חובות החזן בתפילה בציבור / הרב עזרא ביק
ברצוני להבהיר כמה נושאים הקשורים לתפקיד הש"ץ ויישומם למעשה.
מפשטות הסוגיות בברכות משמע שתפקיד שליח הציבור הוא לאמר בקול רם חלקים מהתפילה כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי. (עיין לשון המחבר סי' קכ"ד סע' א וסע' ג). למעשה נראה שמדובר בשני מקרים - הראשון, קריאת שמע וברכותיה, והוא הנקרא בלשון המשנה "פורסים על שמע", והשני תפילת שמונה עשרה, שם תפקיד הש"ץ הוא לחזור על התפילה. אולם, מהרמב"ם משמע שהעמדת שליח ציבור היא תנאי בעצם קיום תפילת הציבור ללא קשר לצורך להוציא את מי שאינו בקי. הרמב"ם כותב:
"סדר תפילת הציבור כך הוא: בשחר כל העם יושבים ושליח ציבור יורד לפני התיבה ועומד באמצע העם ומתחיל ואומר קדיש...ואחר כך אומר ברכו...ומתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל" (הלכות תפילה פרק ט' הל' א) [1].
בפרק הקודם (פרק ח') דן הרמב"ם ב'תפילת הציבור', כערך בפני עצמו - "תפילת הציבור נשמעת תמיד" (שם הל' א) ושם בהלכה ד' כתב "וכיצד
היא תפילת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים". משמע מדבריו ששליח ציבור הוא תנאי בהגדרת 'תפילת הציבור', ואין זה מספיק שיתפללו כולם ביחד. רק אחר-כך (בפרק ח' הל' ט) מוסיף הרמב"ם: "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן...במה דברים אמורים בשאינו יודע להתפלל". עולה מדבריו שהעמדת שליח הציבור היא לצורך קיום 'תפילת הציבור', ובדרך אגב העמדה זו מאפשרת למי שאינו יודע לצאת ידי חובתו על ידי תפילת שליח הציבור.
מדברי הרמב"ם (פרק ט' הל' א) יוצא מפורש שגם ברכות ק"ש נכללות בתפילת הציבור. אולם מלשונו משמע שיש הבדל מסויים בין ק"ש לתפילת שמונה עשרה בנוגע לתפקיד הש"ץ. לעניין קריאת שמע כתב: "מתחיל ופורס על שמע בקול רם והם עונים אמן אחר כל ברכה וברכה, והיודע לברך ולקרות עמו קורא עד שמברך גאל ישראל". לענין שמונה עשרה כתב (שם הל' ב) "והכל עומדין מיד ומתפללים בלחש ומי שאינו יודע להתפלל עומד ושותק עד שיתפלל שליח ציבור בלחש עם שאר העם". משמע מכאן שבקריאת שמע לכתחלה תקנו תפילת הציבור ע"י פורס על השמע, והיודע לקרוא קורא יחד עם שליח הציבור, ויוצא ידי חובה בתפילת עצמו מלבד השתתפותו בתפילת הציבור. אבל בתפילת שמונה עשרה תקנו לכתחילה להתפלל בלחש (אמנם התפילה בציבור - אבל לא בצורה של 'תפילת הציבור') ואחר כך לחזור ולהתפלל 'תפילת הציבור', ורק מי שאינו יכול להתפלל בלחש, יוצא ידי חובתו בתפילת הציבור. גם לאחר חילוק זה משמע שחזרת שליח הציבור אינה רק כדי להוציא את מי שאינו בקי, אלא שלמעשה היא קיום ב'תפילת הציבור', וממילא אותו שאינו יודע להתפלל יכול לנצל את חזרת השליח הציבור כדי לצאת ידי חובתו הפרטית.
בפרק ט' הל' ג כותב הרמב"ם: "ואחר שיפסיע שליח ציבור שלש פסיעות לאחוריו ויעמוד מתחיל ומתפלל בקול רם מתחילת הברכות להוציא את מי שלא התפלל". משמע לכאורה, בניגוד לאמור לעיל, שכל הצורך בחזרת שליח הציבור הוא להוציא את שאינו בקי ולא קיום עצמאי.
אפשר שהרמב"ם סובר שתפילה ביחד בציבור יש לה גם את המעלה של 'תפילת הציבור', ואם כן אין צורך לשליח הציבור להתפלל עוד פעם אלא כדי להוציא את מי שאינו בקי. ועוד אפשר לאמר, שאין כוונת הרמב"ם לאמר של שהוצאת האינו בקי היא הסיבה היחידה לתפילת הש"ץ, אלא שבא להשמיענו שצריך החזן להתכוון במפורש להוציא את מי שאינו בקי שגם זה מתפקידו.
נראה שיש תפקיד שלישי לשליח הציבור והוא בנוגע לדברים שבקדושה. בפרק ח' (הל' ה') הזכיר הרמב"ם שכל דבר של קדושה צריך לאומרו בעשרה ולא הזכיר שליח ציבור. אולם בכל פירוט ספציפי של דבר שבקדושה כתב הרמב"ם: "שליח הציבור אומר... והן עונין". (עיין פ"ט ה"א לעניין קדיש וברכו, ושם הל' י"ד לעניין קדושה) אמנם אפשר לומר שכל הדברים האלו נכללים ב'תפילת הציבור', אבל עדיין נראה לאמר, שאף אם נאמר שקדיש, ברכו וקדושה נכללים בתפילת הציבור, מכל מקום קיים כאן דין נוסף והוא שנקבעה צורה מיוחדת של קריאה וענייה, ודין זה ממילא מצריך שיהיה שליח ציבור, שיזמין את הציבור העונים אחריו.
לאור הקדמה זאת יש לעיין בכמה שאלות מעשיות.
א.ברכת גאל ישראל
לאור הצורך להסמיך גאולה לתפילה (או"ח סי' ס"ו סע' ז), קיימת מחלוקת אם יש לענות אמן אחר ברכת גאל ישראל. כתב המג"א (ס"ק י"א):
"והמדקדקים ממתינים בצור ישראל כדי לענות אמן ובס"ט משמע שיש להמתין בשירה חדשה, ונ"ל דאם ירצה יוכל לכוון לסיים עם שליח הציבור ואז אינו מחוייב לענות אמן".
המג"א הציע שתי אפשרויות לצאת ידי ספק: או להמתין במקום שמותר להפסיק לעניית אמן, או לסיים יחד עם שליח הציבור, ואז פטור מלענות אמן כדי שלא יהא עונה אחר ברכת עצמו. עיין ב'משנה ברורה' (שם, ס"ק ל"ה) שדחה את הצעתו הראשונה, כי אין נכון להפסיק ב'אמת ויציב', ועוד שצריך לכתחילה להתחיל תפילת שמונה עשרה יחד עם החזן, ולכן הכריע שיש לסיים בשווה עם שליח הציבור ואז פטור מלענות. אפשרות נוספת הציע בעל ה'משנה ברורה' שיתחיל פסוק 'ה' שפתי תפתח' לפני גמר ברכת גאל ישראל, וגם כך ייפטר מעניית אמן.
בשנים האחרונות התפשט מנהג שהחזן מסיים את ברכת 'גאל ישראל' בלחש, כדי לא לחייב את הציבור בעניית אמן. תקנה זו לפתרון בעיית ה'אמן' לא הוזכרה בספרי הפוסקים. בשנת התש"ז פרסם הרב הגאון יוסף אליהו הענקין זצ"ל מודעה בלוח של ארגון 'עזרת תורה' שיש להמנע מהמנהג החדש "כי תקנת חכמים ששליח הציבור יתפלל בקול מ'יוצר' עד אחר שמונה עשרה בכדי להוציא את מי שאינו בקי ואפילו כשכלם בקיאים התקנה קיימת... בדיעבד יוצאים בקיצור של כל ברכה עם מה שאומר סמוך לחתימה אבל על כל פנים הפתיחה של הברכה שפותח בברוך ובחתימה ומעט ממין החתימה סמוך לה, מחויב לאמר בקול רם" (ספר 'עדות לישראל' עמ' 161). מדבריו נשמע שבאמירת חתימת ברכת 'גאל ישראל' בלחש מבטלים את עיקר תקנת תפילת הציבור. לאור מה שראינו ברמב"ם אין התקנה רק לאותם שאינם בקיאים, אלא גם תקנה עצמאית של נוסח תפילת הציבור ובזמננו ממשיכה התקנה בתוקפה. למרות שאין טעמה בתוקף, כפי שכתב הרב ז"ל. יוצא מכאן שיש לנהוג כפי שהסכימו כל הפוסקים דהיינו ששליח הציבור יסיים בקול רם והציבור יסיימו עמו, לא יענו אמן, ויתחילו בתפילת שמונה עשרה ביחד ממש. (ע"ע בפמ"ג א"א סי"א ובמחצית השקל שם.)
(יש להתפלא על התפשטות מנהג, שלא היה ידוע לפני חמישים שנה ועכשיו נהוג כמעט בכל בית כנסת. ומנהג זה אף הוליד צאצאים - כבר שמעתי חזנים אשר מסיימים את הקדיש, שלפני שמ"ע של ערבית, בלחש!!!)
אגב אורחא למדנו מדברי הרב ז"ל, שכדי לקיים תקנת חכמים בנוגע לפורס על שמע, צריך שליח הציבור לאמר בקול רם לפחות את אותו המינימום, שיוצאים בו ידי חובת הברכה בדיעבד, והוא חתימת הברכה ומעין החתימה סמוך לחתימה, וזה מתאים למנהג החזנים שמתחילים בקול, מלפני חתימת ברוך, ויש להקפיד על כך. הוסיף הרב שצריך לומר בקול רם את הפתיחה של הברכה הראשונה, 'יוצר' או 'מעריב ערבים'. כמדומני, שבשחרית כך היה נהוג לפנים, אך בערבית לא, וצ"ע.
ב. ה' שפתי תפתח
מפורש בגמ' (ברכות ד:) שפסוק זה נחשב ל"תפילה אריכתא" ולכן אמירתו אינה נחשבת הפסק בין גאולה לתפילה. מתוך כך לכאורה פשוט, שבחזרת התפילה צריך החזן להתחיל משם, מאחר והוא חלק של התפילה ממש. כך נפסק מפורש במחבר וברמ"א סוף ס' קכ"ג, וכמדומה דלית מאן דפליג. ואף על פי שהפסוק מדבר בלשון יחיד, כתב הט"ז שמתפלל שיעזור לו ה' בתפילתו, והגם שהוי תפילת הציבור מכל מקום מדובר בשפתיו ובפיו. (עיין להלן סעיף ו' לעניין 'יהיו לרצון' שבסוף התפילה).
לעניין פסוק 'כי שם ה' אקרא' במנחה ומוסף, כתב בעל 'תרומת הדשן' (פסקים, סי' ק"י):
"נראה 'ה' שפתי תפתח' יש לו לש"ץ להחזיר ולומר משום דאמרינן פרק קמא דברכות כיון דתקינו רבנן, כתפילה אריכתא דמי, אבל 'שומע תפילה' (פסוק 'שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו' שנהגו לאמר במקום נוסח האשכנזים הקיים היום 'כי שם ה' אקרא') הואיל וכבר אמר קודם תפילתו אין צריך לחזור ולומר אפילו במנחה ובמוסף, מסתמא הוא הדין שחרית וערבית, שלא אמרו בתחילה קודם תפילת עצמו, דלא מפליגינן".
כוונתו שבמנחה ובמוסף אין צריך לחזור, מאחר וכבר אמרו לפני תפילת לחש ופסוק זה אינו ממש חלק מהתפילה. כמו כן העלה, דשמא יש לשליח הציבור לאמרו בשחרית וערבית, מאחר שלא אמרו לפני תפילה בלחש, משום הפסק גאולה ותפילה, ולפני חזרת שליח הציבור אין איסור הפסק ויכול לאמרו, ותירץ דלא פלוג. מתוך כך נראה שעל זה סמכו העולם לא לאמרו.
ג.קדושה
צורת הקדושה היא שהחזן אומר 'נקדש' ועונין אחריו 'קדוש'. נראה פשוט, ש'נקדש' או 'נעריצך' או 'כתר' נתקן למעשה כקריאה של החזן לציבור, ואם אומרו בלחש לעצמו מבטל את עצם צורת הקדושה. העלנו בראשית דברינו שצורה זו של הזמנה וענייה קיימת מדינא ב'דבר שבקדושה'. לכן נראה שאם אמרו בלחש, או אפילו חלק בלחש, הוי הפסק בתפילתו, שהרי אם אינה הזמנה לציבור אינה ולא כלום. מאחר שהיום המנהג שהציבור אומר 'נקדש', אף על פי שברור שתקנו זאת עבור שליח הציבור, אם-כן צריך שליח הציבור לחכות עד שיגמרו כולם, כדי לקרוא לציבור לענות 'קדוש'. עיין במחבר (שו"ע סי' קכ"ה) שפסק שאין לציבור לאמר 'נקדישך' אלא ישתקו, וכן כתב הב"י לעניין ל'עומתם' ו'בדברי קדשך'. בט"ז כתב שם שיכול לאמר מלה במלה עם החזן, ונראה לשיטתו שצריך החזן לאמר בקול רם והציבור אומרים עמו. אבל צריך עיון על-כך, שאם למעשה אין הציבור שומע, מה אכפת לן במה שאמר הש"ץ בקול, והב"י מדגיש שצריך שהציבור ישמע מהש"ץ. מהט"ז משמע שסבר שקיימת רק בעיית אמירת דבר שבקדושה בעשרה. אבל לפי דברינו שצריך דווקא קריאה וענייה צריך הציבור לשמוע דווקא מהש"ץ, ולכן, אם בכל זאת אומרים 'נקדש', יש להם לאמרו לפני החזן והוא ממתין עד שיגמרו ואז יאמר 'נקדש' (דווקא מלה זאת היא העיקר). (עיין בשו"ע הרב שהתיר לציבור שלם לאמר 'נקדש' בלי החזן)
ד.פסוקי הקדושה
כתב ה'ביאור הלכה' סי' קכ"ה: "ומסתפקנא לעניין שליח הציבור אם הוא מחויב גם-כן לומר 'קדוש' ו'ברוך' בשווה עם הציבור... ואיך יאמר אח"כ שלא בעשרה..." ובספר 'עמק ברכה' ציין לסדר תפילות של הרמב"ם (נדפס אחר ספר אהבה) דאיתא שם במפורש בנוגע לפסוקי הקדושה: "כל אלו הדברים שעונין הציבור הוא קורא עמהן ולא יגביה קולו בעת שהן עונין עמו".
אולם, הדבר צריך עיון. הלא אם היו בקהל אנשים שאינם בקיאים, היה שליח הציבור, בוודאי, חייב לאמר את הקדושה בקול רם, כדי להוציאם. אם-כן, גם היום כשאין אנשים כאלו בקהל, מכל מקום נשארה עיקר התקנה לחזור, ככל חזרת הש"ץ, ואף על פי שהציבור אומר את הקדושה, מכל מקום, נראה שצריך שליח הציבור לחזור אחריהם. עיין ב'אגרות משה' (או"ח חלק ג' סי' ס"ד) שכתב, שגם היום צריך שליח הציבור לאמרם לבדו אחר הציבור, כדי להוציא מי שנמצא באמצע תפילתו, ששותק ויוצא עם שליח הציבור. (מלשון התשובה משמע שזהו רק עצה טובה, כיוון דשכיחי אנשים שלא גמרו להתפלל עד שהגיע החזן לקדושה. אך שמעתי בשמו, זצ"ל, שסבר שדין זה נובע מעצם תקנת החזן, כי תקנת החזן היא כאילו יש שאינם בקיאים בקהל, אע"פ שכעת אין אנשים כאלו) לכאורה בזה גם מתורצת קושיית ה'משנה ברורה', שאין קדושה נאמרת ביחידות ואיך יכול הש"ץ לחזור על פסוקי הקדושה. והתירוץ הוא, שמתוך שיש דין 'שליח ציבור' על חזרת פסוקי הקדושה, אין זה כלל וכלל 'יחידות'. כשם שחזרת התפילה ע"י שליח הציבור אינה נחשבת כנאמרת ביחידות, אף על פי שהיא נאמרה ע"י אדם אחד, כי הש"ץ אומרה עבור הציבור, כך היא צורת אמירת קדושה.
אפשר לטעון שאין דין שליח הציבור בנוגע לקדושה כדין שליח הציבור בנוגע לתפילה. בתפילה יש דין של 'תפילת הציבור' וצורתה אמירה ע"י אחד והציבור שומעים - חזרת הש"ץ. אבל בקדושה אפשר שאין כלל דין של 'תפילת הציבור' אלא שמעיקר הדין קדושה נאמרת ע"י הציבור כולו והצורך בשליח ציבור הוא, כדפירשנו לעיל, מתוך שצריך אחד להזמין כדי שיענו אחריו 'קדוש', אבל לעניין עצם הקדושה אין כלל דין של חזרה או שיאמר ע"י אחד והכל שומעים. הראייה לחלוקה זו היא העובדה, שלא מצאנו אפשרות שהקדושה תאמר ע"י החזן לבדו ללא אמירת הקהל. ולפי חלוקה זו אין מקום לחזרת הש"ץ ביחידות על פסוקי הקדושה.
אולם נראה, שגם אם כך היה המצב מעצם דין הקדושה, מכל מקום, מאחר ותקנו שהיא נאמרת בברכה שלישית של חזרת הש"ץ, נעשית הקדושה חלק מהברכה עצמה, כלומר שהברכה השלישית מתחילה מ'נקדש' ומסיימת בחתימת הברכה וממילא חל על הקדושה דין תפילה, ומכאן שיש על החזן לומר בקול רם את פסוקי הקדושה מפאת תקנת חזרת התפילה, ולא מפאת חזרת הקדושה. (עיין שערי תשובה סי' קי"ד ס"ק י"א שמי ששכח להזכיר 'משיב הרוח' והתחיל קדושה חוזר לראש, אע"פ שבלחש אם נזכר אחר חתימת גבורות לפני התחלת 'אתה קדוש' אינו חוזר). לכן, או מצד עצמה או מצד היותה חלק מחזרת שליח הציבור, יש לקדושה דין של 'תפילת הציבור' וצריך החזן לאומרה בקול רם עבור השומעים.
טעם נוסף להצריך חזרה על פסוקי הקדושה עולה מדברי הרא"ש. הרא"ש בפסקיו (ברכות פרק ז סי' כ"ו) הביא בשם הר"י ברצלוני, שצריך החזן לחזור "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" אחר הציבור, כדי לכלול עצמו באמירת הברכה. (ומה שאומר "המבורך" בברכו כנראה לא מספיק לפי שמכל מקום אין זה הברכה עצמה. אבל אומרו כדי שלא יראה כמוציא עצמו מן הכלל). הסביר מו"ר מרן הרי"ד הלוי נר"ו שיש כאן דין מיוחד בדברים שבקדושה הנאמרים בענייה, דהיינו החזן מזמין, והציבור עונים והחזן שב ועונה גם הוא, וזוהי עצם צורת הקדושה ושאר דברים שבקדושה (כפי שהסברנו לעיל לעניין הצורך בהזמנה). ועל-פי זה הסביר מרן את דברי הרמב"ם (בסדר התפילות) שכתב שהש"ץ והציבור יאמרו קדושה ביחד, הרמב"ם השמיט גם בדיני ברכו את הצורך לחזור על "ברוך המבורך לעולם ועד". מכאן שהרמב"ם חולק על עצם הדין הדורש חזרת הש"ץ על עניית הציבור. אבל לפי פסק השו"ע (סי' נ"ז) ומנהגנו ששליח הציבור חוזר על 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' בברכו, אותו הדין יהיה קיים גם בקדושה ועל הש"ץ לחזור על פסוקי הקדושה. ברור שאין לטעון שאסור לחזן לחזור כי אין קדושה נאמרת ביחידות, שהרי גם ברכו אינו נאמר ביחידות ואיך חוזר על "ברוך המבורך". אלא וודאי שאינו נחשב כלל יחידות, כי כך היא הצורה של ברכה הנאמרת בציבור בחלוקת התפקידים בין חזן ובין ציבור, או מהטעם שמוציא את הציבור לפי התקנה, אבל וודאי אין החזרה נחשבת לתפילת יחיד.
יש סתירה מסוימת בין הטעם הזה לבין הטעם הראשון. לפי הטעם, שכך הוא סדר הקדושה, הזמנה, ענייה וחזרה, אין החזן באמת מוציא את הציבור בקדושה ע"י חזרתו, אלא שהקדושה נאמרת פעם אחת בצורה הזאת המחולקת. אבל הטעם השני המוזכר למעלה עדיין שייך, כי בנוסף על דין 'דבר שבקדושה' יש דין חזרת התפילה גם בנוגע לקדושה, מאחר ונכללה בחזרת שליח הציבור. (אם אומרים קדושה בלי חזרת הש"ץ, נמצא שהטעם האחרון לחזרה על פסוקי הקדושה קיים ולא השניים הראשונים).
מקור דינו של הר"י ברצלוני הוא מברכת הזימון. מפשטות לשון הגמ' (ברכות מ"ו:) משמע שהמזמן חוזר ומברך. (אך גם שם יש ראשונים החולקים, עיין שיטה מקובצת ברכות מ"ט:). אף על פי שברכת הזימון אינה דבר שבקדושה, נראה לומר שזימון נלמד מן הפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו" ופרש רש"י (מ"ה. ד"ה גדלו) "היחיד אומר לשנים", כלומר שיש דין של הזמנה וענייה, וקים להו לחז"ל שהמזמין מצטרף אליהם אחר כך ע"י חזרתו. בקדושה, דומה כי גם שם יש דין של הזמנה וענייה ("וקרא זה אל זה ואמר"). אבל הרמב"ם מחלק בין זימון לבין דבר שבקדושה, וצריך לומר שחולק גם על הטעמים הקודמים בדבר חזרת הש"ץ, ואין תפקיד שליח הציבור בקדושה אלא לעניין ההזמנה לענות. ולכן כתב הרמב"ם שלא יגביה הש"ץ קולו, אלא יצטרף לציבור כאחד באמירה, ולא יתנהג כש"ץ כלל, אבל לדידן מאחר ויש דין על שליח הציבור לחזור על הפסוקים מדין הקדושה, שפיר חל עליהם גם דין חזרת התפילה, ולכן ימתין ויאמרם בקול. ונוסיף, על הנכתב לעיל, בדבר אמירת 'נקדש' - שמאחר וגם לפי הרמב"ם צריך שליח הציבור לאמר 'נקדש', חל על-כך דין תפילה, וצריך שליח הציבור לאמרו גם-כן כחלק מתפילתו.
ה.מודים
בהרבה בתי כנסיות התפשט המנהג שהחזן חוזר על ברכת מודים בלחש עד קרוב לחתימה. כנראה שמקור הנוהג הוא מתוך 'התחשבות' בציבור שאומר 'מודים דרבנן' באותו זמן. אולם, נראה הדבר תמוה ביותר ומסתבר שבכך מבטלים את עיקר תקנת חזרת שליח הציבור. אמנם בדיעבד וודאי יוצאים בחתימת הברכה ומעין החתימה סמוך לה בלבד, אבל לכתחלה, וודאי, צריך לחזור על כל מטבע הברכה שקבעו חז"ל. לכן נראה לאמר שהחזן יגיד בקול, והציבור יגיד מודים דרבנן באותו זמן כל אחד בלחש, וכן נהוג בהרבה קהילות. (כן נמסר לי בקהל עדת ישורון בניו יורק שהקפידו ואף הזהירו את החזנים שיחזרו בקול רם על ברכת מודים ובאותו זמן הציבור אמרו מודים מדרבנן, ואמרו הם שכך קבלו כמנהג הקהילה מפרנקפורט).
אכן מסתבר שיש חיוב על הציבור לשמוע את תפילת שליח הציבור, ואם מתפללים באותו זמן תפילה אחרת, אין הציבור יכול לשמוע, וא"כ יש מקום לטעון שאין שום סיבה לחזן לאמר בקול, אכן אין שיקול זה פוטר את הש"ץ מלקיים חיובו. אולם יסוד הדין צריך עיון. האם באמת קיים דין המחייב את הקהל לאמר 'מודים דרבנן' ממש בזמן שהחזן אומר מודים. אמנם איתא בסוטה (דף מ.): "בזמן ששליח ציבור אומר מודים העם מה הם אומרים" ומשמע שאמירתם היא בו-זמנית. אך הרמב"ם (פרק ט' הל' ד') פסק: "וכשיגיע שליח ציבור למודים וכורע כל העם שוחין מעט... ואומרים מודים". מדבריו משמע שהעיקר הוא בכריעה יחדיו, ולפיכך ייתכן שאת עצם הברכה יכול החזן לאמר אחר שיגמור הציבור לאמר מודים דרבנן. גם אם נאמר שכריעת שליח הציבור צריכה להיות יחד עם תחילת הברכה, עדיין ניתן לאמר שיכול הש"ץ להגיד רק את התחלת הפתיחה ואז ימתין, וכך אפשר שנחשב אפילו לאמירה בזמן אחד, מאחר והתחילו יחדיו. על כל פנים קשה להסביר מדוע לא יגיד בקול את הברכה ככל התפילה, וצריך עיון בנוהג.
ו.יהיו לרצון
מלשון הגמ' בברכות (דף ד.) משמע שאמירת 'יהיו לרצון' בסוף התפילה היא חלק מאותה תקנה לאמר 'ה' שפתי' בתחילת התפילה. אם-כן מסתבר גם להחשיב אותו כתפילה אריכתא, כלומר כחלק מעצם התפילה. אמנם המחבר פסק (סי' קכ"ג סע' ו'): "כשיחזור שליח הציבור התפילה יאמר גם כן 'ה' שפתי תפתח'" והוסיף הרמ"א "אבל אינו אומר בסוף התפלה 'יהיו לרצון'". כתב הט"ז בטעמו של דבר: "אחר התפילה שהוא מתפלל בשביל אחרים לא שייך לומר 'והגיון ליבי' כי לא התפלל על עצמו, אלא היה צריך לומר והגיון לב השומעים התפילה ואין זה בנוסח הפסוק". במג"א איתא טעם אחר "דסומך על 'תתקבל צלותהון'" והוסיף שהשל"ה חולק וכתב לאומרו. (ע"ש בגר"א שפסק כמו השל"ה). וכתב הסמ"ע בתשובה (ספר הזכרון לר"ב זולטי, עמ' קב) שכוונת הרמ"א אינו אלא שאין חיוב לאומרו אבל וודאי אין איסור, ועדיף לאומרו.
בסימן קכ"ב יש מחלוקת הפוסקים אם יכול להפסיק לקדיש וקדושה לפני אמירת 'יהיו לרצון'. לפי המחבר שאסור להפסיק וטעמו "שיהיו לרצון מכלל התפלה הוא" נראה פשוט שגם החזן צריך לאמרו מיד אחר התפילה. ואינו יכול לסמוך על 'תתקבל', שהרי אם אסור להפסיק לענות לקדיש כל שכן שאי אפשר לאמרו לפני 'יהיו לרצון'. מאידך נראה, שהרמ"א בסימן קכ"ג, האומר שהחזן אינו צריך לאמר 'יהיו לרצון', הולך לשיטתו בסי' קכ"ב, שם הוא מתיר להפסיק לפני 'יהיו לרצון'. ה'משנה ברורה' (קכ"ב ס"ק ב' וג') אומר שלכתחלה יש להחמיר ולאמר 'יהיו לרצון' פעמיים, בראשונה מיד אחר 'שים שלום', ועוד פעם בסוף התחנונים כשיטת המחבר. לפי זה נראה, שלכתחלה ראוי לחזן לאמר 'יהיו לרצון' בסוף תפילתו.
ז.עושה שלום
כתב המחבר (סי' קכ"ג סע' ה'): "כשיחזור התפלה בקול רם אינו צריך לחזור לפסוע שלש פסיעות" וציינו האחרונים שמקורו מתרומת הדשן סי' י"ג ושם מפורש שהטעם הוא שהש"ץ ממתין עם חזרת ג' פסיעות עד לאחר הקדיש שאחר 'ובא לציון', ואף על פי, שמפסיק "בקריאת ס"ת, סדר קדושה, הלל, אבינו מלכנו וכהאי גוונא, כולהו לסדר התפילה באין, והקדיש שלאחריהם חוזר לעיקר תפילת שמונה עשרה". משמע מדבריהם שהחיוב הוא לתת שלום בשלשת הפסיעות אחר התפלה, ולכן אף על פי שמפסיק, מכל מקום הקדיש הנאמר בסוף התפילה חוזר גם על תפילת שמונה עשרה, ויוצא ידי חובת נתינת שלום. ויש להעיר שנהוג בהרבה מקומות שמחלקים את התפילה בין האבלים, וש"ץ אחד יורד לשמונה עשרה ואחר ל'אשרי' ול'ובא לציון'. ואע"פ שמדין סדר התפילה ניחא שהרי יש נתינת שלום, מכל מקום משמע שיש דין על המתפלל שיתן שלום - ולכן כל יחיד אומר 'עושה שלום' בסוף תפלת לחש - ואם כן צריך עיון על המנהג. צריך לומר שאין דין אמירת שלום על המתפלל אלא דין בתפלה. לגבי יחיד לא פלוג מתפלת יחיד בביתו ולכן אומר בסוף תפילתו, אבל לתפלת שליח הציבור מספיק שיאמרה בסוף התפלה. המג"א (סע' י"ג) כתב שאין למחות בשליח הציבור החוזר שלש פסיעות אחר תפילתו וצוין ע"י הגר"א, ושמא במקום שמחלקים התפלה כדלעיל יש להדר שהמתפלל עצמו יתן שלום אחר תפילתו.
בניגוד לאמור לעיל, מלשון הרמב"ם משמע שדין שלש פסיעות הוא דין בעצם התפלה והוי ממש חלק ממנה, ולדבריו לא שייך לצאת ידי חובה בשלש הפסיעות שאחר הקדיש. אמנם הכל הוא מעניין התפלה, אבל עובדה זו תועיל רק אם צריך צירוף, אבל לא לעניין שיחשב חלק משמונה עשרה ממש. לשון הרמב"ם היא: (פרק ה' הל' א) "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן... והכריעה" וממשיך בהלכה י' "כריעה כיצד המתפלל כורע חמש כריעות בכל תפלה ותפלה, בברכה ראשונה בתחלה ובסוף ובהודיה בתחלה ובסוף וכשגומר התפלה כורע ופוסע שלש פסיעות לאחוריו..." הרמב"ם כולל את ג' הפסיעות בכריעה עם הכריעות של הברכות וזהו דין בתפלה כשאר שמונה דברים שמנה הרמב"ם שם. (ע"ע שם בהלכה י"ג מזכיר כריעה חמישית כהקדמה לאמירת תחנון). לכאורה, לפי הרמב"ם, גם שליח הציבור צריך לכרוע ולפסוע בסיום תפילתו ולתת שלום לשמאלו ולימינו כמו יחיד. (עיין במחבר בסי' קי"ג בהביאו את דיני הכריעה הזכיר רק ארבע כריעות והשמיט את הכריעה החמישית שכתב הרמב"ם ומשמע שחולק על כך.) מנהג מו"ר מרן הרי"ד הלוי נר"ו הוא לאמר 'עושה שלום' מיד בסיום התפילה אם יש הפסק לתחנון, ורק אם אומר קדיש מיד לסמוך עליו, ולא לאמר עושה שלום. וזה בניגוד לאמירת 'יהיו לרצון' שהרב נר"ו נוהג לאמרו בכל מקרה, מהטעם שפירשנו שהוא כ'תפילה אריכתא' כמו 'ה' שפתי'. משא"כ בעושה שלום שאיננו חלק מהתפילה. ודו"ק. ולא באתי רק להעיר.