גדרי מלאכת מכה בפטיש / הרב יהודה שביב

א.מיקומה במניין המלאכות

  למרות שייכותה הטבעית אל בונה וסותר [-ואכן בצמוד לשתי מלאכות אלו מזכירה המשנה בדף קב: את מכה בפטיש], נדחית מלאכה זו במניין המלאכות להיות אחת לפני האחרונה. יתכן שטעם הדבר ראיית מלאכות מכבה ומבעיר כחלק ממלאכות עשייה ובניין, כשמלאכת מכה בפטיש מסיימת את חטיבת מלאכות היצירה שתחילתן בבונה [1]. אפשרות אחרת - היותה מלאכה שונה משאר המלאכות. שאם בכל המלאכות יש משהו מוגדר בעשייתן, הרי מלאכת מכה בפטיש עשוייה להיות כל פעולה ופעולה [2]. ומה שמאפיין אותה הוא העיתוי - היותה נעשית בגמר מלאכה. לכן נדחקה היא לסוף כשאחריה רק מלאכת הוצאה שאיננה מלאכה כלל מבחינת אופיה, כדברי הראשונים - "מלאכה גרועה היא". (ב. תד"ה "פשט")

ב.שיטת רש"י והתמיהות עליה

  מהו באמת גדר מלאכת מכה בפטיש?

    רש"י בדבריו למשנה (עג. ד"ה "מכה בפטיש") הסביר:

  "מכה בפטיש - הוא גמר כל מלאכה, שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה".

  רש"י הדגיש מספר פעמים גמר מלאכה, לבל נטעה לחשוב שעל כל הכאה בפטיש יהיה חייב. אלא שכבר תמהו ראשונים על רש"י.

  כתב הרמב"ן:

  "פירש רש"י, הוי גמר מלאכה שכן האומן מכה על הסדן בשעת גמר מלאכה, ואיני יודע טעם לזה שאין זו גמר מלאכה אלא אימון ידיו של אומן הוא, וכהאי גוונא לאו מלאכה היא כדאיתא בהדיא בריש פרק הבונה".

  והר"ן (על הרי"ף) הקשה:

  "ולא מיחוור דהא בפרק הבונה תנן : המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא, ר"ג אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה, אלמא דלאו היינו מכה בפטיש".

  כלומר הר"ן לא מערער על עצם הקביעה של רש"י שזה מכה בפטיש, אלא על כך שרש"י הסביר במלאכה את שנספח - הטפל ולא את העיקר.

  על כן הסכימו הרמב"ן והר"ן לפירושו של רבינו חננאל "שפירש שהאומן מכה בפטיש על הכלי   לשוות   עקמימותו   וכן על האבן   שבבניין

להשוותה לחברותיה, וכי האי גוונא אף על גב דלא הויא מלאכה מצד עצמה - מיחייב בה משום גמר מלאכה".

אלא שיש להבין את שיטת רש"י.

ג.הסבר שיטת רש"י  

שנינו במשנה (קב:)

"הבונה כל שהוא והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד והקודח כל שהוא חייב...

רשב"ג אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא מתקן מלאכה".

  ומאלפים בזה דברי רש"י: "המכה בפטיש - גם הוא באבות מלאכות... שמפוצץ בו את האבן מן הסלע... וזהו גמר מלאכה של חוצבי אבן וכל הגומר בשבת מלאכה תולדת מכה בפטיש". נמצא שרש"י עקבי לשיטתו ואכן את המכה בפטיש שבמשנה מבין הוא כתולדה ולא כאב.

  אחר באים דברי הגמרא הדנה בדעת רשב"ג - "מאי קעביד?" - הניסיון להבין - "מפני שמאמן את ידיו", נדחה [3], ונשאר הסברם של אביי ורבא - "שכן מרדדי טסי משכן עושים כן". וחיילם מברייתא - "תניא נמי הכי, רשב"ג אומר: אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב שכן מרדדי טסי משכן עושין כן".

  ופירש רש"י: "מרדדי טסי משכן - לציפוי קרשים. עושין כן - מכין ג' על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע הטס שהוא דק".

  נראית כוונתו כך. על ידי ג' הכאות מאבד הקורנס משהו ואינו חלק וישר כפי שצריך הוא להיות בעבודה של רידוד הטסים ועל כן יש להכותו מכה אחת על הסדן כדי להחליקו, לתקנו ולהכשירו שוב למלאכת הרידוד. נמצא שהכאה זו שעל הסדן היא בבחינת תיקון כלי וגמר מלאכת הקורנס. זהו מכה בפטיש שהוא גם תיקון הפטיש וגמר מלאכה שבו.

  על כל פנים על פי רש"י לא אימון ידיו של אומן כאן אלא ממש תיקון כלי שהוא גמר מלאכה, ואפשר שזו כוונת רש"י גם במשנה בכלל גדול, "להחליקו" - החלקת הקורנס ותיקונו. 

ד.מה בין אב לתולדה לפי רש"י?

  אלא שאם זה האב, למה נקט רשב"ג במשנה לשון "אף"? משמע שיש מלאכה אחרת שהיא העיקרית - ומלאכה זו אינה אלא נספח!

  אכן ידוקדק בלשון רש"י במשנה (עג.) שהדגיש "להחליקו בגמר מלאכה". לעומת זאת דיבר רשב"ג על המכה "בשעת מלאכה" [4]. ואולי; בגמר מלאכה - אב, ובשעת מלאכה - תולדה.

  ואפשר שרש"י במשנה (עג.) אינו מתכוין להחלקת הקורנס - כרשב"ג. כאן כוונתו להחלקת הסדן. הסדן אפשר שנתעקם תוך כדי הפעולה. עם גמר המלאכה מכה עליו האומן להחליקו. פעולה זאת אכן רק בגמר מלאכה היא נעשית.

  ואשר הביא את רש"י לשנות במשנה עג. מדברי רשב"ג - כי שם חותר רש"י להבהיר אב מלאכה מכה בפטיש מהו. ואב מלאכה הוא רק כשההכאה היא האקט האחרון במלאכה. לעומת זאת במשנה קב: מדובר על תולדת מכה בפטיש (ראה דברי רש"י שם בהסבר מכה בפטיש ברישא). והכאה שהיא פעולה אחרונה בשלב ביניים (כגון מלאכת החוצבים, כשאחריה עוד מלאכות הסיתות ובניית האבן כנדבך. וכגון סיתות הקורנס תוך כדי פעולת הרידוד של הטסים) אינה אלא תולדה של מכה בפטיש.

ה.מכה בפטיש - האקט האחרון של העשייה

  גדר נוסף למכה בפטיש עולה מתוך דברי רש"י בדף עד: ד"ה "תנור":

"אבל גבי חבית, ליכא משום מכה בפטיש - דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור".

  מאי שנא מלאכה זו שאתה תובע בה שתיעשה כולה על ידי האדם, ממלאכות אחרות דוגמת מבשל, שדי בכך שיתחיל האדם את הפעולה והשאר ייעשה מעצמו?

  כבר עמד ה'מנחת-חינוך' (מוסך השבת, מלאכת האופה) על שאלה זו. ותשובתו:

"מלאכת שבת ילפינן ממשכן, והנה במשכן בישול סממנים הוא כדרך שמעמידין באור להתבשל ונתבשל ממילא כדרך העולם, דאינו יכול להתבשל ברגע שמעמיד אצל האור, אם כן בשבת גם כן כך, אבל מכה בפטיש דהיה במשכן - דעל ידי הכאתו בפטיש נגמר המלאכה... צריך לומר דווקא בעשייתו יהיה... הגמר מלאכה..."

  אפשר היה לענות על השאלה בדרך אחרת שאינה מבדילה עקרונית בין מבשל לבין מכה בפטיש: בכל מלאכה אם התחיל האדם את הפעולה באופן שתושלם המלאכה מאליה הוא מתחייב. אך במכה בפטיש האדם כלל לא התחיל את המלאכה. כי מכה בפטיש אינו המכלול של העשייה אלא האקט האחרון בלבד. ובתנור - אקט זה נעשה מאליו, לא האדם עושהו. ומזה הטעם לא מחייב רש"י משום מכה בפטיש בסיכתא דאתונא.

ו.מכה בפטיש - רק בתור חיוב עצמאי / ר"ח

  ה'שפת-אמת' בחידושיו לשבת (עד: ד"ה "אמר ר"א") מציע תשובה נוספת לשאלה מדוע בסיכתא דאתונא לא יתחייב משום מכה בפטיש:

"המכה בפטיש אינו חייב אלא היכא דמצד עצמו אינו מלאכה, חייב משום דגמר הכלי. אבל הכא דיש עליה תורת מלאכה מצד עצמה משום מבשל לא מיחייב משום מבשל מכה בפטיש".

נמצא שאין חיוב מכה בפטיש יכול לבוא בצד חיוב אחר. אם על פעולה מסויימת מחייבים משום אב אחר אין צורך כבר במכה בפטיש. מכה בפטיש היא פעולה שבעצם אינה מלאכה. חיובה - מחמת תכליתה ועיתויה - גמר מלאכה ותיקון הכלי.

בעצם, כבר מצינו כדברים האלה כמעט מפורשים ברבנו חננאל (עה:)

"וכן הצר בכלי צורה...ואי ההיא צורה אית בה אותיות דמיקרו, חייב משום כותב. ואי לא חייב משום מכה בפטיש" [5].

ופלא שלא נסתייע ה'שפת-אמת' בדברי ר"ח אלו. לעומת זאת מבקש הוא להיסמך על דברי ראשונים - המאירי והיראים. אך עיון בדבריהם מעלה שהם הולכים בדרך אחרת.

ז.היראים - מכה בפטיש דוקא לאחר גמר בניין!

  כך אומר היראים, (סמן קב, במהדורה עם ביאור תועפות ראם סימן רע"ד) בביאורו למחלוקת רב ושמואל גבי עייל שופתא בקופינא דמרא (קב:):

"... דבהבונה הכי פירושו - רב אמר משום בונה. פירוש, מרא זאת מחוסרת בניין בחיסרון שופתא, הלכך אין בו איסור מכה בפטיש, שאינו נקרא מכה בפטיש אלא בדבר שאינו מחוסר בניין, שהכאת פטיש הוא לאחר גמר בניין, ולא אמר רב משום בונה לומר שיש חיוב בונה בדבר, דהא אין בניין וסתירה בכלים..."

  לא שאלת חיוב כאן, אלא שאלת גדר המלאכה ששמה מכה בפטיש. הכאת מכה בפטיש עניינה פעולה על גבי כלי שכבר הושלמה מלאכת בניינו.

  המדקדק בדברי היראים ימצא שאדרבא, מדבריו משמע שלא כדברי ה'שפת-אמת'. שהרי לרב - שאינו מחייבו משום בונה - כי אין בניין וסתירה בכלים, ניתן היה לחייב משום מכה בפטיש, ואף על פי כן פוטר רב!

  באותה דרך הולך המאירי בדבריו בסוף פרק הבונה:

"שלא נאמר מכה בפטיש אלא במלאכה שנשלמה כולה - כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כולה מסביבותיה ונמצא שנשלמה מלאכת האבן אלא שלא נפלה וזה מכה בפטיש ומפילה, שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר כבר נשלמה. וכן מה שאמרו בשקל אקופי דגלימיה שהרי הגלימה כבר עשויה. אבל באלו (-היינו כתב אות והשלים בו הספר, או ארג חוט והשלים בו הבגד) לא נשלם הספר והבגד עדיין, וכל שהוא עושה לצורך השלמה אינו מכה בפטיש..."

ח.רמב"ם - כרב או כשמואל?

  עתה נעבור לבירור שיטת הרמב"ם, זאת תוך עיון בסתירה העולה לכאורה בפסקיו.

  דין העושה נקב בלול של תרנגולים שנוי במחלוקת בין רב לבין שמואל, כשהוא שזור במחלוקת דומה לגבי מקרים אחרים.

"מסתת משום מאי מחייב, רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש. העושה נקב בלול של תרנגולים, רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש.

עייל שופתא בקופינא דמרא ( שופתא - יתד קטן שתוחבין בתוך בית יד של מרא בהיותו בנקב הברזל, להדקו שלא יצא - רש"י) רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש". (שבת קב:)

  כלל נקוט בידינו: רב ושמואל, הלכה כרב באיסורי (בכורות מט: ועוד). לפי זה מובן פסקו של הרמב"ם בפ"י מהלכות שבת הי"ד:

"העושה נקב כל שהוא [6] בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה".

אלא שכבר העיר ה'כסף-משנה' שדברים אלו סותרים את האמור בהלכה ט"ז:

"והעושה נקב כל שהוא בין בעץ בין במתכת בין בבניין בין בכלים הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב".

אמנם לא מוזכר בהלכה זו "לול של תרנגולים" אך מאי שנא? וביותר יקשה שבפרק כ"ג ה"א מדבר הרמב"ם מפורש על נקב בלול של תרנגולים,

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב שבלול התרנגולים שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, הרי זה חייב משום מכה בפטיש".

  נמצא כאילו הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי, ופוסק בהי"ד כרב ובשתי ההלכות האחרות כשמואל.

ט.'לחם-משנה': רמב"ם כרב.

  מתרץ ה'לחם-משנה': "ונראה שהוא ז"ל (הרמב"ם) מפרש דמה שכתב רב חייב משום בונה כלומר אפילו משום בונה וה"ה משום מכה בפטיש דהוי גמר מלאכה, אלא שהוא (רב) מוסיף ואומר שחייב משום בונה" [7].

  הקושי שבהסבר זה בולט, אם כן מדוע לא כתב הרמב"ם חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש, מדוע ראה להפריד ולציין כל חיוב בהלכה נפרדת [8]. (וראה למשל פ"ח ה"ד שם דיבר הרמב"ם על שני חיובים בפעולה אחת). עוד יש לתמוה על הבנה זו בגמ' שלרב חייב אף משום בונה. שכן בגמ' עה. הובאה מחלוקת בין רב ושמואל גבי שוחט, ותמהה הגמ' "לרב משום צובע אין משום נטילת נשמה לא?" והשיבה: "אימא אף משום צובע". מדוע לא השתמשה בנוסח מעין זה גם בסוגייתנו?

הלחמ"ש עצמו מסכם:

"ומ"מ סתם כאן רבינו הרבה בזה שהיה לו לכתוב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש, אלא שהוא סמך על מה שכתב לקמן, והדברים סתומים".

י.הסברי ה'מגן-אברהם' וה'נשמת-אדם'

  דרך אחרת ל'מגן-אברהם'. (שיד, סק"ג):

"ולי נראה דהכא (היינו בפרק כג ) מיירי בלול שאינה מחוברת לקרקע ולית בה בניין" [9].

  וכבר תמהו אחרונים, (נשמת אדם כלל מא, א, לבושי שרד ועוד) מה תירוץ הוא זה והרי בהט"ז מדבר הרמב"ם על נקב בבניין ושם ודאי שייך בונה ובכ"ז חייב משום מכה בפטיש [10].

  על כן מתרץ הנשמת אדם באופן אחר. כדי שיתחייבו על עשיית נקב משום בונה, צריך אותו נקב למלא אותם תפקידים שממלא חלון בבית. מה חלון משמש להכנסת אורה והוצאת הבל, אף נקב הממלא תפקידים אלו, עשייתו מחייבת משום בונה. תפקידים אלו מתמלאים בנקב של תרנגולים

לכן פסק הרמב"ם בהי"ד שחייב משום בונה. אך בהט"ז מדובר בנקב שאינו ממלא תפקידים אלו, שם החיוב הוא רק משום מכה בפטיש. אשר לפרק כ"ג יש לדקדק בלשון הרמב"ם. אין הוא אומר "העושה נקב בלול" אלא "כגון נקב שבלול התרנגולים" ואמנם מדבר שם הרמב"ם על נקב העשוי להכניס ולהוציא, אך לא אורה והבל ולכן החיוב אינו משום בונה אלא משום מכה בפטיש.

  באמת קשה להבין דברים אלו בסברא, מדוע נוקב בבניין לצורך הבניין לא יתחייב משום בונה.

  במקביל יש להבין מדוע בנוקב לול של תרנגולים לא יהיה גם חיוב של מכה בפטיש [11].

  אך ביותר קשה להסבר זה. בהלכה י"ד, שם החיוב משום בונה, היה על הרמב"ם להדגיש שנקב זה תפקידו להכניס אורה ולהוציא הבל, שם הסתפק הרמב"ם בחלק אחד ואמר רק "כדי שיכנס להן האורה", בעוד שבפרק כ"ג שם אין ההלכה מתייחסת לנקב בלול, ונקב בלול הוא רק דוגמא, שם דווקא מצויינים שני תפקידי הנקב - גם להוציא הבל וגם להכניס אורה. ובכלל לשם מה מזכיר הרמב"ם לול של תרנגולים בפרק כ"ג?

הגאון הרוגאצובר בספרו 'צפנת-פענח' על הרמב"ם הציע הבחנה זאת:

"כל שהוא דכאן (= דהלכה י"ד) וכל שהוא דהלכה טו [12], אין פירושם שוה, דכאן רצה לומר נקב מעבר לעבר רק קטן ושם רצה לומר דלא נקב מעבר לעבר..."

וכן הוא אומר בדבריו להלכה ט"ז:

"ולקמן פרק כ"ג ה"א, רצה לומר בנקב גדול דהיינו מעבר לעבר, וכאן רצה לומר שאינו מעבר לעבר..."

נמצא; כדי להתחייב משום בונה צריך הנקב להיות מפולש. כשאינו מפולש אין חייבים בו אלא משום מכה בפטיש. ברם, צ"ע שהרי בסוף הט"ז מבהיר הרמב"ם:

"וכל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אין חייבין על עשייתו"

משמע-כדי להתחייב עליו, על הנקב לשמש להכנסה ולהוצאה וזה אפשרי רק בנקב מפולש.

יא. ה'פרי -חדש' - מכה בפטיש דוקא בנקב מפולש.

  בדרך אחרת הלך בעל ה'פרי-חדש' בביאורו "מים חיים" על הרמב"ם וזה לשונו:

"וי"ל דבפלוגתא רב ושמואל בנקב קטן העשוי להכניס בו האורה, ולדעת רב אינו מספיק להוציא ההבל והלכך אינו חייב אלא משום בונה, אבל אם עשה להכניס ולהוציא חייב נמי משום מכה בפטיש לפי שכבר נגמר".

מפשטות לשונו משמע כאילו רק לדעת רב אין בנקב זה כדי להוציא ההבל, אך לשמואל יש בו גם כדי להוציא הבל ולכן חייב משום מכה בפטיש. אך קשה מאד לקבל, שרב ושמואל חולקים על שאלה במציאות אם נקב זה יש בו כדי להוציא הבל או לא.

  ואפשר שכוונתו שלכולי עלמא אין בנקב זה כדי להוציא הבל ובכל זאת לשמואל חיובו משום מכה בפטיש (או גם משום מכה בפטיש).

  במחלוקת זו פסק הרמב"ם כרב ולכן בהי"ד כתב שהחיוב משום בונה, ומדוקדקים מאד לפי"ז דברי הרמב"ם שנקב זה עשוי להכניס האורה, משמע דוקא לכך עשוי ולא להוציא הבל. לעומת זאת בפכ"ג הדגיש להכניס אורה וגם להוציא הבל ולכן החיוב משום מכה בפטיש (גם כן). אך מה באשר להלכה ט"ז בפ"י?

יב.חילוק בין זמנים שונים של עשיית נקב

  שמא ניתן להסביר בדרך זאת.

  על מכה בפטיש מתחייבים רק כשעושים מעשה בגמר הדבר. מעתה יש להבחין בזמנים שונים של עשיית נקב או חלון. אם באמצע הבנייה או בסופה.

  בהי"ד כותב הרמב"ם שהנקב עשוי להכניס אורה, מדוע אין הוא   מזכיר גם להוציא הבל? שמא רומז הוא בזה לכך שעדיין אין הבל, עדיין הבית אינו גמור ואינו עשוי עדיין למגורים, אם אין מגורים אין גם הבל. לעומת זאת אורה בחוץ קיימת תמיד ומיד כשנוקבים אף בטרם שלמה המלאכה, הנקב עשוי להכניס אורה. לכך יש לחייבו רק משום בונה. לעומת זאת בפכ"ג מציין הרמב"ם שהנקב עשוי גם להוציא הבל, משמע שעשו הנקב כשהלול כבר על תילו ומשמש לתפקידו, נקיבה זאת בגמר מלאכה היא ולכן חייב בה משום מכה בפטיש.

  ובאשר להלכה ט"ז:

  כבר קבע ה'מגיד-משנה' שהרמב"ם פסק כרב. ומה היא סברת שמואל שלפי"ז מחייב משום מכה בפטיש אף על נקב באמצע הבנייה? יש לשים לב שהמחלוקת הזאת קשורה למחלוקת לגבי מסתת והם הם הדברים.

  לשמואל אני מסתכל על הפרט הנפעל כיחידה בפני עצמה. אם משלים אותה יחידה הרי שיש כאן גמר מלאכה לגביה. ולכן המסתת את האבן חייב משום מכה בפטיש, כי מלאכת האבן הושלמה, כיוצא בזאת חלון או נקב, החלון והנקב כיחידות בפני עצמן הושלמו.

  רב לעומתו רואה את האבן ואת הנקב כחלק מהבניין הכללי, אף אם האבן הושלמה הרי שהיא רק חלק מהבניין והוא עדיין אינו גמור ולכן לדידו אין מקום לדבר על מכה בפטיש, וניתן לחייב רק משום בונה. לאחר שקבע הרמב"ם בהי"ד הלכה כרב, רוצה הוא להדגיש, שיש ועל עשיית נקב חייבים גם משום מכה בפטיש. זאת עושה הוא בהט"ז, שם מדבר הוא על נקב בבניין, וצריך להבין שהבניין כבר הושלם. שהרי הנקב הוא מכלל דוגמאות לכלל שקובע הרמב"ם לתולדה של מכה בפטיש שהוא "וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה".

  אך אם כך היה עליו לכאורה להיות עקבי ואף במסתת היה עליו לפסוק כרב, ומדוע כהלכה י"ח פסק הוא "המסתת את האבן כל שהוא חייב משום מכה בפטיש"?

  אמנם כתב ה'לחם-משנה' שפסק כאן כשמואל כיוון שרבי יוחנן הורה לגבי מסתת שחיובו הוא משום מכה בפטיש (גמ' קב: שם) וקיימא לן, רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. אך אם כן גם במנקב היה צריך לפסוק כשמואל כיוון שהמחלוקות קשורות זו בזו וכהסברנו לעיל. ורבי יוחנן עצמו מדוע רק במסתת פסק כשמואל?

  ושמא יש מקום לחלק בין מסתת לבין נוקב.

  מסתת, פועל באבן הנפרדת מהבניין, בשעת הפעולה באבן אין הוא פועל בבניין כלל, ולכן אפשר לקבל כאן סברת שמואל שעלי לראות את האבן כדבר נפרד, ועל גמר מלאכתה לחייב משום מכה בפטיש. לא כן בעושה נקב, כאן הנקב אינו חפצא נפרד מהבניין, פעולת הנוקב היא פעולה בבניין גופו, ואז כל עוד אין הבניין גמור א"א לחייב משום מכה בפטיש.

  *   *   *

יג. מכה בפטיש - פעולת שכלול גם באמצע פעולת הבניין.

  כל שאמרנו אפשרי אם לרמב"ם חיוב מכה בפטיש הוא רק בגמר מלאכה. וכדרך שמורה לשונו של היראים. (אלא שליראים זה רק בגמר מלאכת בניין ואילו לרמב"ם בכל גמר). ברם, לא כך עולה מלשון הרמב"ם. שכך כתב:

"המכה בפטיש הכאה אחת חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זה תולדת מכה בפטיש וחייב" (הט"ז)

  משמע לכאורה שעצם ההכאה בפטיש, בכל שלב, היא האב ופעולות בגמר מלאכה הן תולדות [13].

  ניתן היה לומר שדברי הרמב"ם בתחילת ההלכה באו ליתן שיעור מלאכה. מלאכה זו מה שיעורה? - אפילו הכאה אחת. שכך דרכו של הרמב"ם, מתחיל כל מלאכה בשיעור שלה.

  אלא שאם כן מה בין אב לתולדה במכה בפטיש?

ניתן היה לפרש בעקבות דברי המאירי למשנה ריש פרק הבונה:

"והמכה בפטיש - והוא גמר מלאכה שבכל דבר ודבר, והוא בבניין מצד שכשאדם רוצה לפסול האבנים הרי הוא מפוצץ הסלע סביבותיה עד שמתיקה מארבע רוחותיה מן ההר. וכשהשלים חציבת סביבותיה מכל צד הוא מכה בפטיש הכאה גדולה על האבן והיא מתפרקת ונופלת מאליה, ונמצא דבר זה הוא גמר מלאכה ואף על פי שהוא כעין בונה חייב משום מכה בפטיש ותולדה שלו".

  בעקבות המאירי ניתן לומר שלרמב"ם ההכאה הקלאסית שהיא אב, היא במעשה ניתוק האבן החצובה. וממנו למדים גמר מלאכה בעבודות אחרות.

    אלא שלעומת זה מתייצבים דברי הרמב"ם בפיהמ"ש:

"המכה בפטיש ואפילו בגמר מלאכה, כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי ליישר פני הכלי ולהחליקו... ולפיכך כל תיקון מלאכה וגמרה כגון השיפה והצחצוח וכל מיני היפוי כולן תולדות מכה בפטיש".

  מהו האפילו שבכאן? נראה כאילו עיקר ההכאה שחייבים עליה היא זו שבאמצע הפעולה. ומה סברה בדבר?

  ההסבר יעלה מתוך התבוננות במיקומה של המלאכה (בצמוד לבונה וסותר). הלומד עניין מכה בפטיש עדיין עניין בנייה וסתירה לפניו. ואפשר שההלכה המדברת על הכאה אחת בפטיש שחייבים עליה - היינו בשלבי הבנייה. תוך כדי פעולת הבנייה, התקנת הנדבכים והאדנים, ישנן הכאות רבות בפטיש. יש כאלו הפועלות ממש בבניין (נקב) וניתן לחייב עליהן משום בונה או סותר, ויש שהן הכאות משפרות שאפשר לבניין גם בלעדיהן ולכך אי אפשר לחייב עליהן משום בונה או אז מחייבים משום מכה בפטיש. ומכאן לכל פעולות שכלול בכל דבר שחייבים עליהן, כתולדה של מכה בפטיש.

---