להבנת הכרעת הרמב"ם בפסקו - עיון בסוגיית המלוה את חבירו בעדים / אלכס טל

"ודע שכל הסתם שבו תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי

או בירושלמי... על אלו סמכתי ומהן חברתי" [1].

א.

במאמר זה אתייחס למחלוקות הרי"ף והרמב"ם, בגרסה ובסברה, על המקרים המופיעים בשבועות דף מא:, ברי"ף במקום וברמב"ם בהלכות מלוה ולוה פרק טו' הל' א-ב. להלן המקרים בקצרה והמחלוקות בהם.

מקרה 1.

"...ורב פפא משמיה דרבא אמר: המלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים..."

לפי הגרסה שעמדה לפני הרי"ף פוסק רב פפא במקרה זה - אינו נאמן.

הרמב"ם בהלכות מלוה ולוה (ט"ו, ב) בבוררו בין שתי גרסאות, מכריע: נאמן. ככל הנראה שתיים הן שעמדו בבסיס הכרעת הרמב"ם. האחת: "וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו ובשתיהן כתוב 'ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן'", כלומר קדימות הגרסה. השנייה סברה ישרה: "ועוד דברים של דעת הן וכי מה היה לו ללווה לעשות... וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר כל ימיהם שלא ילכו, ועוד: אם מתו מה יעשה? נמצא זה פורע פעם אחר פעם... א"כ נעשית עדות זו עדות בשטר ונמצא זה כיון שאמר אל תפרעני אלא בעדים נעשית מלוה בשטר. ואין מי שעלה על ליבו זה". כלומר אם נגרוס פה - "אינו נאמן", הופך מלוה זה ממלוה על-פה למלוה בשטר, ודבר זה אינו מתקבל על הדעת.

מקרה 2.

"ההוא דאמר ליה לחבריה כי פרעתין פרעין לי באפי ראובן ושמעון אזל ופרעיה באפי תרי מעלמא...אמר ליה רבא להכי קאמר ליה באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא נדחייה."

הבעיה במקרה זה אינה בגרסה כי אם בנתון החסר במעשה: האם אותם עדים אחרים עומדים לפנינו או אינם עומדים לפנינו.

הרי"ף טוען שאותם עדים עומדים לפנינו. זאת הוא מוכיח מסברה, מדיוק בגמרא ומהמקרה הבא (שאותו נראה להלן). סברת הרי"ף ("והדין הוא סברא דילן") היא: מכיוון שתנאי המלוה "באפי ראובן ושמעון" הוא תנאי ממון, ניתנת הרשות למלוה לפסול את שאר העולם לעדות על מקרה זה. על הדיוק של הרי"ף לא נחזור, נאמר רק שהוא נובע ישירות מגרסתו במקרה הראשון, ולפי לשון הר"ן: "וזו אינה ראיה אלא לפי גרסתו (-של הרי"ף)".

לפי הרמב"ם העדים אינם לפנינו: "אבל אם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ואמר לו פרעתיך בפני אחרים ומתו או הלכו להם למדינת הים אינו נאמן. שמפני טענה זו (מתו או הלכו למדה"י) התנה עליו (המלוה) ואמר לו אל תפרעני אלא בפני ראובן ושמעון שהם עומדים עמו, כדי שלא ידחה אותו ויאמר בפני אחרים פרעתי והלכו להם". (שם הל' א') ובהל' ב': "ומפני טעות זו שאירע למקצת הספרים הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים שאינו נאמן אע"פ שהביא עדים שפרעו בפניהם וגם זו טעות גדולה והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר ואין כאן מקום חשש".

ובהמשך: "... אבל ודאי אם אמר בפני פלוני ופלוני הוא הפסיד על עצמו שפרע בפני אחרים והלכו להם. אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מחוש וכזה ראוי לדון ולהורות". הסיבה שבגללה התנה המלוה את תנאו היא שמא יאמר הלוה שפרע בפני עדים והם אינם לפנינו אבל כאשר העדים לפנינו אין הבדל בין אלו לאלו.

מקרה 3.

"ההוא דאמר ליה כי פרעת לי פרעין לי באפי בי תרי דתנו הלכתא אזל פרעיה (ביניה לבין דיליה / באפי סהדי) אתניסו הנך זוזי. אתא לקמיה דרב נחמן א"ל (המלוה) אין, קבולי קבלתנהו מיניה דרך פקדון... א"ל (רב נחמן): כיון דקא מודית דודאי שקלתינהו מיניה פירעון מעליא הוי..."

החשוב ממקרה זה לענייננו הוא הדיוק ממנו. ברור שאין הלוה חייב למלוה כלום שהרי המלוה הודה בפירעון. אבל אם לא היה המלוה מודה חייב היה הלוה לפרוע את חובו.

הרי"ף גורס "באפי סהדי" כלומר אפילו אם היה הפירעון בפני עדים, ללא הודאת המלוה חייב היה הלוה לפרוע את חובו. לפי זה מקביל המקרה הנ"ל למקרה השני שבו למלוה יש דרישות לעדים מסוימים ועדים אחרים עומדים לפנינו. מכיון שפה ופה הפסק זהה, שחייב הלוה לפרוע את חובו, מוכיח מקרה זה שגם במקרה הקודם העדים לפנינו.

לפי הרמב"ם הגרסה פה היא "ביניה לבין דיליה" וזו לשונו: "גם ההוראה הזאת לפי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחבירו פרעני בפני עדים ששנו הלכות והלך ופרעו בפני עדים, וטעות ספרים היא ומצאתי בגוילים כתוב אזל פרעיה ביניה לבין דיליה". לפי גרסה זו אי אפשר לדייק את דיוקו של הרי"ף.

לסיכום המחלוקת בין הרי"ף להרמב"ם:

מקרה 1: בגרסה: "נאמן" - "לא נאמן".

מקרה 2: בנתון 'החסר' בגמרא; האם העדים האחרים עומדים לפנינו או לא.

מקרה 3: בגרסה: "בין דיליה לדיליה" - "באפי סהדי".

הרמב"ם פוסק שעדים לפנינו נאמנים בכל מקרה. כאשר העדים אינם לפנינו נאמן הלוה מלבד המקרה שהתנה המלוה שיהיו עדים מסוימים. הרי"ף פוסק שעדים שאינם לפנינו לא נאמנים, ועדים לפנינו נאמנים רק אם הם תואמים את תנאי המלוה.

ב.

ככל הנראה עמדה לפני הרי"ף גרסה אחת בלבד שעליה הוא מדבר. לפני הרמב"ם עמדו שתי גרסאות, (או שעמדה לפניו גרסה אחת והוא חיפש ומצא אחרת, כפי שאפשר לדייק "וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות"). מתעוררת השאלה מדוע העדיף הרמב"ם גרסה אחת על פני השנייה. מצד אחד אין לקבל את עתיקות הגוילים ויושן הנוסחאות כסיבה מספקת להעדפה זו. יכול להיות שמקור גמרת הרי"ף קדום ומדויק יותר ממקור הגוילים שמצא הרמב"ם, ושדוקא בגמרת הרי"ף השתמרה הגרסה הנכונה. מצד שני נראה בהמשך מדוע אין סברת הרמב"ם ("דברי הדעת" שבסוף הל' ב' שהבאנו), במקרה זה, מהוה גורם בהכרעתו.

מסתבר שקיימת הוכחה העומדת בבסיס הכרעת הרמב"ם שבנוסף לה מביא הרמב"ם את הגוילים העתיקים והסברה, אך לא במקומה. מטרתי לנסות לחשוף הוכחה זו. לשם כך נעבור על שאר המקרים במ"א: ובמ"ב.

1."הב לי מאה זוזי דאוזיפתך, לא היו דברים מעולם, אזל אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה"

2."הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני? אתו פלוני ופלוני אמרי לא היו דברים מעולם".

3."הב לי שש מאות זוז דמסיקנא בך א"ל ולא פרעתיך מאה קבי עפצי דקיימי בשיתא שיתא (שכל אחד נמכר ב-6 זוז)? וא"ל לא בארבעה ארבעה הוו קיימי, אתו סהדי ואמרי אין בארבעה ארבעה הוו קיימי".

4."ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא א"ל פרעתיך א"ל הנהו סטראי ננהו (מצד אחר הייתי חייב לי - רש"י)".

5."ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך והא שטרא, א"ל לאו אתורי יהבית לי (לקנות מהן שורים לשחיטה למחצית שכר - רש"י) ואתית ואיתיבת אמסחתא (מקום שמקצבין הבשר ומוכרין - רש"י) וקבילת זוזך? א"ל הנהו סטראי ננהו".

"והלכתא (על 4 ו-5) אתרע שטרא והני מילי דפרעיה באפי סהדי ולא אדכר ליה שטרא (שיטול השטר מידו - רש"י) אבל פרעיה בין דידיה לדידיה מיגו דיכול למימר לא היו דברים מעולם יכול נמי למימר סטראי נינהו".

6."ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כל אימת דאמרת לי לא פרענא (ליה דאמר למלוה בפני עדים... נאמן אתה עלי כל זמן שתאמר לא התקבלתי, ולא אוכל לומר לך פרעתיך - רש"י), אזל פרעיה באפי סהדי".

7."ההוא דאמר ליה לחבריה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לי לא פרענא אזל פרעיה באפי תלתא".

8."ההוא דא"ל לחבריה מהימנת לי כבי תלתא כל אימת דאמרת לא פרענא ואזל פרעיה באפי ארבעה".

נראה שיש סדר והדרגתיות בהבאת המקרים. ניתן לחלק את המקרים הנ"ל לשלוש קבוצות: 6-8;4-5;1-3.

1-3: אין עדים לפנינו (לגבי מקרה 1 ראה להלן)

4-5: הגמרא בפסיקתה "מציבה" את המקרה כאשר יש וכאשר אין עדים לפנינו.

6-8: העדים לפנינו.

כלומר הסוגיה מתחילה במקרים ללא עדי פריעה דרך מקרי ביניים (בהם יש ואין עדי פריעה) וגומרת במקרים בהם יש עדי פריעה.

הנקודה הבעייתית בחלוקה זו היא כמובן מקרה 1. העדים הרי לפנינו! אפשר לומר ששני גורמים חברו יחדיו לשייך מקרה זה לקבוצה הראשונה: הגורם הראשון העקרי, שמדובר כאן על עדי פריעה "מטעם" הלוה שבאים ועוזרים לו. במקרה 1 לא רק שהעדים אינם מעידים רק על הפריעה אלא גם על ההלואה, הם "מטעם" המלוה ונגד הלוה. הגורם השני הוא שגם לפי אביי וגם לפי רבא (הפוסקים בגמרא במקרה זה) אין לענייננו חשיבות לעדים אלו. לאביי הם כלל לא משפיעים ("אינהו אמרי אוזפיה ואינהו אמרי פרעיה!") ולרבא לא מקבלים את עדותם לגבי הפריעה, ונושא הגמרא שלנו הוא הרי עדות הפריעה. (אמנם גם במקרה 7 אין מקבלים את עדות הפריעה, לכן זו אינה הסיבה העיקרית אלא מצורפת לראשונה).

אם נקבל את ההנחה העומדת מאחורי חלוקה זו שהיתה יד מכוונת בעריכת הסוגיה או שאם הועתק כאן דיון בישיבה, גם בדיון כזה יש היגיון, סדר והדרגתיות, ונקבל כנתון בעל חשיבות את הנקודתיים התוחמות בדף מב: ובדף מג, (הקטע הנידון בולט בברור בסגנונו על רקע הקטע שלפניו ושלאחריו), נשייך לפי אותו סדר את שני המקרים הראשונים אחרי הנקודתיים במב:, מקרים 2 ו-3, לקבוצה הראשונה. כלומר שבאותם מקרים אין העדים לפנינו. כמו כן נהיה חייבים לומר שגם במקרה 1 הגרסה היא "נאמן" מכיון שלפי מקרים 2 ו-3 האמורים, רק כאשר אין העדים תואמים את תנאי המלוה וכאשר אינם לפנינו, רק אז אין הלוה נאמן בטענתו. ואילו במקרה 1 העדים, אע"פ שאינם לפנינו, תואמים את תנאי המלוה ולכן יהיה הלוה פה "נאמן".

ראינו לעיל שבנקודה זו בדיוק חלוקים הרי"ף והרמב"ם. לפי זה מובן, למה הכריע הרמב"ם נגד הרי"ף בברירת הגרסאות. יתכן שגם הרי"ף הרגיש בחלוקה זו בגמרא, אלא שלפני הרי"ף היתה רק גרסה אחת, לה היה צריך לשעבד את הסבר שאר המקרים.

ג.

לע"ד רמוזה חלוקה זו ברמב"ם עצמו: כידוע עקבי הרמב"ם בשימוש ובהגדרת מושגים במשנתו [2]. שלוש פעמים מוזכרות המילים "דין הגמרא" ביד החזקה ובכולן בהקשר לדין שחידשו הגאונים בהוראתם וחזרה ממנו לדין המקורי הפשוט שבגמרא.

1. הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פרק יא' הל' ה'-ז'), מביא מנהג בארצות מסוימות שבהן אשה יולדת שראתה דם טהור בימי מלואת (33 יום אחרי זכר ו-66 יום אחרי נקבה, כל דם שאשה רואה טהור הוא) חייבת לספור שבעה נקיים ולטבול. ועל זה אומר הרמב"ם (הל'ו) "ודין זה בימי הגאונים נתחדש". ובהביאו את מנהג בני צרפת שאינם נוקטים את חומרת הגאונים (הל' ז'): "ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין הגמרא עד היום..."

2. בהל' אישות (ט"ז, ז') אומר הרמב"ם לגבי גביית כתובת אשה מן המטלטלין: "תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהא האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין... חוץ מכתובת בנים דכרין שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות. לפיכך אני אומר מעמידין אותו על דין הגמרא שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע".

3. כך גם אצלנו אומר הרמב"ם "יש נוסחאות מן הגמרא שכתוב בהן שהאומר לחבירו אל תפרעני אלא בעדים ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים אינו נאמן וטעות ספרים הוא ולפיכך טעו המורים על פי אותן הספרים וכבר חקרתי על הנוסחאות הישנות ומצאתי בהן שהוא נאמן והגיע לידי במצרים מקצת גמרא ישנה כתוב על הגוילים כמו שהיו כותבים קודם לזמן הזה בקרוב חמש מאות שנה ושתי נוסחאות מצאתי מן הגוילים בהלכה זו ובשתיהן כתוב ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להן למדינת הים נאמן. ומפני טעות זו שארע למקצת הספרים הורו מקצת גאונים שאם אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו בפני אחרים שאינו נאמן אע"פ שהביא עדים שפרעו בפניהם. וגם זו טעות גדולה והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהם נפטר ואין כאן מקום חשש. גם ההוראה הזאת על פי ספריהן שכתוב בהן באותו שאמר לחבירו פרעני בפני עדים ששנו הלכות והלך ופרעו בפני עדים. וטעות ספרים הוא ומצאתי בגוילים כתוב אזל פרעיה ביניה לבין דיליה, אע"פ שהספרים מוגהין כך יראה מדין הגמרא".

כלומר בשלושת המקרים הללו מוסב הביטוי "דין הגמרא" על מה שהגאונים אמרו ובניגוד להם. מכיון שאצלנו הרמב"ם מביא בשם "מקצת הגאונים" רק את פסיקתם על מקרה 2 ו-3, הביטוי "כך יראה מדין הגמרא", מוסב רק עליהם. כמו כן אמונים אנו על התפיסה שכל דברי הרמב"ם מקור להם בספרות התנאית או בתלמודים למעט אותם המקומות בהם אומר הרמב"ם במפורש "יראה לי" או "אני אומר" וכדו' [3]. אם הרמב"ם אומר פה "יראה מדין הגמרא" ולא "יראה לי מדין הגמרא", נראה שפסיקה זו מקורה בגמרא ולא בסברתו (כפי שמופיעה בסוף הל' ב').

רואים א"כ שרק מקרים 2 ו-3 "נראין" ממש מדין הגמרא ולא מקרה 1. הפרדה זו בין המקרים מתאפשרת ע"י החלוקה שלנו: רק מקרים 2 ו-3 ברורים מתוך הגמרא עצמה שכן רק הם משתייכים לקבוצה הראשונה של מקרים בהם אין עדי הפריעה לפנינו. ברירת הגרסאות במקרה 1, הנמצא מהעבר השני של הנקודתיים (במא:), רק נלמדת מהם ואין היא נראית מדין הגמרא.

עדיין יש לשאול מדוע הביא הרמב"ם את "דברי הדעת" אם אין הם מהוים הוכחה [4]. על זה עונה הרמב"ם עצמו בתשובותיו. שואלים אותו חכמי לוניל על הבאת סיבה שאינה כתובה בגמרא לגבי אכילת חמץ בערב פסח: "יבאר לנו כבודך מה שזכרתו בהלכות חמץ ומצה בפרק א'...וגם כן ההלכה הי' ממנו 'שמא יטעה בין ה' ל-ו'' והנוסח בהלכות רב אלפס, 'שמא יטעה בין ה' ל-ז'' - תבאר לנו הנוסח האמיתי". ועונה הרמב"ם: "מה שנזכר בהלכות, שמא יטעה בין ה' ל-ז' הוא האמת, והוא מאמר התלמוד, כפי שהקשה שם וזכרתי אני דבר הנופל לרוב והוא חילוף שעה בשעה שאחריה בהיות שכונתי בכל החיבור הזה להקריב הדינין אל השכל או אל דרך הרוב". (תשובות הרמב"ם ירושלים תרצ"ד סימן עו עמ' 74).

וכבר עמד על כך מו"ר הרב ב.ז. בנדיקט בספרו: "מטרתו של הרמב"ם כפי שהוא כותב בהקדמתו לספרו היד החזקה 'שיהיו כל הדינים גלויים לקטן ולגדול'. משום כך ערך את הדינים לפי נושאים, הקפיד על סידורם המודרג ועל הרצאת דברים בהירה. אולם הרמב"ם שאף לא רק להקנות ידיעת הדינים לכל שדרות העם, אלא גם לחבב אותה עליהם לאהב שם שמים עליהם והוא חיפש לו דרכי הסברה מיוחדים לשם - כך.

אחת הדרכים היא זו שכותב עליה בתשובתו לחכמי לוניל בענין מתן טעם לדין 'להקריב הדינים אל השכל או אל דרך הרוב'. כלומר אם נראה היה לו להרמב"ם שטעם מסוים לדין או מדרש מסויים כמקור לו יתקבלו על שכלם של בני דורו יותר מאשר אלה המובאים בגמרא הוא העדיף להביא את הטעם או את המדרש העשויים להתקבל יותר... ועמידה זו יש בה כדי להסביר תמוהות רבות שנתקלו בהם חכמים שונים במשנת הרמב"ם" [5].

יתכן שמחלוקת זו היתה חריפה מאוד בימי הרמב"ם שכן הוא חולק במקרה זה לא רק על הרי"ף אלא גם על הגאונים (שהיו אחדים בימיו שהחשיבום כרבינא ורב אשי חותמי התלמוד). לכן, כדי לקרב את הכרעתו לדעת העם הוא הוצרך להביא טעם המתקבל על הדעת (כלשונו: "דברים של דעת הן") לדין זה. עפ"י הסברנו ניתן להבין גם את האריכות יוצאת הדופן בה משתמש הרמב"ם להסברת פסקו בכל הלכה ב'.

סיכום

עמדנו על מקור הרמב"ם בהכרעה בין שתי גרסאות. הראינו ע"י ניתוח וחלוקה של קטע בגמרא שהכרעת הרמב"ם במקרה הראשון "בהוספת" נתון ובשני בגרסה, נכונה ומוצדקת היא. ניסינו ע"י קביעת הקשר בין ביטויים חוזרים במשנת הרמב"ם למצוא רמז לניתוח זה ברמב"ם עצמו. הלכנו בזאת בדרכו של הרמב"ם כפי שכותב לר' פנחס בר' משולם הדיין האלכסנדרוני [6], "ודע שכל הדברים הסתם שבו תלמוד ערוך הוא בפירוש בבלי או בירושלמי או מספרא וספרי או משנה ערוכה או תוספתא. על אלו סמכתי ומהן חיברתי". כמו כן עמדנו בקצרה על דרכו של הרמב"ם בהבאת טעמו של דין.

---