"בין הלחיים?" / אליעזר קנאי
הגמרא בעירובין (ח: - י. "איבעיא להו מהו להשתמש תחת הקורה... דתני רבי חייא כוותיה.") דנה במעמד השטח המצוי תחת הקורה, או מול הלחי המתירים טלטול המבוי: האם מותר לטלטל מתוך שטח זה לפנים המבוי, או ששטח זה אינו שייך למבוי ואין לטלטל מהמבוי לתוכו ולהיפך. נחלקו האמוראים בט. בדין הלחי:
"תני ר' זכאי קמיה דר' יוחנן בין לחיים ותחת הקורה נידון ככרמלית. אמר ליה פוק תני לברא. אמר אביי מסתברא מילתיה דר' יוחנן תחת הקורה אבל בין לחיים אסור, ורבא אמר בין לחיים נמי מותר".
לבסוף (י.) מביאה הגמרא את ראיית אביי:
"דאמר רמי בר אבא אמר רב הונא לחי המושך עם דופנו של מבוי פחות מד' אמות נידון משום לחי ומשתמש עם חודו הפנימי, ד' אמות נידון משום מבוי ואסור להשתמש בכולו... שמע מינה בין לחיים אסור".
נחלקו הראשונים הן בפסק ההלכה, אם להתיר כרבא או לאסור כאביי, והן בסברת החולקים.
מחלוקות הראשונים נובעות מתפיסותיהם השונות לגבי לחי וקורה והשוני ביניהם, אופן פעולת מחיצה והיכר, ופי תקרה יורד וסותם ושיטותיהם טעונות בירור נפרד. לצורך הדיון כאן נאמר שהרי"ף פוסק כרבא להתיר, והשיג עליו בעה"מ שיש לפסוק כאביי, כי מחלוקת אביי ורבא כאן תלוייה בלחי משום מחיצה או משום קורה, הגמרא (טו.) תולה את מחלוקת אביי-רבא בנושא לחי העומד מאליו (ל' ביע"ל קג"ם) באותה חקירה בדיוק, ושם נפסק כאביי. אמנם הר"ן (ד"ה "ולעניין פסק הלכה") העיר שאין המחלוקות תלויות בהכרח זו בזו, כדברי הגמרא עצמה בדף ח:. לדבריו רבא מדבר גם למ"ד לחי מחיצה. באופן בסיסי מעמדו של מקום זה אסור - אך עד ד' לא פלוג רבנן, עדיין אין לשטח מעמד עצמאי ככרמלית, ולכן הוא בטל למבוי. מד' ומעלה השטח גדול מספיק ואינו בטל למבוי, וחוזר האיסור למקומו. הר"ן מתבסס על ההנחה שמחיצה עוזרת רק לשטח שבתוכה, ולא לעצמה ממש. הנחה זו קשה ביותר מהגמרא שבת צט: "אמר עולא קל וחומר לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן?" וכן קשה מהגמרא לגבי חורי רה"י (שבת ז:) (ועיין תוס' רא"ש שם).
רבינו יהונתן (על הרי"ף) משלים את הגנת הר"ן על שיטת הרי"ף בהסבר שונה במקצת בהבנת תירוצו של רבא (ט.) "מצא מין את מינו וניעור". רש"י מסביר: "וניעור: נתחזק ע"י מינו וניעור משנתו שהיה בתחילה בטל אצל שאינו מינו..." כלומר גם עד עכשיו היו לשטח דיני כרמלית אבל בגלל שטחו הקטן - הוא "ישן" - או בטל. לעומת זאת לפי רבינו יהונתן זוהי גזירת חז"ל, דהיינו באופן בסיסי השטח שמול הלחי מותר אלא שליד כרמלית עשו חכמים חיזוק לדבריהם.
מלבד המוזרות בסברה זו (ביחס למקומות האחרים בש"ס בהם עיקרון זה מופעל), שיטה זו מובנת יותר, שכן לשיטה זו ברור מדוע מקום שהוא מוקף ג' מחיצות - כבין הלחיים, ולכן אינו יכול להיות כרמלית - מקבל דיני כרמלית כאשר הוא נמצא ליד כרמלית (כלשון ר' זכאי "נידון ככרמלית") שהרי זו גזירה. לשיטת הר"ן נקודה זו טעונה בירור (ואמנם הר"ן מתייחס לבעייה זו ועיי"ש בתירוצו).
אולם גם שיטה זו אינה פותרת מספר בעיות יסודיות בסוגייה:
א. הבעייה הסגנונית - "בין הלחיים" בלשון רבים - נראה שהכוונה לשטח הנמצא בין שתי לחיים, ולא מול לחי בודד. אמנם בשלב הסופי בדף י. הגמרא מביאה ראייה מלחי המושך עם דופנו של מבוי, ביחיד, ומסכמת "שמע-מינה בין לחיים אסור" בלשון רבים. לפי זה ייתכן שזהו מטבע לשון - ואכן נראה שכך הבין רש"י (ח: ד"ה "הכל מודים") המסביר שמדובר במבואות רבים. אך הלשון אינה נוטה לכך - שהיה צריך לומר מול לחיים, וגם משאר הסוגייה משמע שמדובר על שטח הנמצא בין לחיים.
ב. הגמרא המקבילה בשבת ט. מקשה על רבא באופן דומה, מ"תוך הפתח" ושם אינה מתרצת את תירוצו של רבא כאן - "התם דפתוח לכרמלית...ומצא מין את מינו וניעור" (עיין בראשונים בשבת שם המתמודדים עם הבעייה - ונדחקים בתירוציהם).
ג. הראייה בי. מלחי המושך עם דופנו של מבוי מוזרה במקצת, שכן הראשונים מתבטאים במספר מקומות שסתם מבוי כתליו שווים, אבל אם במבוי זה הכתלים שווים, הרי הלחי עומד בחוץ - ואיך יתיר רה"ר גמורה שמולו? (כקושיית תוס' על רש"י ט: ד"ה "ולרשב"ג"). אמנם כתב הרי"ד (תורי"ד ד"ה "ש"מ") "מה שכתבתי במהדורא קמא שאף על פי שעומד הלחי חוץ למבוי שיהא מותר להשתמש כנגדו למאן דאמר בין לחיים מותר אינו נראה לי כלל..." ובגלל קושייה זו הסביר הר"ן (י. ד"ה "והלכתא") שמדובר במקרה מיוחד שכותל אחד קצר מהשני והלחי משלים את הכותל הקצר. אך הסבר זה דחוק שכן לדבריו אין זו ראייה ורבא יכול היה לענות שמדובר במבואות רגילים, מדוע להבין באופן מוזר ולהביא מכך ראייה?
ד. לכאורה הסוגייה בט. אינה מתחשבת בסוגייה בח:. בזמן שהסוגייה בח: עסקה בשאלת צדדי הלחיים המשמעותיים, ולא עלה על דעתה לנתק את החלק שמול הלחי מבחינת מעמדו משאר המבוי, הרי הסוגייה בט. מתחילה בדיון במישור זה, ללא התחשבות במסקנות הסוגייה בח:!
בעיות אלו נוספות לבעיית מעמד השטח ותוצאותיו על פי כל אחד מהראשונים כפי שנזכר לעיל.
נראה שניתן להציע אפשרות נוספת בהבנת נושא הסוגייה, שיפתור את הבעיות הנ"ל.
אם נתבונן בסדר הדיון בגמרא, נראה שהגמרא (ח: לפני הדיון שלנו) דנה בקורה המונחת באלכסון (על מבוי שכתליו אינם שוים).
אם-כן הדיון שם נוגע לשטח הנמצא מול כותל אחד, שטח שהוא גם בתוך המבוי וגם מחוצה לו.
לאחר מכן בא הדין שלנו "תחת הקורה", אחריו מביאה הגמרא את דברי רב חסדא "הכל מודים בבין לחיים שאסור" ובעקבות זאת בא הדיון על קורה על גבי מבוי.
לאחר מכן הגמרא משנה כיוון ודנה שוב על בין הלחיים. ולבסוף דנה הגמרא ב"נראה מבחוץ ושווה מבפנים".
ייתכן שיש במקרים בגמרא הדרגה - מתוך המבוי החוצה:
בתחילה דנה הגמרא על השטח הבעייתי בפנים. המשך הדיון - אל תחת הקורה - החייבת להיות בתוך המבוי לפי מסקנת הגמרא, ולגבי לחי שבתוך המבוי מביאה הגמרא את דברי רב חסדא. הדיון לגבי קורה המשוכה מוציא אותנו אל מחוץ למבוי, ובכך ממשיכה הגמרא בחלקה השני של הסוגייה בט., לגבי מקום הנמצא מחוץ למבוי, בין הלחיים:
לגבי שטח זה מובן שיהיה דיון על מעמד השטח - האם הוא כמו הסביבה החיצונית, או כתוך המבוי - כאשר הלחיים משמשים גם כהמשך המבוי וגם כלחי בעת ובעונה אחת.
יש לציין שבירושלמי (סוף הלכה א') הסוגייה מתחילה ישר מחלקה השני, לאחר דיון בקורה משוכה - מחוץ למבוי ולא מעליו - כלומר נראה שאין קשר בין שני חלקי הסוגייה, אבל מתחזק הרעיון שמדובר בשטח המצוי מחוץ לכותלי המבוי.
לפי הבנה זו אכן מדובר בשטח המצוי בין שתי לחיים. הסוגייה בשבת אינה מתאימה לסוגייה שכאן, ולכן תירוצו של רבא לא שייך שם. הראייה מי. מובנת בהחלט, פרט לבעייה הלשונית - כי אכן מדובר במבואות רגילים בהם אורך הכתלים שווה, אלא שיש שתי לחיים בחוץ ובכל זאת מותר לטלטל רק עד החוד הפנימי. מובן שהסוגייה אינה מתחשבת בסוגייה בח: שכן היא עוסקת בנושא אחר.
כמו כן ברורה יותר ההשאלה "מצא מין את מינו וניעור": שטח הנמצא ממש בתוך הכרמלית - רק מובדל בלחיים, הרי הוא מוצא את מינו שסביבו ומתחזק וניעור - וכבר אינו בטל בגלל הלחיים.
אמנם הבנה זו נתקלת בשתי בעיות, האחת מהגמרא לגבי מבוי הרצוף לחיים, והשניה בסברה: רב הונא בריה דרב יהושע (ט.), המקשה על רבא ממבוי הרצוף לחיים מבין לכאורה שמדובר במקרה שהמבוי מרוצף מצד אחד בלבד, ולא נראה שיש לחי נוסף מחוץ למבוי ליד הכותל השני. בסברה קצת קשה, שכן משמע מראיית הגמ' (י. "פחות מד' אמות נידון משום לחי... ד' אמות נידון משום מבוי") שלחי אינו יכול לתפקד הן כהמשך כותלו של מבוי והן כלחי המתיר את המבוי בבת אחת. יחד עם זאת אין הדבר מוחלט, ייתכן שבתוך ד' נידון גם כלחי וגם כמבוי, כהבנתנו, ורק מעל ד' נידון רק כמבוי ולא כלחי.
אכן משמע שכך הבין רש"י (ט: ד"ה "ולרבן שמעון" ועיין תוס' שם) שכתב:
"דהא מסתמא כי אוקמא ללחי קמא משכו קמעא כלפי חוץ שכן דרך כל מעמידי לחיים כדי שיראה".
לפיכך נראה שניתן להעלות הבנה זו בסוגייה, למרות הקושי הנזכר ממבוי הרצוף לחיים, ובכך להתגבר על הבעיה הלשונית ועל שאר הבעיות שהוזכרו.