תרומת מעשר של דמאי ולא רק הדמאי עצמו. לדעתו, ודאי מסתבר שאף אם תרומת מעשר של דמאי אוסרת תערובתה אינה מדמעת עד כדי לפטור מן החלה. אך הרמב"ם השמיט הלכה זו -והר"ן אך פקפק במקורה - ויש להניח שאמנם צמצם היתר לעניים לדמאי עצמו. וכן לכאורה משתמע מדבריו בסוף הלכות תרומות (פט"ו הלכה כ"א) שכתב: "ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי אלא שלא לוקין על אכילה". אם כך, ודאי שיש מקום להניח כי תרומת מעשר של דמאי מחילה שם מדומע, על כל היבטיו.

* * *

תרומה, בכל גווניה, נקראת ראשית - וזאת, לא רק בניסוח מצות הפרשתה, "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" אלא בהגדרת אופייה ומהותה. כדומם סביל, היא מופרשת ראשונה, וכגורם פעיל, היא מובילה ומתסיסה. בהיותה מעורה במציאות האופפת אותה, אינה נוכחת בלבד אלא מדמעת - והרי התורה כינתה אותה "דמעך" - כשאור שבעיסה, מטביעה את חותמה ומקרינה מטיבה, מחדירה ומחילה את קדושתה.

אך לא רק תרומת דגן תירוש ויצהר. "בראשית ברא א-לקים" - כך רש"י בפס' הראשון בשם חז"ל - "בשביל התורה שנקראת (משלי ח') ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב') ראשית תבואתו". בהיותה שוכנת בתוך עולמו הרחב של הקדוש ברוך הוא, בכחה וממילא מחובתה - של כנסת ישראל, שלא להסתפק בנטירת כרמה אלא להנחות את האנושות כולה ולהחדיר בה ערכים: לשמש, כמשלו המפורסם של ר' יהודה הלוי, כלב המפעים את הגוף כולו, מזרים אליו חיים ועצמה, ונוסך בו קדושה.

הוא הדין, אף בתוך כנסת ישראל, בתורה. אינה מעורבת אלא מדמעת - לא רק נמצאת באדם אלא מקדשתו ומרוממתו:

"ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק וחסיד ישר ונאמן ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות ונהנים ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין ומגלים לו רזי תורה ונעשה כמעיין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו ומגדלתו ומרממתו על כל המעשים". (אבות פ"ו מ"א-מ"ב).

והוא הדין לגבי זיקת בניה לכנסת ישראל כולה. בני תורה מוסיפים קדושה, ביודעין ובלא יודעים, לעם שהם חלק הימנו, נותנים בו טעם ונוסכים בו תוכן, על ידי עצם ישיבתם בתוך עמם. ועל אחת כמה וכמה כשהם כמהים לעצב סביבתם המיידית באורח פעיל, מתוך אחריות ומודעות, מתוך דאגה למצב הרוחני והגשמי כאחת של היחיד והחברה, כששאיפתם שתורה אמנם לא תהיה מונחת בקרן זוית אלא תקרין ותשפיע על כל האופף אותה.

כך, ודאי, אהרל'ה זצ"ל. בחור מדמע למופת. לא רק תרומה כשלעצמו, דבק בתורה ויראת שמים, בעל מוסר וערכים - אלא ראשית המקדשת כל הבא במגע עימה. הטביע את חותמו על כל מי שהכירו. ביודעין ובלא יודעין: על ידי עצם נוכחותו וחברותו, על ידי השילוב הנפלא של חדוות נעורים עם מסירות ואחריות, ומתוך שאיפה ברורה ומודעות לתת, להשפיע, להוביל, להקרין, להגיע לידי פיקוד ומנהיגות. השקיע הרבה מאד מאמצים בבנייה עצמית, אך גם היה מונע על ידי הכרה עמוקה שמי שזוכה להיות ראשית יכול וחייב לקדש את השאר.

שאיפותיו נגדעו, במידה רבה, באיבן. עוד טרם הספיק להגשימן, "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם", בא בעל השדה, כמשל רבותינו במדרש (שיר השירים רבה ו: ב'), וליקט תאנת ראשית זו. בעיתה, לאחר שביכרה - מנקודת ראותו; אך שלא בעיתה, ועוד טרם פרחה והניבה, מנקודת מבטנו. ובצד ובמקום הדמע שבאהרל'ה, דמעה בעינינו; יגון ועצב על מה שהיה ועל מה שלא יהיה. אך מי יתן ודמותו החיה והנאצלת תוסיף, מעולם האמת, להנחותנו; שזכר פעליו וחלומותיו ימשיך לעודדנו ולעוררנו להתקדש ולהתרומם כשלעצמו, ולפעול כראשית מובילה ומשפיעה בתוך כנסת ישראל כולה.

---