לע"נ סבי - מורי

הרב אליהו הלוי המר ז"ל.

"אחר" / חיים גרטנר

"ארבעה נכנסו לפרדס
אחד הציץ ומת
אחד הציץ ונפגע
אחד הציץ וקיצץ בנטיעות
אחד נכנס בשלום ויצא בשלום...
...אחר הציץ וקיצץ בנטיעות.
מני "אחר"? אלישע בן אבויה..." [ירושלמי, חגיגה פ"ב ה"א]

מיהו אותו אלישע-"אחר"? מהו ה"קיצוץ בנטיעות"? ומהם המניעים לכך? על שאלות אלו ננסה לענות תוך נתוח סיפורי "אחרותו", הממלאים עמודים ספורים בלבד, בתלמודים ובמדרש [1].

במבט ראשון נראה שהקשר בין הספורים הוא מקרי בהחלט. ננסה בין השאר להוכיח שלא צרוף קטעים אקראי לפנינו, אלא מסכת רעיונית שלמה, אחידה ומורכבת.

* * *

א.

אחר 'מקצץ בנטיעות' - מדוע?

נבדוק איך הוא עצמו מסביר זאת:

"ובי היה המעשה:
אבויה אבא מגדולי ירושלים היה.
ביום שבא למוהלני קרא לכל גדולי ירושלים והושיבן בבית אחד ולר' אליעזר ולר' יהושע - בבית אחד.
מתוך שאכלו ושתו התחילו מטפחין ומרקדין.
אמר ר' אליעזר לר' יהושע: 'עד שהם עסוקים בשלהם, נעסוק אנו בשלנו!'
וישבו ונתעסקו בדברי תורה.
מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש "וההר בוער באש עד לב השמים" (דברים ד', י"א).
אמר להם אבויה: 'רבותי, מה באתם לשרוף את ביתי עלי?!'
אמרו לו: 'חס ושלום! אלא יושבים היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש "וההר בוער באש עד לב השמים" (שם).'
אמר להם אבויה אבא: 'רבותי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה - לתורה אני מפרישו!'
לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימה באותו האיש..." (ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"א) [2]

"גדולי ירושלים" נאספים ובאים לביתו של אבויה כדי להשתתף בשמחתו ביום מילת בנו, אלישע. הם אינם מתאספים למקום אחד אלא לשני "בתים", "אלו עסוקים בשלהם" ו"אלו בשלהם". בבית אחד - אוכלים ושותים, ובשני - לומדים. המצב איננו סטטי לא כאן ולא כאן. בבית ה"גדולים" - נסחפים: מן האוכל, לשירה, לטיפוח, לריקוד [3]. ובבית ה"זוג" - נסחפים גם כן: מן התורה, לנביאים, לכתובים, לשמחה, לאש... גדולי ירושלים-מן העבר מזה, ור' אליעזר ור' יהושע- מן העבר מזה.

היינו מצפים למצוא את אבויה יחד עם חבריו, "גדולי ירושלים". הלא גם הוא "מגדולי ירושלים"! אולם, למרבה הפלא הוא מצוי ב"ביתם" של "הזוג". דעתו אינה נוחה כלל ועיקר מן המתרחש שם:

"רבותי" - הוא פונה לר' אליעזר ור' יהושע - "באתם לשרוף את ביתי עלי?!"

אבויה מתלבט: 'האמנם גם אצלם חוגגים את מילת בני? האם זהו "ביתי"?'

האש מאיימת (מזכירה לו, אולי, את אישו של איוב: "ויהי היום, ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין בבית אחיהם הבכור... ותפול אש מן השמים ותבער בצאן ובנערים ותאכלם" (איוב א' י"ג, ט"ז)). אבויה חושב ברגע הראשון שהאש מקיפה אותם, מאיימת על חייהם. אולם הם מזדרזים להסביר: לא אותנו כי אם את "הדברים", את התורה, הנביאים, והכתובים בהם עסקנו, אותם ליחכה האש! אבויה מחליט - זהו ביתי! "לתורה אני מפרישו".

ומה רע בכך?

"לפי שלא היתה כוונתו [=של אבויה] לשם-שמים, לפיכך לא נתקיימה באותו האיש [= אלישע]."

מספר הסיפור הוא אלישע, ("ובי היה המעשה") והוא טוען בלהט: הפגם שבי נעוץ בילדותי. הורי אשמים. אבי אמנם בחר ב'בית - האש' כביתי, אולם האש ההיא, של הזוג, היתה של "הר בוער באש עד לב השמים" ואישו של אבי "אינה לשם שמים"!

אחר טוען כביכול: "חינוכי הבסיסי פגום - מה אתם רוצים מחיי?..."

אך לא רק באביו הוא תולה את האשם:

"אמו, כשהיתה מעוברת בו, היתה עוברת על בתי עכו"ם והריחה מאותו המין, והיה הריח מפעפע בגופה - כאירסה של חכינה [= כארס של נחש]." (ירושלמי, שם)

אלישע מיואש. לדעתו הוא אבוד מן הבטן. גם אביו, גם אמו - אינם נקיים. הם האשמים.

אלא שאצל אלישע חורגת הרגשת אין האונים מתחום האשמת ההורים, גרידא:

את ספור הילדות שלו הוא מספר לתלמידו הנאמן - ר' מאיר, תוך כדי שיחה עמו, לאחר ש"יצא לתרבות רעה":

"ר' מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש של טבריה. עבר אלישע רבו, רכוב על סוס ביום שבת. באו ואמרו לו: 'הרי רבך בחוץ' הפסיק מדרשתו ויצא אליו..." (ירושלמי, שם)

טבריה. שבת.ר"מ - הדורש בתורה, מפסיק מדרשתו ויוצא החוצה כדי לפגוש את רבו - מחלל השבת. הדרשה - דרשת התלמיד שהופסקה בבית המדרש - יוצאת עמו "לבר" ונמשכת - יחד עם הרב. אלא שהרב, אלישע, כבר איננו בבית המדרש, וכיווני דרישתו שונים לחלוטין מאלו התחומים בקירות חדר הלימוד:

א. "אמר לו [אלישע]: 'מה היית דורש היום?'
אמר לו: "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" (איוב מ"ב, יב)
אמר לו: 'ומה פתחת בו?'
אמר לו: 'ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה" - שכפל לו את כל ממונו.'
אמר לו: 'ווי! - על שאובדים ואינם נמצאים! עקיבא רבך לא היה דורש כך, אלא- "וה' ברך את אחרית איוב מראשיתו" בזכות מצוות ומעשים טובים שהיה בידו מראשיתו'.

ב. אמר לו [אלישע]: 'ומה היית דורש שוב?'
אמר לו: "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז', ח)
אמר לו: 'ומה פתחת בו?'
אמר לו: '(משל) לאדם שהוליד בנים בנערותו - ומתו, ובזקנותו - נתקיימו. הווי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שעשה סחורה בילדותו - והפסיד, ובזקנותו - ונשתכר. הווי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו - וקיימה, הווי "טוב אחרית דבר מראשיתו".'
אמר: 'ווי! - על שאובדים ואינם נמצאים! עקיבא רבך לא היה דורש כך, אלא - "טוב אחרית דבר מראשיתו" - בזמן שהוא טוב מראשיתו!' (ירושלמי, שם)

שני פסוקים דורש ר"מ בבית המדרש, ושניהם מתייחסים לאותן צומתי חיים: ראשית - ילדות, אחרית - זיקנה.

איוב - בתום יסוריו, וקהלת - בסוף ימיו, ניצבים בסופו של תהליך, ומשקיפים לאחור: השאלה המטרידה אותם היא - כיצד להתייחס לפרקי החיים שעברו עד כה, לראשית.

ר' מאיר מציג את עמדתם:

לא נשאר מאומה מן העבר: לא בניו של האדם,

לא פרוטה בקופתו של הסוחר -

מאומה מממונו של איוב,

ולא תורה במוחו של הנער.

אך למרות שאוצרות העבר אבדו ואינם - עדיין יש תקווה:

ממונו של איוב מוכפל,

הזקן מגדל בנים, נשכר מחדש,

מקיים את תורתו...

"אכזבות וכשלונות בראשית חייו של האדם עדיין ניתנים לתיקון"' - טוען ר' מאיר. "ה'אחרית' אף טובה יותר מן ה'ראשית'!"

אלישע אוטם אזניו ואינו מוכן לשמוע:

"לא ניתן למחוק פרקי חיים, לטוב ולרע" - הוא מתעקש. "לא ניתן להתחיל הכל מחדש כאשר מאחור תלויה לה קופת שרצים! לולא היו בידי איוב מראשיתו מצוות ומעשים טובים, הרי שערכה של אחריתו - כקליפת השום. גם קהלת, בהביטו לאחור, טוען שרק דבר שהוא "טוב מראשיתו" - "יטב באחריתו" [4]."

"אמר לו [ר' מאיר]: 'וכל זאת חכמה יש בך, ואין אתה חוזר בך?'
אמר לו: 'אין אני יכול'
אמר לו: 'למה?'
אמר לו: 'שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים, רכוב על סוסי ביוהכ"פ שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יצאה מבית קודש הקודשים ואומרת: "שובו בנים" חוץ מאלישע שידע כוחי ומרד בי!' (ירושלמי, שם)

אלישע איננו יכול שלא לשמוע "שובו בנים שובבים - חוץ מאלישע". גם התשובה איננה תלויה בו, לדעתו, אלא ב"בת - קול", ב"שמים"!

הדטרמיניזם הקיצוני אליו הוא נקלע חוסר היכולת שלו להתעלות מעל פגמי העבר וראייתו אותם כפגמים חינוכיים שאינם ניתנים לתיקון, מותירים את אלישע על הסוס, בחוץ.

גם בבבלי עובר מרכז הכובד מאלישע עצמו - אל גורם חיצוני, אל השמים:

"אחר קיצץ בנטיעות. עליו הכתוב אומר: "אל תתן את פיך לחטיא את בשרך" (קהלת ה', ה)
מה היה? ראה את מיטטרון, שניתנה לו רשות לשבת לכתוב זכויותיהם של ישראל.
אמר [אלישע]: 'למודים אנו שלמעלה אין לא ישיבה ולא תחרות ולא עורף ולא עיפוי. שמא חס ושלום שתי רשויות הן?...'
הוציאו את מיטטרון והיכוהו בשישים שבטים של אש.
אמרו לו [למיטטרון]: 'מה הטעם כאשר ראית אותו לא עמדת מפניו?'
ניתנה לו [למיטטרון] רשות למחוק את זכויותיו של אחר.
יצתה בת-קול ואמרה: "שובו בנים שובבים, חוץ מאחר"!" (בבלי, חגיגה טו, ע"א)

זכויותיו של אלישע נמחקות בפקודה מגבוה - ע"י מיטטרון, שר הזכויות, ומיד אחר כך אותה "בת - קול" מבשרת לו: "חוץ מאחר" - גורלך, אלישע, כפוי.

גם כאן, בבבלי, פוגש אלישע את תלמידו ומתנצח עמו בדרישת פסוקים, הפעם שונים:

"שאל אחר את ר' מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה,
אמר לו: 'מהו שכתוב "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים"?' (קהלת, ד', יד)
אמר לו: 'כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו:
ברא הרים - ברא גבעות
ברא ימים - ברא נהרות'.
אמר לו: 'ר' עקיבא רבך לא אמר כך, אלא:
ברא צדיקים - ברא רשעים,
ברא גן עדן - ברא גיהנום.
כל אחד ואחד יש לו ב' חלקים:
אחד בגן עדן - ואחד כגיהנום.
זכה צדיק - נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן
נתחייב רשע - נטל חלקו וחלק חברו בגיהנם...'" (בבלי, שם)

"ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה - גם את זה לעומת זה עשה האלוקים"

ר"מ מנסה לעדן:

אין כאן טוב ורע קיצוניים: יש הרים וגבעות: גבוה יותר וגבוה פחות.

ישנם ימים ונהרות: רחבים יותר ורחבים

פחות.

אך אלישע לא מוותר:

הקב"ה "ברא צדיקים" ו"ברא רשעים" אין מצב ביניים, או שאתה צדיק או שאתה רשע ולא בידך לקבוע. מעמדך כפוי משמים. במקרה הטוב תוכל "לזכות" ו"לטול חלקך" המגיע לך, אך חלקך כ"רשע" או כ"צדיק" לא בך תלוי...!

ר"מ מתעורר לפתע - הוא לא מוכן יותר לראות את רבו בחוץ. הוא לא יוותר!

"תפסו [ר' מאיר את אחר] הכניסו לבית-המדרש.
אמר לו [אחר] לתינוק: 'פסוק לי פסוקך'.
אמר לו:"אין שלום, אמר ה', לרשעים" (ישעיהו מח', כב)
הכניסו לבית-כנסת אחר,
אמר לו לתינוק: 'פסוק לי פסוקך'.
אמר לו: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית - נכתם עוונך לפני" (ירמיהו ב', כב)
הכניסו לבית כנסת אחר,
אמר לו לתינוק: 'פסוק לי פסוקך'.
אמר לו: "ואת שדוד מה תעשי, כי תלבשי שני, כי תעדי עדי זהב כי תקרעי בפוך עיניך - לשוא תתיפי..." (ירמיהו ד', ל)
הכניסו לבית כנסת אחר, עד שהכניסו לשלושה עשר בתי - כנסת, כולם פסקו לו כעין זה.
לאחרון אמר לו: 'פסוק לי פסוקך'
אמר לו: "ולרשע אמר אלוקים, מה לך לספר חוקי...!" (תהילים נ', טז)
אותו תינוק היה מגמגם בלשונו,
נשמע כאילו אמר לו: "ולאלישע אמר אלוקים"...
יש אומרים: סכין היתה עמו וקרעו ושלחו לשלושה-עשר בתי-הכנסת.
ויש אומרים שאמר: אם היתה בידי סכין - הייתי קורע אותו." (בבלי, שם, ט"ו ע"א-ע"ב)

אלישע, המבוגר, עובר מבית מדרש אחד למשנהו, ופוגש בתינוקות של בית-רבן "הלומדים תורה בנעוריהם" - הם עדיין בתחילת דרכם. להם יש סיכוי, אפילו לשיטתו של אחר. והם, "שלימודם מתקיים", מטיחים בפניו ללא רחם: "אתה רשע, נכתם עוונך, לשוא תתייפה". אין לך סיכוי! נחתם גזר דינך. התינוק האחרון - שאינו שולט בדיבורו (גם "גימגומו", יש לשים-לב, מן השמים!) מודיע לו "ולאלישע/רשע - אמר אלוקים - מה לך לספר חוקי". חדל לעסוק בתורה - צו כפוי הוא מן השמים - מהקב"ה בעצמו!

אחר לא נשאר אדיש, הוא נמלא זעם, קשה לו לשמוע את דברי התינוקות ובקלות היה מוכן לקרעם לגזרים. לא נוח לו עם עובדת היותו כפוי, כך מסתבר.

"מדוע הוא מתעקש כל-כך"? - אנחנו תמהים - "מה מביאו לחשוב ש"הכל צפוי/כפוי ואין הרשות נתונה"...?

את התשובה נקבל מאלישע עצמו:

עד עתה פגשנו את "אחר" - לאחר ש"יצא לתרבות רעה". אולם ניטיב להכירו - אם נעיין במקור תנאי קדום יותר - אבות דר' נתן. פרק כ"ג באבות דר' נתן מוקדש כולו למאמריו של אלישע, מאמרים שייחודם הוא שנאמרו טרם יצא לתרבות רעה, בעודו בבית המדרש לפני שהפך ל'אחר'. ננסה, אם-כן, דרך אותם מאמרים למצוא תשובה לשאלה המטרידה אותנו - מה מקורה של השקפת עולמו?

"הוא היה אומר: הלומד תורה בילדותו -
דברי תורה נבלעים בדמיו ויוצאין מפיו מפורשין,
והלומד תורה בזקנותו - אין דברי תורה נבלעין בדמיו ואין יוצאים מפיו מפורשין..." (אבות דר' נתן, פרק כ"ד משנה ד') [5]

בילדות - הלמוד 'נבלע בדמים', פורה. בזיקנה - הקליטה קשה שבעתיים.

דבריו, נראים לכאורה הגיונים בהחלט. הזכרון נשחק והולך עם השנים.

זו גם אינה דעתו האישית בלבד. למשל:

"ר' נהוראי היה אומר:
הלומד תורה בילדותו - למה הוא דומה?
לעיסה שהיא לושה בחמין,
והלומד תורה בזקנותו - למה הוא דומה?
לעיסה שהיא לושה בצונן..."(אבות דר' נתן פכ"ג, מ"ב)

בשלב הזה של חייו קובע אלישע: הלמוד בזיקנה יעיל פחות - אבל אפשרי!

"הוא היה אומר:
קשין דברי תורה לקנותן ככלי זהבים ונוחים לאבדם ככלי זכוכית... שנאמר: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" (איוב כ"ח, י"ז)
מקיש זהב לזכוכית
מה כלי זהב לאחר שנשבר יש לו תקנה
וכל כלי זכוכית אין להם תקנה אלא אם כן חזרו לברייתן.
[ומה אני מקיים ותמורתה כלי פז]
לומר לך:
שכל העמל בהן ומקיימן פניו מצהיבות כפז
וכל העמל בהן ואין מקיימן פניו משחירות כזכוכית" [שם, משנה ה']

זהב הוא דבר יקר, קשה להשיגו, אבל אם ניזוק - ניתן בקלות לתקנו.

זכוכית - זולה, פשוטה, מצויה - אך שבירתה הרסנית. בלתי הפיכה - כמעט.

תלמיד חכם, תורתו לעיתים תורת זהב ולעיתים תורת זכוכית:

תורת זהב - כשהוא לומד ומקיים ("כל העמל... ומקיים... פניו כפז")

נשבר? לא סוף העולם. יש תקנה.

אך אם הוא לומד ואינו מקיים - תורתו רגישה כזכוכית ("כל העמל ואין מקיימן... פניו... משחירות כזכוכית")

ואז - "אין להם תקנה אלא אם כן חזרו לברייתן" - חזרה למצב הילדות.

אמנם, ישנן נסיבות בהן השבר הוא הרסני, אבל בכל מקרה - עדיין הפיך!

כך חשב אלישע לפני שחצה את הגבולות. מה יאמר על-כך "אחר"?

עזבנו אותו קודם לכן בעודו משוחח / מתנצח עם ר' מאיר:

"אמר לו [אחר לר"מ]: 'ומה היית דורש שוב?'
אמר לו: "לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז"
אמר לו: 'ומה פתחת בו?'
אמר לו: 'דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב, ונוחין לאבד ככלי זכוכית. ומה כלי זהב וכלי זכוכית אם נשתברו יכול הוא לחזור ולעשותן כלים כמו שהיו, אף תלמיד חכם ששכח כל תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה.'" (ירושלמי, שם)

ר"מ מקהה את העוקץ: זהב וזכוכית כאחד - אם נשברו, יכולים לחזור ולהיות מושלמים כשהיו.

לראשונה הוא גם מעז לפנות לאלישע - אישית, אם כי ברמז עבה, שקוף כזכוכית...:

"אף תלמיד חכם ששכח תלמודו יכול הוא לחזור וללמדו כתחילה! הפסק לברוח מעצמך - אחר!"

ו'אחר'? 'אחר' לא שוכח כלל ועיקר את שלמד בהיותו "אלישע": הזהב והזכוכית לא נותנים לו מנוח.

"אמר לו: 'דייך מאיר! עד כאן 'תחום שבת'!'
אמר לו: 'מנין אתה יודע?'
אמר לו: 'מטלפי סוסי - שהייתי מונה והולך אלפיים אמה...'" (ירושלמי, שם)

אחר מתחמק, מסיט נושא! הוא אינו נעזר עוד בר' עקיבא ובדרשות הפוכות, משום שאין לו דרשה הפוכה. הלא זו בדיוק היתה דרשתו הוא! הוא, יותר מכל אחד אחר, הרי יודע ש"אף אם נשברו יש להם תקנה"!

(אם נאזין לדבריו, נוכל, אולי, לשמוע הרבה יותר מכך: "עד כאן מאיר" - די! אינני רוצה לשמוע יותר. עד כאן יש לך רשות להמשיך, מכאן והלאה - עברת את 'תחום-שבת'. אתה עוד בתוך בית המדרש וצריך להשאר בחיקו, אבל אני כבר בחוץ, אף אם תמשיך לדבר, לכן הפסק!)

בבבלי התגובה המקבילה מעניינת עוד יותר:

"שאל אחר את ר' מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה,
מהו שכתוב: "לא יערכנה זהב וזכוכית וגו'"
אמר לו: 'אלו דברי תורה שקשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית.'
אמר לו: 'ר' עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: מה כלי זהב וכלי זכוכית אע"פ שנשברו יש להם תקנה אף ת"ח שסרח יש לו תקנה...'
אמר לו: 'אף אתה חזור בך'.
אמר לו: 'ולא כבר אמרתי לך, כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' - חוץ מאחר!...'" (בבלי, שם)

למרבה הפלא הם מתחלפים בתפקידים:

ר' מאיר טוען: בקלות ניתן לאבד את דברי התורה.

'אחר' הוא האופטימי: "אף תלמיד חכם שסרח - יש לו תקנה".

אלא שהאופטימיות מתנפצת שוב ושוב על מחיצת "הפרגוד", אלישע בורח ומסתתר מתחת טלפי סוסו, נסמך על "בת-קול" שיוצאת מקודש - הקודשים ואומרת לו - "כולם, חוץ מאחר".

הוא צעד צעד אחד יותר מדי - טענתו כעת היא שמעשים שעושה האדם ללא כיסוי בראשיתי - אינם אפשרים כלל. הוא נלכד בחבלי השקפת עולמו, שתפחו וצברו ממדי ענק. אם פעם חשב שאפשר להחזיר את גלגל החיים לאחור, או לפחות להתחיל להניעו מחדש, הרי שעכשיו, לאחר שיצא מן התחום, נראה לו הכל כחלום בלתי ניתן למימוש.

ב.

אחר סיים את דבריו. "בת-קול" מהדהדת באזנינו עוד שעה ארוכה - ומעיקה.

האומנם חוסר יכולתו של אלישע לשוב היא 'גזירת מלך' בלבד, החלטה שרירותית, כביכול, מן השמים ותו לא?

ראינו שאלישע מאבד כל מוטיבציה למאבק. לשיטתו - הכל אבוד, העבר חסר תקנה משום שחינוכו לקוי, ומכך אין מוצא.

אבל מהו הליקוי - וכי לא למד תורה דיו? קשה להשתמש כלפי רבו של ר' מאיר בתאורים כגון: "אחד שלא למד תורה בילדותו".

לא ברור לנו, הצופים באלישע מבחוץ, מהו בדיוק הפגם החינוכי שהורישו לו הוריו.

נחזור לסיפור ילדותו - ונבדוק שוב בין השיטין:

"לא היתה כוונתו לשם שמים". מהי 'כוונה לשם-שמים' בהקשרו של אלישע?

"לאחר ימים הלכו בנותיו [של אלישע] ליטול צדקה מרבי.
גזר רבי ואמר: "אל יהי לו מושך חסד ואל יהי חונן ליתומיו" (תהילים ק"ט, יב)
אמרו לו: 'רבי, אל תבט במעשיו הבט בתורתו!'
באותה שעה בכה רבי וגזר עליהן שיתפרנסו.
אמר: 'מה אם זה שיגע בתורה שלא לשם שמים - ראו מה העמיד, מי שהוא יגע בתורה לשמה - על אחת כמה וכמה!'" (ירושלמי, שם)

הבנות פונות לנשיא ואומרות לו: "אל תבט במעשיו הבט בתורתו"

הוא מתבונן בהן, בוכה - ואומר: "מה אם זה שיגע בתורה שלא לשם שמים - ראו מה העמיד..."

"תורה שלא לשם שמים" - משמעה, לפיכך, למוד תורה יתום, שאינו מתבטא במעשים. אלישע, כפי הנראה, מציג עצמו כלא מתענין במעשים!

נזכר בשיחתו עם ר' מאיר: לדעתו, איוב זוכה לעושרו - "בזכות מצוות ומעשים טובים שהיו בידו מראשיתו" ולולא הם אין טעם לכל השאר.

גם התינוק המגמגם הפטיר: "מה לך לספר חוקי" - אין מקום לעיסוק עיוני בחוקים וללימוד תורה, ללא ביטוי בשפת המעשה.

מבין טענותיו של אלישע עולים, אם כן, רסיסי השקפת עולם רחבה יותר.

בנסיון לברר אותה נחזור כמה שנים לאחור, אל אבות דר' נתן, אל אלישע היושב והוגה בתורה בבית המדרש, ונבדוק מהו מקומם של "מעשים" במשנתו של אלישע. האם גם כאן חלה התפתחות?

"אלישע בן אבויה אומר:

(אבות דר' נתן פרק כ"ד, משנה א-ד)

שני קבצי משלים ממשיל אלישע, ושניהם שונים מהותית זה מזה:

בעוד במשלים הראשונים (1, 2) - המעשים כשלעצמם משמעותיים ביותר, אולי אף מעבר לתורה (הטיח = תורה, הוא כיסוי בלבד על פני קירות האבן העבים!), הרי במשלים האחרונים (3, 4) - התורה במוקד, היא "תוכן הכוס" והיא ה"סוס", והמעשים הם מגן חיצוני בלבד - "סייג" כדי שהתורה "לא תשפך", או "לא תשתולל".

השאלה העומדת על הפרק היא: מהו היחס בין אידאות לבין מעשים. האם בבסיס הוויתו של האדם עומדים המעשים שעליו לעשות, או שמא הם סייגים חיצוניים, מעוטי ערך כשלעצמם, אם כי חשובים משהו.

אלישע עדיין ב'פנים', אולם הוא נסוג אט-אט אל שולי ה'תחום'. בסוף המשנה השניה המעשים כבר אינם במקום הראשון בחשיבות.

אלישע ממשיך:

"...משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שצד צפור ונתנו לאחד מעבדיו ואמר לו:
'הוי זהיר בציפור זה, שאם אתה נזהר בו טוב ואם לאו - אני נוטל נשמתך תחתיו!'
כך אמר הקב"ה לישראל:
'דברי תורה שנתתי לכם אם אתם משמרים אותן טוב, ואם לאו אני נוטל נפשכם תחתיה...'" (אבות דר' נתן, שם, משנה ז')

משנה אחרונה בפרק. לו היינו קוראים את השורות האחרונות ללא הכרות קודמת עם אלישע, היינו, אולי, מייחסים לכותבן תכונות של עובד ה' אמיתי - המקיים מצוות משום שנצטווה מגבוה, ללא פניות אישיות. אולם אצל אלישע מקבלות המילים משמעות שונה, ואפילו הפוכה. אצלו זהו שיאו של השלב השלישי בנסיגה:

למעשים כאן אין שום ערך כשלעצמם. הם אפילו אינם רסן. הוא אמנם מקיים אותם, אולם מפחד העונש המרחף מעל ראשו ומתקוות השכר המובטח: "אם משמרים אותן - טוב". לא למעלה מזה. אלישע מצטייר כאן כאחד שלמוד התורה שלו הוא צורך אינטלקטואלי גרידא, וקיום המצוות שלו - כורח בלתי נעים.

השלב הבא בנסיגה כמעט בלתי נמנע:

"וכל זה מהם באה לו?
אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גנוסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום.
למחר - ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם - והכישו נחש, ומת. אמר: 'כתוב, "שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" היכן היא טובתו של זה, היכן היא אריכות ימיו של זה...?'
ולא היה יודע שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו:
"למען ייטב לך" - לעולם הבא, שכולו טוב "והארכת ימים" - לעולם שכולו ארוך...
...אמר: 'זו תורה וזו שכרה...? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים!'" (ירושלמי, שם)

עושים מעשים כדי לקבל שכר, הלא כן?! - אם כן היכן השכר...?!

שבר! הקשר האחרון מתפורר מול עיניו של אלישע התלוי על בלימה.

"ניתנה לו [למיטטרון] רשות למחוק זכויותיו של אחר...
...אמר [אלישע]: 'הואיל ונטרד [=גורש] אותו אדם מהעולם ההוא [= הבא], יצא ויהנה בעולם - הזה!'
יצא אחר לתרבות רעה.
יצא, מצא זונה - תבעה.
אמרה לו: 'ולא אלישע בן אבויה אתה?'
עקר צנון מערוגתו בשבת - ונתן לה.
אמרה: 'אחר הוא!'" (בבלי, שם)

אלישע חוצה את הקוים, מתרסק, ומתוך רסיסיו צומח ועולה "אחר", אחר - הבא על זונה, העוקר צנון ורוכב על סוס בשבת, אחר הבועט במעשים. מתוך כך הוא כעת 'מחוץ לתחום שבת'.

אלישע עובר, אם כן, תהליך:

המעשים, שתפסו בתחילת דרכו מקום משמעותי ביותר, מאבדים אט אט את ערכם הסגולי, והופכים לשוליים, כפויים. קיומם הוא למטרת קבלת שכר ולמניעת פורענות.

זהו, אם-כן, אותו 'פגם - חינוכי' עליו הוא מדבר כל הזמן. אביו שבחר בשבילו ב"תורה שלא לשם שמים" - כלומר בתורה שאין עמה מעשים, הוריש לו את הלך המחשבה בו הוא דבק עכשיו.

השקפת עולמו הרסנית, והוא מכיר בכך, אלא שאם בהיותו עוד בתוך בית המדרש סבר שניתן להתגבר על פגמי העבר, ולתקן, אפילו, את 'תורת הזכוכית' - הרי שכעת הוא חוצה את הקוים בשני התחומים גם יחד:

מצד אחד - כשהוא מגלה שאין מקבלים שכר על המעשים גם במקום בו כתוב "למען יטב לך והארכת ימים", במצווה בה מתבקש השכר מאליו - הרי ש"אין מתן שכר" ואם-כך, לדעתו, אין טעם לקיום מעשים כלל.

ומצד שני - אחרי שיצא מ"תחום שבת" - אין, לשיטתו, יכולת לחזור. ברגע שהוצבה הרגל מחוץ למפתן בית-המדרש, הדרך חזרה חסומה.

זוהי הדרדרות הרסנית המובילה את אלישע אל עברי פי פחת.

ג.

האם גם מן השמיים חוסמים בעדו לעד את הדרך חזרה, או שמא התכפר לאלישע? האם ניסה בכלל "לחזור בתשובה"?

המדרש מדלג: הוא אץ רץ אל "לאחר-ימים" כשחלה אלישע את חוליו האחרון בו "נחה נפשו":

"לאחר ימים חלה אלישע.
באו ואמרו לר' מאיר: 'הרי רבך חולה'.
הלך, רצה לבקרו - ומצאו חולה.
אמר לו: 'אין אתה חוזר בך?'
אמר לו: 'ואם חוזרים מתקבלים?'
אמר לו: 'ולא כך כתוב:"תשב אנוש עד דכא", עד דכדוכה של נפש מקבלין!'
באותה שעה בכה אלישע - ונפטר, ומת. והיה ר' מאיר שמח בלבו ואומר: 'דומה שמתוך תשובה נפטר רבי!'
כיון שקברוהו - ירדה האש מן השמים ושרפה את קברו.
באו ואמרו לר' מאיר: 'הרי קברו של רבך נשרף!'
יצא, רצה לבקרו - ומצאו בוער.
מה עשה? נשא טליתו ופרסה עליו
אמר: "ליני הלילה" - ליני בעולם הזה שדומה ללילה,
"והיה בבוקר" - זה העולם הבא שכולו בוקר.
"אם יגאלך טוב יגאל" - זה הקב"ה שהוא טוב.
שכתוב בו: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה, ט)
"ואם לא יחפוץ לגאלך - וגאלתיך אנוכי, חי ה'" (רות ג', יג)
וכבה האור!..." (ירושלמי, שם)

על ערש דווי עוד מספיקים הרב ותלמידו להתנצח בפעם האחרונה:

ר' מאיר טוען בתוקף: יש סיכוי לחזרה בתשובה - דכדוך הנפש הוא שיתקבל.

אחר - בוכה, ור' מאיר - שמח: "דומה שמתוך תשובה נפטר".

אחר מת - אך ההתנצחות נמשכת. הפעם עם השמים. משם משיבים לר' מאיר: "בשום פנים ואופן"!

אש יורדת ושורפת את הקבר הטרי. זו אותה האש בה נפגש אלישע בברית המילה שלו, אלא ששם לא שרפה את ביתו משום שייצגה את "התורה - מן השמים", ואילו כאן האש שורפת את "ביתו" הנוכחי, לסימן: "תורתך אינה מן השמים!".

ר' מאיר פורס גלימתו: "הקב"ה, תפקידך לגאול" - הוא זועק מרה.

ומן השמים: מכבים את האש...

ר' מאיר ניצח. אולם הוא די בודד במערכה. ועליו להתמודד עם הדעות האחרות:

"ור' מאיר, איך למד תורה מפיו של אחר?
והרי אמר רבה בר-בר חנה אמר ר' יוחנן, מהו שכתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו - כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב', ז) אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו!
אמר ריש לקיש: 'ר' מאיר פסוק מצא ודרש: "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי" 'לדעתם' לא נאמר אלא 'לדעתי'...'" (בבלי, שם)

ר' מאיר אמנם מתעקש: התורה היוצאת מפיו של אחר איננה קניינו הפרטי, או דעתו הפרטית - אלא "דעת עליון".

אבל מולו ניצבים רבה בר-בר חנה ור' יוחנן ותוהים: 'אחר'? הזהו "מלאך ה'" שמפיו מבקשים תורה?

גם בני משפחת אלישע נאלצים להתגונן:

"בתו של אחר באה לפני רבי.
אמרה לו: 'רבי, פרנסני'
אמר לה: 'בת מי את?'
אמרה לו: 'בתו של אחר אני.'
אמר לה: 'עדיין יש מזרעו בעולם? והרי כתוב: "לא נין לו ולא נכד בעמו ואין שריד במגוריו"' (איוב י"ח, יט)
אמרה לו: 'זכור לתורתו ואל תזכור מעשיו'
מיד ירדה אש וסכסכה ספסלו של רבי
בכה ואמר רבי: 'ומה למתגנין בה כך, למשתבחין בה על אחת כמה וכמה!'" (בבלי, שם)

ספור דומה פגשנו כבר בירושלמי (לעיל תחילת פרק ב').

רבי איננו מוכן לסייע לזרעו של אחר. הוא מכריז עליו הכרתה לפחות עד שיקבל עליו אות מן השמים. לתורתו לא היה ביטוי במעשים לכן אין מקום לזוכרה. נידוי מוחלט.

"כאשר בא רבי דימי אמר:
אומרים בארץ-ישראל: 'ר' מאיר אכל תחלא (רש"י: פרי החיצון הנאכל בתמרה) וזרק שיחלא לחוץ'" (רש"י: גרעינה הנזרקת)
"דרש רבא: 'מהו שכתוב "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו'"
למה נמשלו תלמיד חכמים לאגוז?
לומר לך, מה אגוז זה - אע"פ שמלוכלך בטיט ובצואה - אין מה שבתוכו נמאס
אף תלמיד חכם, אע"פ שסרח - אין תורתו נמאסת'".

"מצאו רבה בר שילא לאליהו,
אמר לו: 'מה עושה הקב"ה?'
אמר לו; 'אומר שמעתות מפיהם של כל החכמים ומפיו של רבי מאיר לא אמר.'
אמר לו: 'מדוע? רבי מאיר רמון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!'
אמר לו: 'עכשיו אומר: 'מאיר בני אומר'!' בזמן שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? 'קלני (= אוי לי) מראשי, קלני מזרועי.'
אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים, קל-וחומר על דמן של צדיקים שנשפך." (ירושלמי, שם).

מהי רשימת הפירות הזו?

רמון, אגוז, תמר.

לכולם חלק נאכל וחלק שאיננו נאכל - קליפה, פסולת.

גם לאלישע, ישנם, מצד אחד: "חלקים נאכלים" = תורתו, עליה לא ויתר עדיין. ומצד שני: "פסולת" = מעשים, אותם זרק לכל עבר, ויתר עליהם.

אך בעוד קירבם של האגוז והרימון - הוא הנאכל, והקליפה הדקה או הבוץ המעטר את התוך - הם הנזרקים, הרי שבתמר - התוך קשה כסלע, ומושלך, ואילו החוץ הוא החלק הנאכל.

הוויכוח, אם כן, נמשך גם כאן:

רבא ורבה בר-שילא טוענים: תורתו של אחר - החלק הנאכל שבו - היא השורש, ולמרות שהקליפה חסרה בה - הרי המרכז עדיין קיים.

רב דימי, לעומתם, מתעקש: אם יש בו משהו באלישע הרי זה החוץ. התוך רקוב כולו, ואם למדת ממנו משהו - הרי לימודך שטחי, חסר עומק. את העיקר, את עולם המעשה - את זה זרקת לחוץ.

ובירושלמי:

"אמרו לר' מאיר: 'אם יאמרו לך בעולם הבא: את מי אתה רוצה לבקר את אביך או את רבך?'
אמר להם: 'אני אגש לרבי בראשונה, ואחר כך - לאבא.'
אמרו לו: 'וכי שומעין לך?'
אמר להם: 'ולא כן שנינו: מצילין תיק הספר - עם הספר תיק התפילין - עם התפילין מצילין לאלישע - אחר, -בזכות תורתו!!...'" (ירושלמי, שם)

אלישע = הוא תיק התפילין

התורה שלמד = התפילין עצמן.

כל חסרונותיו של אלישע מוגדרים ע"י תלמידו כ"תיק תפילין" - קליפה שולית. למרות שניטלה הקליפה, המגן החיצוני - עדיין העיקר במקומו.

אלישע העוסק באידאות אך חסר הרצון לבטא אותן בעולם המעשה, מונח על שולחן הניתוחים של עולם החכמים שמסביבו - ודוקא לגבי השאלה בה התחבט כל ימיו.

אלישע יצא "לבר" - חצה את הקוים ועבר אל מחוץ לבית המדרש, מסתובב עם סוסו בין "קודש-הקודשים" לבין טבריה. אולם חבריו, רבותיו, תלמידיו - בפנים. ולהם ברור שזקוקים למעשים.

ומי שאין לו מעשים? האמנם מושלכת תורתו לקרן זוית כאבן שאין לה הופכין? האם אין לה קיום אפילו בדיעבד?

מי שיגדיר את התורה כדומיננטית יותר - יותיר פתח לאחר, ומי שיגדיר את המעשים דומיננטיים יותר - יסגור בעדו את חריץ הכניסה האחרון.

אצלנו בסיפור: רבי - מסכים בסופו של דבר עם בנות אחר.

השמים - מסכימים עם ר"מ ומכבים את האש.

אליהו - מעיד על הקב"ה "שמצטער על דמן

של רשעים שנשפך".

אולם במקומות אחרים:

"...כל האומר 'אין לי אלא תורה [בלי מעשים]' אפילו תורה אין לו. כל שישנו בעשיה - ישנו בלמידה" (יבמות קט.)

"ר' אלעזר בן עזריה היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו..." (אבות ח')

והכרעה, האם ישנה?...

---