לע"נ סבי

  יעקב בן שלמה

  בכר שקרל

מרד ירבעם / אליהו עסיס

(כו) "וירבעם בן נבט אפרתי מן הצרדה ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה וירם יד במלך.

(כז) וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו.

(כח) והאיש ירבעם גבור חיל וירא שלמה את הנער כי עשה מלאכה הוא ויפקד אתו לכל סבל בית יוסף".   (מלכים א' י"א כו-כח)

פסוקים אלה מפגישים אותנו לראשונה עם מי שעתיד למלוך על עשרת השבטים - ירבעם בן נבט. ממלכת שלמה עתידה להקרע ממנו וירבעם ימלוך על עשרת השבטים במצוות ה'. במאמר זה ננסה לעמוד על כוונת הפסוקים בהציגם את ירבעם בן נבט.

פסוק כ"ו מציג את ירבעם, את מוצאו, שם אמו ותפקידו - "עבד לשלמה". אין הכתוב מאריך בתאור חייו של ירבעם, פעולתו הראשונה המוזכרת היא: "וירם יד במלך".

  מהי "הרמת יד" זו?

הרד"ק מפרש: "מרד בו". למרות שאין ביטוי זה מופיע שוב במקרא, ברור הוא מההקשר. ניתן לבסס פרוש זה מדברי אחימעץ אל דוד, בדבר דיכוי מרד אבשלום: "...סיגר את האנשים אשר נשאו את ידם באדני המלך" (שמואל ב', י"ח כח)

  מהו מעשה המרד?

לכאורה פסוק כ"ז מתאר את מעשיו של ירבעם "וזה הדבר אשר הרים יד במלך", אלא שבהמשכו במקום לפרט את מעשה ירבעם הכתוב מתאר את מעשי שלמה, מעשים אשר ניראים בלתי קשורים לעניין: "שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו".

אכן מונטגומרי [1] סובר שתאור המרד חסר ומקומו היה אחר "וזה הדבר... במלך". אולם פירוש זה קשה:

א. המשפט "וזה הדבר אשר הרים יד במלך" הוא פתיחה לבאור המרד, אך כשחסר התאור עצמו אין למשפט זה מובן והקשר.

ב. לפי פרוש זה חציו השני של הפסוק "שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו" אינו קשור לעניין.

י.ל. גורדון מפרש באופן שונה:

"'וזה הדבר' - כלומר באופן זה פרצה המרידה. 'שלמה בנה את המלוא' - את המבצר הראשי בעיר דוד. 'סגר את פרץ עיר דוד' - בבניין זה השלים את החומה שלא הספיק דוד לבנותה... וירבעם זה שעלה לגדולה על ידי שלמה עורר את שבטו למרידה"

מ.צ. סגל גם כן מפרש בכוון זה. "'וזה הדבר' - העניין והנסיבות" (כלומר, שהמרד פרץ על רקע בניית המילוא וסגירת פרץ עיר דוד).

המלבי"ם מפרש:

  "'וזה הדבר אשר הרים יד במלך' - ר"ל זה היה הסיבה שהיה בכוחו להרים יד הגם שעלה כשורש ציה כי נתגדל, והיה לו אומץ על-ידי שני עניינים א)'שלמה בנה את המילוא, שהיו בנייניו גדולים רחבי ידיים וגם ב) 'סגר את פרץ דוד אביו' - היינו שבנה חומות ירושלים שהיו מפורצים".

המשותף לפירושים אלה הוא שתאור מעשה המרד עצמו חסר. סגל וגורדון מפרשים "וזה הדבר" - העניין והנסיבות, והמלבי"ם מפרש "וזה הדבר" - הסיבה. אך פרושים אלה קשים, שכן לכאורה מהלשון "וזה הדבר" משמע, שאמור להופיע תאור המרד עצמו, ולא סיבותיו או הנסיבות מתוכן הוא פרץ. לפרוש המלבי"ם קשה גם חלקו השני של הפסוק: "שלמה בנה את המלוא..." בפשטות לא משמע שהכתוב מתאר את הסיבה לאומץ שהיה לירבעם למרוד.

מפרשי ימי הביניים [2] פרשו את הפסוק כפשוטו. וזה לשון הר"י כספי:

"וזה הדבר - כבר הערותיך על שתוף שם דבר כמו שהתבאר במה שאחר הטבע, לכן מבואר, שאין הכרח שיהיה 'זה' מגע או פועל ביד   ודי אם   יהיה פועל  

בלשון ובדיבור, וכבר קדם לנו פרוש שם מעשה ופועל העניין שעשה ירבעם בכאן היה דבור לעג ובוז כנגד שלמה, כלומר שלא עשה ימיו גבורות רק מעשים של הבל..."

לפי פרוש זה תאור המרד אכן מופיע בפסוק, אלא, שהמרד אינו מעשה שעשה ירבעם אלא דברים שאמר, מרידתו של ירבעם היתה האמירה: "שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו".

פרוש זה מבאר גם את מקומו של פסוק כ"ח: "והאיש ירבעם גבור חיל וירא שלמה את הנער כי עשה מלאכה הוא ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף".

ברור ששלמה מינה את ירבעם לפני שמרד [3] בו, אולם הדבר מתואר אחר המרד. מאחר והמרד הוא בדבור, המעשה יחשב מרד בהתאם למעמד המדבר. לו היה ירבעם אדם מן השורה, ספק אם היה לדבריו הד. לפי זה תכלית הפסוק היא להסביר שלמרות שירבעם רק דיבר, הדבר חמור ונחשב מרד.

ירבעם מרד באומרו: "שלמה בנה את המלוא סגר את הפרץ עיר דוד   אביו"

  מהו הגנאי במשפט זה? לכאורה אלו הם דברי שבח לשלמה!

הרלב"ג מסביר:

  "...שלמה בנה את המלוא אשר לא רצה לבנותו דוד אביו למען יהיה בו תועלת להאסף שם ישראל ועולי רגלים. ועוד עשה דבר מגונה אחר סגר את פרץ עיר דוד אביו שהיה שם מקום היתה החומה בו פרוצה כדישיוכלו ישראל לבוא אל המלך כשירצו להגיש לפניו דברי ריבותיהם כן נראה זה בעיני, וכבר פירשו בו שכבר הניח שם מקום פרוץ שיוכל לברוח ממנו אם ימרדו בו ישראל וכאילו אמר ששלמה לגובה ליבו לא ירא שימרדו בו ישראל".

הרלב"ג והרד"ק מסבירים ששלמה בנה את המילוא ובכך מנע את האספות עולי הרגלים.

פרוש זה מבוסס על מדרש חז"ל במסכת סנהדרין ונתייחס לכך בהמשך.

בעניין סגירת פרץ עיר דוד הרלב"ג מפרש שני פרושים א) מנע את בואם של ישראל

ב) לעיתים השאירו מלכים פרץ בחומה למען יוכלו לברוח במקרה שיפרוץ מרד, שלמה בטח בעצמו ולא ירא שימרדו בו ולכן סתם את פרץ החומה.

הר"י כספי מפרש: "...שלא עשה מימיו גבורות רק מעשים של הבל..." 

*   *   * 

"סגר את פרץ עיר דוד אביו". "עיר דוד" - שם העיר, אך בצירוף המילה "אביו" משתנה הביטוי מכינוי לעיר לשם אדם - דוד. מונטגומרי   טוען שזו תוספת מיותרת, אך מסתבר שלא ירד לעומקו של הפסוק.

כוונתו של ירבעם להוכיח את שלמה, בהוסיפו את המילה "אביו" החליף את משמעות הביטוי מכינוי עיר לשם אביו של שלמה, ובכך, רמז לכך ששלמה עשה פעולה שדוד לא עשאה.

רמז נוסף לביקורת הנשמע בפסוק "פרץ עיר דוד", "פרץ" - משמע, אחד מסויים ומיוחד. פרץ שכנראה דוד השאירו פרוץ במכוון בא שלמה וסגרו.

אך למרות הביקורת הנשמעת בפסוק לא ברור מה הרע במעשים אלה. ננסה לברר עניין זה.

אך ראשית נבאר את המושג 'מלוא'. כמה פרושים נתנו לדבר [4] נזכיר את הדעה הסבירה והרווחת. 'מלוא' משרש המלה מ.ל.א, ואם-כן סביר שמדובר המקום שמלאוהו עפר. בין שטח עיר דוד לשטח הר הבית היה גיא, שלמה מילא את הגיא עפר, ובכך יישר את השטח בין שני חלקי ירושלים.

בבוא סנחריב מלך אשור על יהודה הכין חזקיה את ירושלים לקראת עימות   עמו. אז בנה   את מפעל המים   המפורסם   המכונה היום: "נקבת חזקיהו". בנוסף לכך חיזק את ירושלים   "ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה ויעל על המגדלות ולחוצה החומה אחרת ויחזק את המלוא עיר דוד..."   (דברי הימים ב' ל"ב ה):

סגירת הפרצות בחומה מובנת מבחינה בטחונית, אך חיזוק המלוא אינו מובן. נוכל, אולי, להבין זאת לאור מיקום החומה בעיר דוד.

החומה של עיר דוד בתקופה זו היתה מצויה באמצע ההר. מכיוון שכך, החומה היתה חוצה את הגיא שבין עיר דוד להר הבית יורדת על מדרונות ההר לגיא ואדם העומד בסמוך לחומה בחלקו הגבוה של ההר, היה למעשה, גבוה מראש החומה שבגיא. מצב זה מסוכן מבחינה בטחונית, שכן ייתכן שהאויב יראה את תוך העיר ואף יירה חיצים פנימה.

תרשים של עיר דוד (מבט מהצד)

 לאור השערה זו נבין היטב את פעולת חזקיה בחיזוק המילוא במסגרת ביצורי העיר.

אך עתה קשה ביותר להבין את הבקורת שמטיח ירבעם כלפי שלמה. לכאורה פעולות אלה של שלמה הן חיוביות ביותר, שהרי תכליתן לבצר ולחזק את העיר, איזה פגם יש בכך, אדרבה הדבר נראה טוב ומשובח?! גם אם אין סכנה מיידית נשקפת, ראוי הוא שעיר בירה של ממלכה גדולה תראה חזקה, שכן הדבר מורה על עוצמת הממלכה, ומוסיף לה יוקרה וכבוד.

אם כן, מהו הבקורת בדברי ירבעם?

  כפי שהזכרנו לעיל הפסוק מצביע על הניגוד שבין מעשי שלמה לבין למעשי דוד - "עיר דוד אביו". נחזור לתקופת דוד וננסה לעמוד על טיב נגוד זה.

דוד מלך בחברון שבע וחצי שנים על שבט יהודה לפני שמלך על כל ישראל. במקביל, מלך איש בושת על שאר שבטי ישראל. בפרק זמן זה, ואולי אף קודם לכן, התנהל מאבק חריף בין בית דוד לבית שאול. "ותהי המלחמה ארוכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הולך וחזק ובית שאול הולכים ודלים" (שמואל ב' ג' א). סביר שמאבק זה בין בתי המלוכה גרם למתחים בין שני חלקי העם, ושבטי ישראל חששו מדוד, חששות אלה עולים אפילו בבוא שבטי ישראל למשוח את דוד למלך עליהם "ויבואו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה ויאמרו לאמר הננו עצמך ובשרך אנחנו. גם אתמול גם שלשום בהיות שאול מלך עלינו אתה הייתה המוציא והמבי את ישראל..." (שמואל ב' ה' א-ג')

מאידך, יחסים מתוחים אלו מערערים את בטחונו של המלך, וסביר שהמלך יצפה לתמיכה בעתיד, ולכן ייטיב עם שבטו, שהוכיח את נאמנותו בעבר. כתוצאה מכך יופלו שאר השבטים לרעה.

מתוך חששות ומתחים אלו ממליכים שבטי ישראל את דוד עליהם, ואולי המליכוהו מפחד. עתה על דוד המלך להפיג מתח זה, על מנת ליצור ממלכה אחת גדולה חזקה ומאוחדת.

אכן, זוהי הפעולה הראשונה שעושה דוד כמלך על כל ישראל. דוד כובש את ירושלים ומעתיק את בירתו מחברון לירושלים. (שמואל ב' ה' ו-י) לאחר זמן אף מעלה לירושלים את ארון האלוקים. בכך דוד קבע את ירושלים כבירת הממלכה וכעיר מקדש.

דוד בוחר דווקא בירושלים משום שעיר זו היא נייטרלית ואינה שייכת לאף שבט, שהרי רק עתה נכבשה מידי היבוסי, יתרה מזאת, מלכתחילה לא היה ברור   לאיזה   שבט   נתחלקה ירושלים [5]. גם מהבחינה הגאוגרפית יש לירושלים עדיפות על ערים אחרות, שכן היא יושבת במרכז הארץ.

על ידי קביעת ירושלים כעיר הבירה, דוד מאחד את מלכותו סביב עיר נייטרלית, בלי נתינת עדיפות לאחד השבטים. המקדש, ובית המלך קרובים לכל השבטים במידה שווה ומכאן שזיקת השבטים לעיר הבירה גדולה והיא שתאחד את כל העם.

מתוך אותה כוונה דוד משאיר פרץ בחומה וכן נמנע הוא מלבנות את המילוא. העיר פרוצה, הכניסה אינה דרך שער ואינה רישמית, הרשות ביד כל החפץ, להכנס ולצאת לעיר הבירה ללא בקורת המלך. אין עיר המקדש שייכת למלך יותר מלשאר פשוטי העם, ואין המלך נישא מעם.

מגמתו של שלמה הפוכה. שלמה סוגר את הפרצות בחומה ובונה את המלוא, ובכך הוא מסמל את כוונתו ביחס לירושלים וביחס לעם. מעתה יש בקורת על היוצא והנכנס, ירושלים הופכת מעיר בירת ישראל לעיר המלך.

"במצוות המלך" (דברים י"ז יד-כ) קיימות שלוש הגבלות על המלך:

1. "רק לא ירבה לו סוסים"

2. "ולא ירבה לו נשים"

3."וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד".

הטעם הכללי להגבלות אלו: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל".

בעל עוצמה בטחונית (סוסים) ועצומה כלכלית (כסף וזהב) עלול להגיע להתנשאות על הכפופים לו. ריבוי נשים גם הוא מאפיין יחס של התנשאות.

לפי השקפת התורה המלך שווה במעמדו לעם והתנשאותו היא שלילית.

הכבוד והעוצמה ניתנים למלך כדי שיוכל להנהיג את העם ביעילות. הקב"ה הוא המלך והוא לבדו נישא על כולם. זהו שורש ההבדל בין מלך ישראל לבין מלכי הגויים.

שלמה נכשל בשלושת האסורים האלו, ורם ולבבו מאחיו.

הרבה כסף וזהב: "...ויהי משקל הזהב אשר בא אל שלמה בשנה אחת שש מאות ושישים ושש ככר כסף..." (מלכים א' י' א-כה)

הרבה סוסים: "ויאסף שלמה רכב ופרשים ויהי לו אלף וארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים... ומוצא הסוסים אשר לשלמה..." (פסוקים כו-כט)

הרבה נשים: "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה. מואביות עמניות אדמיות צדנית חתית..." (תחילת פרק י"א)

שלמה נכשל בשלושת האסורים המביאים לרום לב המלך. רום לבבו הביאו לבנות את המילוא ולסגור את פרץ העיר, מתוך כוונה להתנשא ולשים חיץ מהותי בינו לבין העם. בכך שלמה הפר את 'מצוות המלך' ופגע ביסוד המיוחד שבמלכות ישראל.

ירבעם באומרו: "שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו" הצהיר שלבו של שלמה רם מאחיו, ולכן אינו ראוי למלוך. עתה ברור היטב מהו המרד, מה משמעות דברי ירבעם, ומדוע רצה שלמה להורגו. ירבעם אמר   כלפי שלמה את הדבר החמור יש ביותר שאפשר לומר על מלך - 'שלמה אינו ראוי לתפקידו'.

אמנם אין מעשי שלמה חמורים כשלעצמם, שהרי חזקיה עשה פעולות דומות ואף נחמיה [6] סתם את פרצות החומה ולא הוטחה ביקורת כלפיהם. הבעיה מתעוררת כאשר המניע אינו טהור, וכך היה אצל שלמה.

נראה שלכך כוונו חז"ל במדרשם [7] :

"ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים שנאמר 'וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המלוא סגר את פרץ עיר דוד אביו' אמר לו: 'אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריה לבת פרעה' [8]..."

המדרש רואה את מרד ירבעם בדיבור בלבד, ואף מדגיש את הניגוד שבין שלמה לבין דוד. נראה שהסברו של המדרש למרד - מניעת העליה לרגל - מבטא את הרעיון ששלמה יצר חיץ בינו לבין העם. 

  *   *   *   

מדברי המפרשים נשמעת בקורת על מרד ירבעם. הרלב"ג: "...כי מפני ששמהו שלמה מעבדיו ושריו גבה לבו עד שכבר הרים יד במלך כאילו היתה מעלתו למעלה ממדרגת המלך". גם מדברי הרד"ק   - נשמעת בקורת דומה [9].

אך מהפסוקים נראה שעולה התיחסות חיובית למרד ירבעם.

לאחר המרד נפגש אחיה השילוני הנביא עם ירבעם ה'מורד' ומבשר לו על קריעת הממלכה מיד שלמה ומינוי ירבעם למלך על עשרת השבטים. (פסוקים כט-לט) מיד אחר כך (פס' מ) מתאר הפסוק: "ויבקש שלמה להמית   את   ירבעם..." מרצף   העניינים   נשמע ששלמה ביקש להמיתו בשל דברי אחיה, ולא היא, הכתוב מדגיש בפגישת ירבעם ואחיה "ושנהם לבדם בשדה", ומכאן, ששלמה לא ידע על כך. שלמה ביקש להמית את ירבעם משום שמרד בו. ואם כן תגובת שלמה למרד ירבעם, לפי העניין, היתה צריכה להופיע מיד אחר תיאור המרד, ונמצא ששיחת אחיה וירבעם מפסיקה את רצף הספור. מדוע?

יתר על כן, הרד"ק והרלב"ג מסבירים "בעת ההיא" לפני שירבעם מרד, ואם כן שיחת ירבעם ואחיה התנהלה לפני המרד, וקטע זה המפסיק את   רצף הסיפור אינו במקומו כלל.

מהו הסבר רצף הפרשיות?

כשהטיח ירבעם בשלמה על רום לבבו גילה רגישות לצרכי העם ולתפקיד המלך. במרידתו נתגלתה לנו השקפתו ביחס למוסד המלוכה, והכתוב בהציגו את מינוי ירבעם למלך מיד אחר מאורע זה מגלה לנו מדוע נבחר ירבעם לתפקיד מלך ישראל - משום שירבעם אינו כשלמה, ונקודת הפגם של שלמה היא נקודת הזכות של ירבעם.

מסתבר שגישה זו היא הכרחית. אם צודקים המפרשים, שירבעם במירדו חטא בכך "שגבה ליבו", כיצד ייתכן שירבעם יומלך אחר כך במצוות ה'. במיוחד לאור העובדה שחטאו של ירבעם דומה לחטאו של שלמה. סביר הדבר שהפסוקים אינם מציגים את מרד ירבעם כחטא אלא אדרבה מתוך המרד התגלה שהוא ראוי להחליף את שלמה. 

*   *   * 

בקטע קצר זה ראינו מדוע נקרעה ממלכת שלמה ומדוע ירבעם נבחר להחליפו ולמלוך על עשרת השבטים.

---