סמיכות פרשיות בסידרת וילך ומשמעותן [*] / נתנאל הלפגוט

הגמרא במסכת ברכות (דף כא:) קובעת:

"אפילו מאן דלא דריש סמוכים בכל התורה כולה, במשנה תורה דריש".

במובנה המצומצם מימרא זו עוסקת בתחום ההלכתי, אך נדמה שיסוד זה תקף גם בחלקים הסיפוריים שבספר. לכן עלינו לעיין בהבנת סידור הסידרות בתוך הספר בכלל, ובהבנת סידור הפרשיות והפסוקים שבתוך כל סידרה בפרט. בכוונת מאמר זה לעסוק בסמיכות הפרשיות שבסדרת וילך, ומשמעותן.

* * *

הפרשיות בסידרה הן:

1.פרשיה ראשונה פרק ל"א פסוקים א-ו: נאום משה לישראל - "לא אוכל עוד לצאת ולבוא"

2.פרשיה שניה פסוקים ז-יג:

א.צו משה ליהושע 'חזק ואמץ' (ז-ח)

ב.כתיבת התורה הזאת ונתינתה לבני לוי (ט)

ג.מצוות הקהל (י-יג)

3.פרשה שלישית פסוקים יד-ל:

א.דבר ה' למשה מה עתיד לקרות אחרי מיתתו (יד-יח)

ב.כתיבת השירה, מטרתה וציוויי משה ליהושע וללוויים (יט-כז)

ג.משה מזהיר את הזקנים לגבי ההשחתה, וקריאת השירה לבני ישראל (כח-ל)

אפשר לשאול כמה שאלות: מהי משמעותה של תערובת הדברים הזו? מדוע פרשת 'הקהל' מופיעה דווקא באמצע סידרה זו, ולא כציוויים אחרים שהופיעו בסידרות השונות בספר? מהו תפקידם של בני לוי ומה משמעותו?

כדי לעמוד על יסוד הדברים נראה שצריך לרדת לעומק משמעותה של המצווה "המוזרה" - 'הקהל'. השתמשתי בביטוי 'מוזרה' כי פרשת הקהל מעלה כמה שאלות.

1.מדוע הפרשיות נקראות פעם בשבע שנים דווקא?

2.מה הסיבה שהמלך הוא הקורא?

3.מה מייחד את אותן הפרשיות המוזכרות במשנה בסוטה?

4.מדוע פרשה זו מופיעה לראשונה בסוף ספר דברים, ולא בספרים קודמים? שאלה זו קריטית במיוחד לאור העובדה שמבקרי המקרא מנסים להוכיח מכאן, כביכול, שספר דברים נכתב, ח"ו, ע"י מחבר אחר ומאוחר יותר.

5.ובנוסף מדוע להביא את הטף שאינם מבינים? ועוד שאלות שעמדו עליהן קדמונים ואחרונים כאחד.

נראה שהתשובה לשאלות אלו נעוצה ביסוד עליו עמדו רבים. יסוד האומר שמצוות הקהל איננה לימוד פומבי של פרשיות מסוימות בתורה, אלא מאמץ לשחזר את מעמד הר סיני וחוויותיו. מפעם לפעם נדרש עם ישראל לחזור אל המעמד ההסטורי הזה כדי להבין שהתורה ומצוותיה הן: "כל עיקרנו והודינו ותפארתנו" (ספר החינוך). אין אנו עוסקים בהבנה בצורה קוגנטיבית אלא בדרישה לשמוע דבר ה' לחוות חוויה זו שוב במלא עוצמתה.

דברים אלו עולים גם מההקבלה הקיימת בין פרשת הקהל למעמד הר סיני:

בנוסף מעמד הר סיני נקרא גם "יום הקהל" [1].

ומכאן לתירוץ הקושיות דלעיל. המצווה היא לקרוא פרשיות אלו דווקא לפי שהן פרשיות התעוררות, ושיחזור שמיעת דבר ה' בסיני. כמו כן המחויב הוא המלך שהוא למעשה המחליף של משה דהיינו שהיה מלך (רמב"ם בית הבחירה פרק ו' הל' יא [2] ). ומתוך שהמטרה היא חיזוק והתעוררות העם הרי שהפרשה אינה צריכה להקרא בתדירות גבוהה, אלא כטקס מיוחד פעם בשבע שנים.

כך כותב הרמב"ם:

"גרים שאינם מכירים (את פרשיות הקהל) חייבין להכין את לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שנתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתירה. ומי שאינו יכול לשמוע מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק את דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך המשיח הוא שליח להשמע דברי הא-ל" (הלכות חגיגה פרק ב' הל' ו') [3]

מתוך הקבלה זו בין פרשת הקהל למעמד הר סיני, נראה שהסידרה כולה בנויה על פי דגם המאורעות של קבלת התורה ותוצאותיה. במילים אחרות, סידרת וילך מקבילה ודומה לסידרת כי תשא מבחינה תוכנית ולשונית כאחד.

פרשת וילך מתחילה בתיאור של משה ההולך למות וה' מודיע לו שאחרי מותו העם יזנה אחרי האלילים, ובאמצע מופיעה פרשת הקהל המקבילה, כאמור, למעמד הר סיני. ההקבלה לסיפור מעמד הר סיני בולטת, גם שם העם חשב שמשה מת - "זה משה האיש לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א) וכפי שמודגש במדרש על אתר:

"'וירא העם כי בשש משה' - ...לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם אמר להם: משה רבכם מת הראה להם דמות מיטתו בענן והיינו דקאמרי 'כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו' (ילקוט שמעוני רמז שצ"א).

העם, החושב שמשה מת, פונה ועושה לו עגל מסכה "אלוהים אשר ילכו לפניהם", ובניגוד משה מזהיר בפרשת וילך "כי ה' אלוקיכם הוא ההולך לפניך... (ל"א, ו).

ההקבלה הלשונית בין הפרשיות עולה מתוך הפסוקים:

כמו כן אנו מוצאים את יהושע כמקשר ומקבל בין הסדרות. בסידרת וילך מופיעה העברת הסמכות ממשה ליהושע והפיכתו למנהיג, ומאידך בסידרת כי תישא מופיע הקשר המיוחד שבין משה ליהושע. עד כה הוצג יהושע במלחמת עמלק כשר צבא ועתה הוא נראה כתלמידו של המנהיג. יהושע הוא הראשון שבו משה פוגש ברדתו מן ההר, ונראה שיהושע חיכה כל ארבעים

היום למשה בקצה הגבול אליו ניתן היה לגשת [4], בהמשך אחרי שמשה הגלה את עצמו מחוץ למחנה נאמר "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל". אם-כן התורה למעשה מבהירה לנו בפרשת כי תשא מדוע נבחר יהושע בפרשת וילך להחליף את משה [5]. יהושע התלמיד הנאמן והמסור הוא המהווה את ההמשך הטבעי לרבו הגדול, עד כדי שרש"י אומר בפרשת וילך: "אחרי מותי השחת תשחיתון' - והרי כל ימות יהושע לא השחיתו... מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה כאילו הוא חי". בסידרת 'וילך' קוצר יהושע את הפירות הזרעים שנשתלו ב'כי תשא'.

דבר שלישי המתברר לאור הקבלה זו הוא תפקידם ומעמדם של בני לוי. בסידרת וילך משה נותן את התורה לבני לוי. ספר התורה מונח ליד ארון ברית ה' הנישא ע"י הלויים, וכשם שהלוויים הם נושאי ארון ברית ה' הם גם ממונים על החזקת "הספר הכולל בתוכו את הברית ואת האזהרה מה יקרה אם יפרו את הברית. תפקיד זה היא המשך תפקידם ב'כי-תשא'. אחרי חטא העגל נרתמו בני לוי לקריאת משה רבינו לשמור על הברית ולהעניש את החוטאים. משה רואה במעשה זה חינוך לתפקידם כמשרתי ה': "ויאמר משה מלאו ידכם היום לה'..." (שמות ל"ב כט). מכאן קבלו בני לוי את תפקידם לשמור את משמרת ה', החזקת הברית והדרכת עם ישראל.

הקבלה נוספת עולה מתוך תיאור העונש בסידרת 'וילך' לתיאור המאורעות ב'כי-תשא'. בפרשת 'כי תשא' אף ה' חורה בבני ישראל -..."ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם", ובהמשך העונש יוצאים אל מחוץ אהל מועד והתגלות שכינה עמו למחנה, וה' אומר "כי לא אעלה בקרבך". במקביל אנו מוצאים בפרשתנו 'וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתירתי פני מהם והיה לאכול... ואנכי הסתר אסתר... כי פנה אל אלוהים אחרים" (ל"א יז-יח)

ייתכן להבין את כתיבת השירה כמקביל למאורעות בפרשת כי תשא. אחרי חטא העגל ה' מצוות את משה 'פסל לך שני לוחות אבנים' ובעקבות כך יש מעין מתן תורה שני, הכולל השראת שכינה וכריתת ברית מחודשת. "הנה אנכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות". ובמקביל בפרשתנו משה מצוווה על כתיבת השירה - ספר תורה, הכתוב ביד אדם, שעתיד להיות עד המתרה בבני ישראל, כדי שישמרו את הברית לאחר הכניסה לארץ.

עולה מדברינו, שהתורה מציגה את גלגוליו העתידיים של עם ישראל, לאור לקחי העבר. עם ישראל מצווה להחיות את המאורע הגדול של מתן תורה כדי לשמור על אופיו ולהשאר נאמן לדרכו, אולם מקרי העבר הוכיחו שחויות גדולות, אפילו כמעמד הר סיני בשעתו, אינם מספיקות כדי להבטיח את שמירת הברית ולכן התורה מבטיחה זאת בצורה נוספת - קבלת תורה שניה שהיא קבלת תורה צנועה ופרטית - כתיבת השירה ולימודה. לצד החוויות הגדולות הבאות מזמן לזמן קיימת הפעילות הקבועה הפרטית והיומיומית.

ניתן לראות מהלך אירועים מקביל בפרשה נוספת בתנ"ך. במלכים א' י"ח מתואר העימות בין אליהו הנביא לבין נביאי הבעל בהר הכרמל. על ההקבלה שבין אליהו לבין משה כבר עמדה הפסיקתא רבתי המובאת בילקוט שמעוני (מלכים רמז ר"ט):

"זהו שאמר הכתב: 'בנביא העלה את ישראל ממצרים ובנביא נשמר', 'בנביא העלה' זה משה 'ובנביא נשמר' זה אליהו ז"ל. אתה מוצא שני נביאים עמדו לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון, ושניהם גואלים את ישראל בשליחות, משה גאלם ממצרים ואליהו לעתיד לבא... ואתה מוצא שמשה ואליהו שווים זה לזה לכל דבר, משה נביא ואליהו נביא משה נקרא איש האלוקים ואליהו נקרא איש האלוקים משה עלה למעלה... במשה 'ויעבר ה' על פניו' ובאליהו 'הנה ה' עובר' במשה 'וישמע את הקול' ובאליהו 'הנה אליו קול' משה כנס את ישראל לפני הר סיני ואליהו כנסם להר הכרמל משה בער עובדי עבודה זרה... ואליהו בער עובדי עבודה זרה. משה קנא... ואליהו קנא משה נטמן במערה...ואליהו נטמן במערה... משה ויבא אל הר האלוקים ואליהו... משה ארבעים יום וארבעים לילה' ואליהו..."

כפי שעולה מן המדרש קיימת הקבלה בין מעמד הר סיני למעמד הר הכרמל. בנוסף להקבלות שצויינו במדרש קיימות עד הקבלות מספר:

אליהו בונה מזבח משתים עשרה אבוים כמספר שבטי ישראל ובמקביל "ויבן מזבח תחת ההר ושתים עשרה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל". (שמות כ"ד ד) בנוסף באליהו נאמר: "ויגש אליהו ויאמר..."

ובמשה: "ומשה ניגש אל הערפל' (שמות כ' י"ח). אליהו מכריז שמטרת האסיפה בהר הכרמל היא ש"היום יודע כי אתה אלוקים בישראל... וידעו העם הזה כי אתה הוא האלוקים" (מלכים יח לו-לז). בדומה לנאמר על מעמד הר סיני: "אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים" (דברים ד' לה) ולבסוף כשם שמשה ציווה לבני לוי להרוג בחרב את עובדי העגל רך גם אליהו ציווה לבני ישראל לשחוט את נביאי הבעל.

היינו מצפים שלאחר מעמד נשא כזה מצבו הרוחני של העם יעלה מעלה, אולם, בקריאה בפרק שלאחר מכן, המתרחש בסמוך 'ויוגד לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב", אנו מגלים שאליהו ממשיך להרדף ומעמדם של אחאב ואיזבל לא משתנה. יתר על כן אליהו אומר: "קנא קנאתי לה' אלוקי צבא-ות כי עזבו בריתך...ואוותר אני לבדי". לפני כמה ימים קראו כולם 'ה' הוא האלוקים' ועתה אליהו לבדו, העם שב לסורו עזב את הברית, המאורע הגדול נשכח ונעלם, כביכול. נראה שהמקרא מציג תופעה זו עם כביכול הצגה של מות הנביא - איזבל מבקשת את נפש אליהו, ואליהו עצמו מבקש למות, "וישאל את נפשו למות"

בתוך כל הירידה הזו מתגלה הקב"ה לאליהו בהר סיני ומוסר לו: "לא ברוח ה'... ולא ברעש ה'...לא באש ה'", מה המסר של התופעה הזו. והסביר המלבי"ם:

"הראה לו כי במחנה רוח ורעש ואש אין ה' בם, רק בקול דממה. בל יסערו סער בל ירעשו רעש ובל יבעירו אש כמו שעשה אליהו בקנאתי לה' צבא-ות שעצר את השמים ושחט את נביאי הבעל. כי ה' ישלח את נביאיו שיבואו אליהם בקול דממה וימשכו את העם בעבותת אהבה...ודברים רכים".

לא באש ה' לא במאורעות גדולים ונשגבים אלא בעבודה יומיומית של הטפה לשמירת הברית. הופעת ה' בעולם אינה יכולה להסתמך רק על מעמדים חריגים אלא דרכה בקול דממה דקה.

בסיום דברי ה' הבאים בתגובה לדברי אליהו 'קנא קנאתי לה' 'נאמר: "ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך". אליהו נצטווה להחליף את ההנהגה. כמשה בשעתו נצטווה אליהו למנות את הנביא שיבוא במקומו. ובסיום הפרק לאחר שהעביר את אדרתו לאלישע נאמר: "ויקם וילך אחרי אליהו וישרתהו". כיהושע משרת משה גם אלישע נבחר בשל שירותו.

שהעברת ההנהגה היא המשך ליסוד של "לא ברעש ה'". הסתמכות על מנהיג כריזמאטי כמוה כהשענות על מאורעות גדולים וחד פעמיים, מה יקרה כשהמנהיג ימות, האם אז איש הישר בעיניו יעשה?! ההופעה היומיומית אומרת שאין צורך במנהיג גדול אלא, ש'יפתח בדורו כשמואל בדורו'. העבודה הקבועה נמשכת ואיננה תלויה במנהיגים מיוחדים היוצאים מגדר הרגיל. ההמשכיות היא הקביעות התמידית בכל מדה. אכן המאורעות הגדולים חשובים מפעם לפעם כדי לשמור על מעוף החזון והזרמת "דם" חדש, מעין זריקת עידוד המחסנת את תודעת העם להייותו 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', ועל כן באה מצוות הקהל מדי שבע שנים. אבל אין די בכך, כפי שראינו במעמד הר סיני ובמעמד הר הכרמל, ולכן צריך לבוא טיפוח יומיומי של שמירת הברית, צריכה להופיע מנהיגות רוחנית קבועה המגשרת על פני הדורות והשומרת על יציבות, כדי שעדת ישראל תיהיה תמיד כצאן אשר יש להם רועה.

---