אם אדניו יתן לו אשה / יואל ועזרא בריס 

א. ייחוד שפחה כנענית לעבד עברי

בפרשת עבד עברי (שמות כ"א ב-ד) נאמר:

"כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם... אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו".

פסוק זה נדרש במכילתא (משפטים פרשה ב'):

"אם אדניו יתן לו אשה - המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר".

המכילתא משתמשת בשני ביטויים, שהם בעצם שני צדדים של אותו מטבע:

"המיוחדת לו" - "שלא תהא כשפחת הפקר"

כל צד מורה על אופי אחר של הזיקה בין העבד העברי לשפחה הכנענית. על איזה משני הביטויים יש לשים את הדגש? התשובות לשאלה זו יובילו לשני הסברים במכילתא:

1. "המיוחדת לו" - מצביע על קשר חיובי בין העבד לשפחה. במילים אחרות: יש כאן מעין אישות ברמה קלושה. ואם אמנם הדגש על הייחוד אזי יבוארו דברי המכילתא כך: "המיוחדת לו" - ייחוד הדומה לייחוד של אישות, שההשלכה המעשית שלו היא: "שלא תהא כשפחת הפקר". האיסור של השפחה לזנות הוא רק תוצאה בעלמא של היותה מיוחדת לעבד העברי.

2. "שלא תהא כשפחת הפקר" - הוא עצם הגדרת הייחוד. כלומר, כל ייחודה לעבד מתמצה בכך שהיא מנועה מלזנות, ותו לא [1].

יתכן ששני מוקדים אלו נרמזים, בפסוק עצמו:

1."אם אדניו יתן לו אשה" - יש כאן הפנייה למושג "אישות" המצוי בכל התורה כולה, אף כי ברור שאין מדובר כאן באישות של ממש [2].

2."אם אדניו יתן לו אשה" - לו ולא לזולתו (לשון הרלב"ג שם). הדגש כאן הוא, שהשפחה אסורה לכל העולם ומותרת לו לבדו [3].

ואכן שתי גרסאות במכילתא, התואמות את שתי האפשרויות הנ"ל:

1.הגרסה שלפנינו: "אם אדניו יתן לו אשה - המיוחדת...", על פי גרסה זו המלה "אשה" נכללת בעצם הלימוד וכדלעיל [4].

2.גרסת הגר"א: "אם אדניו יתן לו-המיוחדת...", בגרסה זו הושמטה המלה "אשה" והלימוד הוא מהמלה "לו".

ממשיכה המכילתא ואומרת: "והוא יצא בגפו - שאינה צריכה ממנו גט". המכילתא מחדשת שביציאת העבד לחרות, אין השפחה צריכה הימנו גט. משמע שאלמלא הלימוד היה מקום להו"א שכן תזדקק לגט, והו"א כזאת תיתכן רק אם נבין, שביחוד שפחה לעבד עברי קיימת רמה מסויימת של אישות.

אמנם אחרי החידוש של המכילתא - שאינה צריכה ממנו גט, שוב שתי האפשרויות בפנינו: אפשר שהחידוש משמיענו רק, שרמת האישות הקיימת כאן אינה מספקת להצריך את השפחה גט. מאידך גיסא ניתן להבין שזה גופא החידוש. העובדה שהשפחה אינה צריכה ממנו גט, מגלה לנו שלא היתה כאן אישות כלל. 

ב.שיטת ר' ישמעאל בשפחה חרופה

בפרשת שפחה חרופה (ויקרא י"ט כ) נאמר:

"ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והוא (והיא קרי) שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקרת תהיה לא יומתו כי לא חפשה. והביא את אשמו..."

בכריתות יא. מובאת שיטת ר' ישמעאל בהסבר המקרה של שפחה חרופה: "בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי". ננסה לבאר את שיטתו על פי שתי ההבנות שהעלינו לעיל:

1.בהתאם להבנה הרואה בין העבד לשפחה קשר הדומה באופיו לקשר של אישות, הרי בפנינו משוואה פשוטה: בעוד שבאשת איש שזינתה - חייבים מיתה, בשפחה המסורה לעבד עברי, כיוון שאין אישות של ממש - אין חייבים מיתה, אלא היא במלקות והוא בקרבן.

סימוכין להבנה זו ניתן למצוא בלשון הברייתא בכריתות: "... ומאורסת לעבד עברי". אף שהגמרא הבינה בפשטות, שאין מדובר באירוסין של ממש, כמבואר בגיטין מג. "ושפחה כנענית בת איתרוסי הוא!? אלא מאי אית לך למימר מאי מאורסת מיוחדת", מכל מקום השימוש בלשון מאורסת יש בו כדי ללמד על אופי הזיקה [5].

2.לעומת זאת אם נבין שרק איסור זנות יש כאן, נאלץ להסביר את עונש הבועל והבועלת בדין "שפחה חרופה" כעונש על שהפכו את השפחה המיוחדת לעבד ל"שפחת הפקר" [6].

---