הרעש בימי עוזיה / דני רהט 

הפיסקה הראשונה בספר עמוס מלמדת אותנו פרט הסטורי חשוב ומעניין, שאין לגביו שום התייחסות במלכים או בדברי הימים: "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע אשר חזה על ישראל בימי עוזיה מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל שנתים לפני הרעש". על רעש האדמה ניתן ללמוד עוד מנבואת זכריה (י"ד, ה): "ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עוזיה מלך יהודה". כמאתיים שנה לאחר ימי עוזיה, זכריה מתנבא על מנוסה והיסטריה, וממחיש זאת לעם בהזכרת הרעש בימי עוזיה. מכאן שהרעש בימי עוזיה היה אסון גדול, שהותיר רושם רב במשך דורות רבים [1].

עיון במלכים ודברי הימים מראה לנו כי באותה תקופה היו יהודה וישראל ממלכות בשיא גדולתן. גודלן של שתי המעצמות יחד הגיע לשיא מדיני, צבאי וכלכלי שכמותו היה בעבר רק בתקופת שלמה.

יהודה מתוארת בדברי הימים (ב', כ"ו):

"ויצא   וילחם   בפלישתים... ויבנה   ערים   באשדוד ובפלישתים ויעזרהו האלוקים על פלשתים ועל הערבים... וילך שמו עד לבא   מצרים כי   החזיק עד למעלה... ויבן עזיהו מגדלים בירושלים... ויחזקם. ויבן מגדלים במדבר ויחצוב ברות רבים... ויהי לעזיהו חיל עשה מלחמה... ויכן להם עזיהו... מגינים ורמחים וכובעים ושרינות וקשתות..." (דברי הימים ב', כ"ו)

ובמלכים (ב', י"ד, כב):

"הוא בנה את אילת וישיבה ליהודה".

ומבחינה כלכלית:

"ויבן מגדלים במדבר ויחצב בורות רבים כי מקנה רב היה לו, בשפלה ובמישור איכרים וכורמים בהרים ובכרמל"   (דברי הימים ב', כ"ו, י) 

מתיאורו של עוזיהו במלכים ובדברי הימים מצטייר מלך צדיק.

"ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה אמציה אביו, רק הבמות לא סרו..."

"ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה אמציהו אביו. ויהי לדרוש אלוקים בימי זכריהו המבין בראות האלוקים ובימי דרשו את ה' הצליחו האלוקים".   (דברי הימים ב', כ"ו, ד-ה).

חטאו היחיד של עוזיהו הוא...

  "וכחזקתו גבה ליבו עד להשחית... ויבא אל היכל ה' להקטיר"   (שם פסוק טז)

וכעונש על חטא זה נצטרע עוזיה והפסיק מלשמש בפועל כמלך.

אם כן, יש לשאול בשל מה אירע רעש האדמה בתקופת שיא שכזו? מהו החטא שבגללו נענשה ממלכת יהודה בעונש זה?

לשם פתרון הבעיה, ננסה לבדוק במקומות נוספים בתנ"ך, המספרים על רעידות אדמה, האם רעידת האדמה באה כעונש על חטא מסויים, ואם כן - מהו אותו חטא?

רעידת האדמה הראשונה מוכרת לנו מפרשת קרח.

"ותבקע האדמה אשר תחתיהם. ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקלם כי אמרו פן תבלענו הארץ".   (במדבר ט"ז, לא-לד)

(מנוסה זו מזכירה את תיאור המנוסה מפני הרעש בימי עוזיהו המופיע בזכריה י"ד).

רעידת אדמה זו באה כעונש לקורח ועדתו. פרק ט"ז בספר במדבר מתאר שתי קבוצות חוטאים בעדת קורח.

  א. מאתיים חמישים הלוויים המערערים על הכהונה (ט-י)

  ב. דתן ואבירם המערערים על סמכות ההנהגה של משה (יב-יג).

הלוויים נשרפו באש ה' (ל) ואילו דתן ואבירם נבלעו באדמה (לא-לד). מקומו של קורח לא ברור מתוך הפרשה, ונראה שהיה שייך לשתי הקבוצות. עונשו מתברר בהמשך ספר במדבר (פרק כ"ו, ט) "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (דתן ואבירם) ואת קרח" - קורח מן הבלועים היה. 

מפרשה זו אפשר להסיק שעונש רעידת האדמה שנענשו בו קורח, דתן ואבירם בא כתוצאה מערעורם על המלוכה.

במקום נוסף בתנ"ך ניתן למצוא הסבר לרעידת אדמה -

  "תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת תחת עבד כי ימלוך ונבל כי ישבע לחם. תחת שנואה כי תבעל   ושפחה כי תירש גבירתה" (משלי ל', כא-כג)

המשותף לכל אלו הוא, השאיפה להעפיל למעמד שאינו מגיע להם. דומה, כי גם אצל עוזיה, מלך יהודה, מצויה תכונה דומה, שאף באה לידי ביטוי מעשי:

  "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלקיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת"   (דברי הימים ב', כ"ו, טז).

אם כן, ניתן להוסיף אותו לרשימת האנשים שגובה ליבם מביא לרוגז הארץ.

וייתכן, שגאווה זו גרמה לרעידת האדמה בימי עוזיה.

אבל, חטאו זה של עוזיה חטא של אדם יחיד הוא, והרעש פגע לא רק בו, אלא בכל העם. אם נכונה השערתנו, שרעש האדמה בא בעטייה של גאוות עוזיה, נצטרך לבדוק מדוע נענש העם.  

פרקים ב'-ד' בישעיה מתארים ממלכה הנמצאת בתקופת עושר, שפע ועצמה ומתוך כך מגיעה לגאווה ולאמונה בכוחו של האדם.

עושר:  

"ותמלא ארצו כסף וזהב אין קצה לאוצרותיו" (ב', ז)

"...תפארת העכסים והשביסים והסהרונים והנטיפות..."   (ג', יח)

עצמה:

"ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבותיו"   (ב', ז)

  "...מגדל גבוה...חומה בצורה..." (ב', טז)

וכתוצאה מכך - גאווה שאותה צריך לתקן.

"עיני גבהות אדם, שפל, ושח רום אנשים" (ב', יא)

בטויים אלו חוזרים על עצמם חמש פעמים במהלך הפרק.

באיזו תקופה נאמרה נבואה זו?

שפע היה ביהודה בתקופת עוזיה, יותם ובחלק מתקופת חזקיה. אבל חטא גובה הלב, המודגש כל כך בפרק ב', הוזכר רק אצל עוזיה. בנוסף לכך יש בנבואה מספר מקבילות נוספות המחזקות את ההשערה שהיא נאמרה בתקופת עוזיה.

  והבולט ביותר:

על פי פרקים אלו בישעיה נראה, שחטא הגאווה היה חטאו של כל העם, ורצונו של עוזיה להקטיר היווה חלק מהלך הרוח בכל ממלכת יהודה.

מסתבר שדורו של עוזיה עבר תהליך של הסתאבות. תהליך שראשיתו שפע כלכלי ועוצמה מדינית אשר מתוכם צמחה אמונה בכוחו של האדם מחד ושכחת הקב"ה מאידך [2]. גאוותו של עוזיה ביטאה בצורה קיצונית את הלך הרוח הכללי של ממלכת יהודה. וכעונש על גאווה זו פגע רעש האדמה בממלכה כולה.  

משמעות העונש:

האדם הגאה שחשב להגיע למרומים, מגיע אל שאול תחתיות, האדמה עליה דרך מכסה אותו בעפר ומזכירה לו את מקומו האמיתי, "כי מעפר אתה ואל עפר תשוב" כביכול אומרת האדמה לו ולסובבים אותו: "דע, מה למעלה ממך!"

רש"י ואבן עזרא (עמוס א' א) מדגישים את הקשר בין חטא עוזיה לרעש, וכן במדרש על הפסוק "וינועו אמות הסיפים" (ישעיה ו', ד) דורשים חז"ל: "באותה שעה שנכנס להיכל להקטיר נבקע היכל אילך ואילך שנים עשר מיל על שנים עשר מיל..." (אבות דרבי נתן פרק ט הלכה ג)

רש"י בישעיה (ו', ו) מפתח את הרעיון ואף משווה רעידה זו לרעידת האדמה בקורח:

"רעשה הארץ לבלעו כסבור דינו כקורח שערער על הכהונה יצתה בת קול ואמרה: 'זיכרון לבני ישראל, לא יהא עוד אדם המערער על הכהונה כקורח בבליעה'..אף כאן פרחה צרעת במצחו".   (רש"י על פי המדרש בילקוט שמעוני ישעיה ת"ד)

יש לציין שיוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים (ספר תשיעי) מביא כעובדה הסטורית פשוטה את העובדה שהרעש היה ביום שנצטרע עוזיה

"ושחת ליבו מרב לגאווה ונתמלא יהירות בגלל נכסי העולם הזה...וביום חשוב שחוגגים אותו בתהלוכות עם, לבש המלך עוזיה בגדי כהונה ונכנס לעזרה להקריב לאלוקים על מזבח הזהב, אלא עוד הוא מדבר ורעש גדול הרעיש את האדמה והמקדש נתבקע ונגה שמש מבריק הבהיק ונפל על פני המלך שהוכה מיד בצרעת. ולפני העיר על יד הנקרא עין רוגל נשברה מחצית ההר שבמערב ונתגלגלה ארבעה ריסים ועמדה על ההר שבמזרח".

ה'אבן עזרא' שאף הוא מעלה אפשרות זו מוצא לנכון להדגיש שאמנם זה אפשרי אלא שאין ראיה לכך מהמקרא אלא מהקבלה.

הרעש בספר ישעיה

בהנחה שהרעש היה אמנם עונש לחטא הגאווה המופיע בישעיה ב'-ד' נבדוק עתה האם יש בפרקים אלו גם התייחסות לעונש הקרב ובא.

פרק ב' מתאר את העונש   "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל" אך מה שיהיה באותו יום ה' לא מפורש בפסוקים.

ייתכן שהכוונה כאן היא לרעידת האדמה כפי שמשתמע מפשוטי פסוקים יב-טז (ולא כפי שמקובל לפרש על דרך משל לאנשים גאים)

"כי יום לה'... על כל גאה ורם ועל כל נישא ושפל על כל ארזי הלבנון הרמים והנישאים ועל כל אלוני הבשן... ההרים הרמים... הגבעות הנישאות... מגדל גבוה... חומה בצורה... אניות תרשיש... שכיות חמדה"

כל דבר בארץ המסמל גדולה, עושר או כח יהרס ביום אחד ברעידת האדמה.

את הרקע לנבואה נבין כך: הנבואה נאמרה לעוזיה בתקופת השיא של מלכותו, כשתהליך גובה הלב היה בעיצומו, וברגע הקריטי ניסה הנביא לעצור את התהליך שסופו חורבן, לנבואה זו מתאים כסיום הפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא"   (שם ב', כה). חדלו לכם מהאמונה בכוחו של האדם, מעבודה-זרה המניחה את האדם במרכז העולם.

ייתכן גם, שהכוונה במילה "האדם" לאדם המרכזי של אותו דור, לעוזיה, חדלו מהאמונה בכוחו של המלך אשר נשמה באפו ושימו מבטחכם בקב"ה [3].   

פרק ה' בישעיה

נושא זה מודגש בפרק נוסף בישעיה: "לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה" (ישעיה ה', יד) (תיאור העונש מקביל לתיאור בפרשת קורח.)

ומטרתו "וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה" (שם, טו). פסוק המקביל לזה שבפרק ב' "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא"

בסוף הפרק ישעיה מתאר את סדר העונשים: (פס' כה) "על כן חרה אף ה' בעמו ויט ידו עליו ויכהו וירגזו ההרים... ובכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" מכיוון שהעונש הראשון לא הועיל יבוא עונש נוסף - אוייב מקצה הארץ.

ממלכת ישראל

עיון בספר עמוס יראה לנו שהרעש פגע גם בממלכת ישראל.

"מתאב אנוכי את גאון יעקב וארמנותיו שנאתי והסגרתי עיר ומלואה, והיה אם יותרו עשרה אנשים בבית אחד ומתו (בתוך הבית) ונשאו דודו ומסרפו להוציא עצמים מן הבית (עצמות המתים הלכודות תחת הריסות הבית) ואמר לאשר בירכתי הבית, העוד עמך (חי)? ויאמר אפס (רק אני)..."

תיאור של אדם חי, הלכוד בין הריסות ביתו, שקרס. תיאור זה דומה למוכר לנו מרעידות אדמה של ימינו. ובפסוק הבא:

  "כי הנה ה' מצוה והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטון בקיעים..." (עמוס ו', ח).

"נשבע ה' בגאון יעקב אם אשכח לנצח כל מעשיהם העל זאת לא תרגז הארץ ואבל כל יושב בה ועלתה כאור כולה ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים"   (שם ח', ז)

"ביום פקדי פגעי ישראל עליו ופקדתי על מזבחות בית אל ונגדעו קרנות המזבח ונפלו לארץ... והכתי את בית הקיץ על בית החורף ואבדו בתי השן וספו בתים רבים..."   (ג'. יד-טו)

על פסוק זה עמדו הרד"ק והאבן-עזרא (בפירושם על פרק א' פס' א)

אבן עזרא: "וטעם הרעש להזכירו כי נתנבא לפני היותו שיבא רעש ויכה בית החורף על בית הקיץ".

"ראיתי את ה' ניצב על המזבח (בית-אל) ויאמר הך הכפתור וירעשו הסיפים..." (ט, א)

מקביל: ל..."וינועו אמות הסיפים"   (בישעיה ו')

ישראל של ירבעם בן יואש מתוארת: (מלכים ב', ד', כה)

"הוא השיב את גבול ישראל מלבא חמת עד ים הערבה... ואשר השיב את דמשק ואת חמת..."

יש להדגיש שהמצב הרוחני בישראל לא היה כביהודה. על ירבעם מלך ישראל נאמר (מלכים ב; י"ד, כד) "ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל" ואף על פי כן מלך זה זוכה להצלחה "כי ראה ה' את עני ישראל מורה מאוד ואפס עצור...ואין עוזר לישראל. ולא דבר ה' למחות את שם ישראל מתחת השמים ויושיעם ביד ירבעם בן יואש"   (שם כו-כז)

במקביל ליהודה עבר על ישראל תהליך של הסתאבות ושחיתות, שצמחו מתוך השפע, ומתוארים לאורך כל ספר עמוס.

שפע - "השוכבים על מיטות שן והסרוחים על ערסותם"   (עמוס ו', ד)

ושחיתות - "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעובר נעלים",   (ב', ו)

"מהומות רבות בתוכה ועשוקים בקרבה" (ג', ט).

ראינו אם כן הקבלה בין חטאי ממלכת יהודה לבין חטאי ממלכת ישראל ומתוך הדמיון בחטא קיימת זהות בעונש - רעידת אדמה - שפגעה בו זמנית בשתי הממלכות. הרעש הרעיד את בית המקדש בירושלים ומוטט את המזבח בבית-אל ומתוך כך העמיד את שני המלכים במקומם.

על רקע זה תובן הפתיחה לספר עמוס "...שנתים לפני הרעש" לא רק כתאריך אלא כפרק זמן, שבו על עמוס לנסות להתריע ולהזהיר מפני העונש, ואולי אף למנוע אותו ע"י תיקון מוסרי של הממלכה [4].

ואכן השערה זו שהרעש פגע גם בממלכת ישראל - השערה שאין לה שום הוכחה וודאית בתנ"ך מתאמתת על פי החפירות בחצור שבה זוהתה שכבה בת התקופה הזו שנהרסה ברעידת אדמה. [ספרו של יגאל ידין - "חצור"].

על רקע מאמר זה הקושר את רעידות האדמה לחטא הגאווה ניתן להאיר באור שונה מספר פרקים נוספים בתנ"ך. (אין בכך כדי לקבוע מסמרות בענין).

א.הרעש ביחזקאל ל"ח הפוגע במלך גוג. סיבת הרעש בפרק ל"ח לא ברורה. ניתן לתלות אותה בגאוותו של גוג, ואכן השוואה לזכריה י"ד   מדגישה יותר את שבירת כוחו ועצמתו של מלך גוג ומיד לאחריה "והיה ה' למלך על כל הארץ" מקביל לפסוק בישעיה "ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". [חז"ל קושרים את הפרקים וטוענים שגם נבואת זכריה בפרק י"ד נאמר למלך גוג]

ב.פרק כ"ד בישעיה מתאר רעידת אדמה ופגיעה בצבא מרום ובמלכי האדמה ומסתיים בפסוק "כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים".

ג. תהילים מ"ב-מט מזמורי בני קורח. מזמורים מ"ב-מ"ח מתארים תהליך של מעבר ממצב חילול ה' הקיים בגלות (מזמורים מ"ב-מ"ג) עד למצב מלכות ה' (מזמורים מ"ז -   מ"ח) כשהמפנה מתואר במזמור מ"ו, במזמור זה בני קורח שעליהם נאמר בספר במדבר "ובני קורח לא מתו" (במדבר כ"ו, יא) אומרים: "על כן לא נירא בהמיר ארץ ובמוט הרים..." (פסוק ג) כיוון שהם בניגוד לאביהם יודעים לומר "ה' צבאות עמנו משגב לנו..." (פסוקים ז', יב).

ד.מהפכת סדום ועמורה, עליה נאמר "ויהפוך את הערים האל..." (בראשית י"ט, כה) ובמדרש (בראשית רבה נ"א ד) "חמשת הכרכים הללו יושבות בצור אחד שלח מלאך ידו והפכן" אפשר לראות מהפכה זו   כעונש על   הגאווה שהולידה שחיתות מוסרית כפי שמופיע ביחזקאל: (ט"ז מט-נ) "הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה... ויד עני ואביון לא החזיקה, ותגבהינה ותעשינה תועבה לפני..." [וכך גם מופיע במשא בבל בנבואת ישעיה (י"ג, יט) (י"ד, יא)].

---