לעילוי נשמת אמי מורתי

  יולנדה בת ר' יצחק משה ז"ל

  ת. נ. צ. ב. ה.

"יראי ה' הללוהו" - עיון במזמורים קי"א-קי"ב בתהילים / מרדכי כהן 

בדרשותיהם לתורה, נביאים וכתובים, מראים לנו חז"ל את חשיבות הדיוק בלשון המקרא. תמיד יש לשאול: למה בחר הכתוב במילה זאת ולא באחרת? בסגנון זה ולא באחר? יש המעוניינים רק ב"פשט" ומסתכלים על מדרשי חז"ל כ"דרש ואסמכתא בעלמא", דברים שאינם קשורים למקרא עצמו. אבל, לאמיתו של דבר, מציאותו של "פשט" אינה שוללת את האפשרות שתהיינה למקרא כוונות נוספות. מבקרי הספרות בזמן החדש מדמים את הדבר לתודעת האדם: יש מודע ויש תת-מודע. קריאה שטחית (להבין את ה"פשט") מראה רק פן אחד של הכתוב, ואילו הבנה מלאה דורשת עיון ב"תת-מודע", המתגלם באוצר המילים, במבנה, ובסגנון הכללי של הטקסט. ואמנם, במקרים רבים אפשר לראות שחז"ל היו רגישים ל"תת-מודע" זה ושדרשותיהם מתייחסות לתופעות לשוניות המתגלות על ידי קריאה מעמיקה בכתוב עצמו.

לדוגמא, בבראשית ל"ח, בקשר למעשה יהודה ותמר, מספר התורה:

"ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה? ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני".

לפי הפשט - יהודה סובל חרפה עקב חוסר רגישותו לתמר כלתו. אבל, מעבר "לפשט", המדרש מייחס משמעות מיוחדת לניסוח הפסוקים. בבראשית רבה (פ"ד: י"ט), מזכירנו ר' יוחנן שאותו צירוף, "הכר נא... ויכר", מופיע במקום אחר: כשהאחים, ויהודה בראשם, שולחן את כתנת יוסף, הטבולה בדם, לאביהם ואומרים: "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא" (בראשית ל"ז, לב) והתורה מעידה על יעקב: "ויכירה".

א"ר יוחנן: אמר הקב"ה ליהודה אתה אמרת "הכר נא", חייך שתמר אומרת לך "הכר נא".

על ידי הלשון הזהה, המתגלית בקריאה שנייה (שאליה כיון ר' יוחנן), מצביע הכתוב עצמו על קשר בין שני המאורעות, הקורא הרגיש חש שיהודה אמנם נלכד באותו פח שהוא שם לאביו, וכך נענש "מידה כנגד "מודה" [1].

תשומת לב ל"תת-מודע" המתבטא בסגנון המקרא תאפשר לנו להבין זוג מזמורים בתהילים: קי"א המשבח את הקב"ה ונפלאותיו, וקי"ב המתאר את הצדיק ירא ה'. מלבד עיון בתוכן ובצורה של כל אחד ממזמורים אלו בנפרד, יש לתת את הדעת גם לקשר הסגנוני החזק שבין שני המזמורים קריאה מעמיקה מגלה שקשר סגנוני זה משקף מסר חדש, העולה מצירוף זוג המזמורים. הוי אומר, בעוד שמזמור קי"א מתמקד בשבחי הקב"ה, ומזמור קי"ב מטפל בירא ה', התבוננות במשותף לשני המזמורים מצבעיה על היחס בין הקב"ה ויראיו.

דמיון סגנוני רב מראה שמזמורים קי"א קי"ב אמנם נכתבו מלכתחילה כזוג אשר לא יפרד, המבנה של שני המזמורים זהה לחלוטין: כל מזמור ערוך על פי סדר א"ב בראשי הצלעות; בשמונה הפסוקים הראשונים - שתי צלעות   בפסוק, ובשני   הפסוקים האחרונים - שלוש צלעות בפסוק. מעבר לדמיון המבני, מופיעים בשני המזמורים הרבה מונחים משותפים. לדוגמא אות חי"ת דומה בשני המזמורים: המשורר, בתיאור מידות הקב"ה, אומר "חנון ורחום ה'", וכן נאמר על ירא ה': "חנון ורחום וצדיק". מזמור קי"א מכריז על הקב"ה ש"צדקתו עומדת לעד" ואותו צירוף מילים נאמר בקי"ב על הצדיק, קי"א מתאר את מעשי ידיו של הקב"ה כ"אמת ומשפט", ובקי"ב מפאר את הצדיק המכלל דבריו במשפט" [2].

נעסוק תחילה במזמור קי"א ואחר-כך ניגש "לבן זוגו", קי"ב, תוך התייחסות למשותף בין שני המזמורים. 

  מזמור קי"א - אודה ה' בכל לבב

מזמור זה מהלל את הקב"ה ברב-אנפין ומראה ששבחי אדון-הכל יפים להאמר מנקודות מבט שונות. מלבד הכותרת, גוף המזמור (פסוקים ב'-ח') מתחלק לשלושה, ולכל חלק נושא משלו:

א. גדלות הבורא המגלה בעולם הנברא (טבע: ב'-ג').

ב. השגחת ה' במעשי בני אדם (היסטוריה: ד'-ו').

ג. שבח פקודי - ה' הנאמנים והישרים (תורה: ז'-ח') [3].

המשורר מתחיל את הודאתו לקב"ה:

"גדלים מעשי ה'   - דרושים לכל חפציהם." (פסוק ב')

יפה פירש המלבי"ם (על-פי ההקשר) ש"חפץ" כאן פירוש "תכלית" ו"תפקיד". (כל אחד ממעשי ה' "רוצה" ו"חפץ" לקיים את התפקיד שבשבילו נוצר. זו הבעה מליצית לרעיון הנקרא טיליאולוגיה בלע"ז.) כל נברא דרוש לתפקידו, ועל ידי זה עולם הטבע, והיקום כולו, המורכב מיסודות רבים, מתפרנס ומתקיים מעצמו. (הרגשה דומה עולה גם ממזמור ק"ד "ברכי נפשי".)

בפסוקים ה'-ו' אנחנו עוברים ל"מעשי ה'" ביחס לבני אדם, או יותר נכון, עם בני ישראל שהם "יראיו":

טרף נתן ליראיו - יזכור לעולם בריתו (פסוק ה')

כח מעשיו הגיד לעמו - לתת להם נחלת גוים.   (פסוק ו')

רש"י מציע שני פירושים לפסוק ו':

  א. "הודיעם כוחו וגבורתו כשנתן להם נחלת גוים".

  ב. "ומדרש תנחומא (המכיר לנו מרש"י על בראשית א', א) כתב לישראל מעשה בראשית ("כח מעשיו הגיד לעמו") להודיעם שהארץ לו... ושלא יוכלו האומות לומר לישראל גזלנים אתם וכו' ( - "לתת להם נחלת גוים")". על פי ה"פשט" יש להעדיף את הפירוש הראשון; אולם התנחומא מקשר את פסוק ו' עם החלק הבא במזמור (פסוקים ז'-ח') שאמנם עוסקים בתורת ה'. בעל המדרש בא ללמדנו שיש קשר מהותי בין חלקים ב' וג' של מזמורנו: הזכות של בני-ישראל לארץ ישראל נחלתם מותנית בתורה. ודבר זה מתפרש בשני אופנים: ראשית - התורה היא מקור הרשיון לבני ישראל לקחת את ארץ ישראל לעצמם מפי "שהארץ של הקב"ה ובידי להושיב בה כל מי שירצה". שנית - ישיבת עם ישראל בארץ מותנית בקיום התורה, כמפורש במקום אחר בתהילים:

ויתן להם ארצות גוים - ועמל לאומים ירשו

בעבור ישמרו חקיו - ותורותיו ינצורו.   (ק"ה: מד-מה).

החלק השלישי בגוף המזמור (פסוקים ז'-ח') כולל שבחי תורת ה' ומצוותיו:

מעשי ידיו אמת ומשפט - נאמנים כל פקודיו   (פסוק ז')

סמוכים לעד לעולם - עשוים באמת וישר. (פסוק ח')

המצוות בנויות על אמת, משפט, ויושר, ולכן הינן יציבות וקיימות לעולם. יש הקבלה בין הקיים הנצחי הנאמר בפקודי ה', "הסמוכים לעד לעולם", לבין נצחיות היקום כולו, המוזכרת בפסוק ג': "צדקתו עומדת לעד" (ופי' רד"ק ש"צדקתו" היינו העולם הנברא). כמו שהתורה איננה עשוי להשתנות, חוקי הטבע הרי הם איתנים וקבועים ואינם משתנים לעולם [4]. יתכן שמקביל זה בין נצחיות התורה וקיום העולם מרמז לרעיון המוזכר בגמ' פסחים סח: "אלמלא תורה, לא נתקיימו שמים וארץ".

מזמור קי"א מסתיים במסקנה מעשית:

מכיון שהקב"ה ברא את העולם ומשגיח על מעשי האדם ראוי לשמור פקודיו הנאמנים. ולכן, "ראשית חכמה יראת ה'" ושמירת פקודי ה' מביאה "שכל טוב לכל עושיהם" (פסוק י').

מזמור קי"ב - אשרי איש ירא את ה'

שני מוטיבים משתלבים זה בזה במזמורנו:

א. הצלחתו ואשרו של הצדיק ירא ה'

ב. שבח מעשיו הטובים.

בניגוד למזמור הקודם. המתחלק לשלשה חלקים נפרדים, שני רעיונות יסוד אלו מונעים את האפשרות לחלוקה ברורה במזמורנו משום שהם עולם לסירוגין לאורך המזמור. המבנה הכללי של מזמור קי"ב, אם כן, מאחד את שני נושאיו המרכזיים. שילוב זה מתבטא גם במבנה הכללי - וגם בפסוקים עצמם: ישנם פסוקים שמאחדים את תוכני המזמור כאשר צלעם הראשונה עוסקת באושרו של ירא ה' וצלעם השנייה מתארת את צדקת ירא ה'. יתירה מזאת, ישנן צלעות שאי אפשר לסווגם רק לנושא אחד משום שהן בעלות משמעות כפולה ומתפרשות יפה כתיאור הצלחת הצדיק וכשבח מעשיו הטובים גם יחד.

מבחינה זאת, שלושת הפסוקים הראשונים מאפיינים את מזמור קי"ב כולו:

אשר איש ירא את ה' - במצוותיו חפץ מאד   (פסוק ג')

גבור בארץ יהיה זרעו - דור ישרים יבורך (פסוק ד')

הון ועשר בביתו - וצדקתו עומדת לעד   (פסוק ה')

פסוק א' מתחיל בהצלחת הצדיק, ועובר לשבח התנהגותו. פסוק ב' ותחילת פסוק ג' חוזרים לשכר הצדיק. הצלע האחרונה של פסוק ג' - "צדקתו עומדת לעד" יכולה להתפרש בשני אופנים. יש מפרשים "שצדקתו" בצלע זו מובנה "מעשיו הטובים" (כמובן המונח "צדקה" ברוב המקומות בתנ"ך) ומשורר מתאר את התנהגות הצדיק כדבר הקיים לעולם. בטחונו האיתן של הצדיק מכשיר אותו לעמוד בנסיונות רבים עד שנראה שדרכו הקבועה היא "נצחית" (על אף שבאמת שהות הצדיק ב"עולם המעשה" היא זמנית). על פי אותו פירוש ניתן לומר שצדקת הצדיק אמנם קיימת לנצח בבניו הממשיכים את דרכו הישרה. הצד השוה בין שתי הצעות אלו הוא שהמשפט "צדקתו עומדת לעד" משבח את מסירות הצדיק לתורת ה': או על ידי תיאור של חוזק רוחו או על ידי הבטחון שהצדיק יחנך את ילידי ביתו לשמור את דרכי ה' (השוה בראשית י"ח, יט). אבל הרד"ק מפרש את הצלע הזאת בדרך אחרת: שכר צדקת ירא ה' היא העומדת לעד לעולם הבא, או בעולם הזה בצורת זכות אבות לבניו ולבני בניו. ייתכן ששני הפירושים נכונים ויש כאן "הוראה   כפולה" [5]   המחזקת   את הנטייה   הכללית של מזמור קי"ב לשלב את שבחי אורחות הצדיק עם ברכתו ושכרו.

אם באמת שני מוטיבים "משמשים בעירבוביא" במזמור קי"ב עלינו לשאול: למה המשורר אינו דן בכל נושא בנפרד? משום מה בחר בהתמזגות הנושאים של מעשי הצדיק ושכרו? נראה שהמשורר התבטא בצורה זאת ולא באחרת מפני ששילוב תכני המזמור מביע ביטחון בנאמנות הקב"ה לשלם שכר לשומרי מצוותיו. מעין "מצוה ומתן שכרה בצדה" [6].

הפסוק הבא (ד') מורכב אף הוא משני הנושאים העולם במזמורנו:

זרח בחשך אור לישרים - חנון ורחום וצדיק.

הצלע השניה מזכירה את המקביל במזמור הקודם, "חנון ורחום ה'" שמקורו ב"י"ג מידות" שנאמרו למשה בסיני. נשאלת השאלה - האפשר להשוות את מידות הצדיק, שהוא בשר ודם, למדות א-ל עליון אשר "מי ישוה לו ומי ידה לו"? ברור שהמשורר בחר בהשוואה קיצונית זו כדי להמחיש רעיון מסויים (כאן אי אפשר להסתפק ב"פשט"!). עמוס חכם   מסביר שמקבילה זו רוצה להדגיש שכל שאיפת הצדיק היא להידמות   לקב"ה, כדברי חז"ל "מה הוא חנון אף אתה היה חנון". ולכן על אף שבאמת אין להשוות בין מעשי ה' ומעשי האדם, מותר לכנות את ירא ה' "חנון ורחום" משום שמעשי א-ל רחום וחנון משמשים מקור ודוגמא להתנהגותו.

בכיוון דומה, ניתן להסביר שתי הקבלות בין תיאור ארחות הצדיק לבין   שבחי פקודי ה'   המוזכרים בחלק השלישי   במזמור קי"א. בקי"ב, פסוק ה' נאמר שהצדיק "יכלכל דבריו במשפט" ביטוי המקביל לדברי המשורר שתורת ה' בנוי על "אמת משפט" (קי"א, ז). כמו כן, הצדיקים מכונים "ישרים" (קי"ב, ב, ד), תואר שמזכיר שוב את פקודי ה' ה"עשוים באמת וישר" (קי"א, ח). המשורר רוצה להדגיש שהצדיק מונחה אך ורק על ידי פקודי ה' הישרים. תורת ה' היא שמעצבת את דמותו ומטביעה את חותמה על כל מעשיו.

בתיאורו את עוז רוחו ובטחונו של הצדיק אומר המשורר:

משמועה רעה לא יירא - נכון לבו בטוח בה'.

סמוך לבו לא יירא - עד אשר יראה בצריו (ז'-ח').

ובמה "סמוך לבו" של ירא ה' - בפקודי ה' הנאמנים, ה"סמוכים לעד לעום" (קי"א, ח). הצדיק המתאזר חיל לקיים את התורה, נסמך בסופו של דבר על ידי פקודי ה' עצמם, שמוסיפים לו עוז ועוצמה. (השוה: "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי", תהילים קי"ט, צב.).כעין זה אומר רד"ק (לקי"א, ח) על פקודי ה':

"סמוכים לעד לעולם - כי לא ימעדו ולא ימוטו לעולם, לפי שהם עשויים באמת ובדרך ישר. לפיכך לא יכשלו ההולכים בהם והשומרים אותם.

דברי רד"ק מזכירים את דימויי היציבות והקיום הנצחי שעולים בחלק ג' במזמור הקודם בתיאור מצוות ה' ה"עשוים באמת". דימוי זה חוזר בתיאור הצדיק:

כי לעולם לא ימוט - לזכר עולם יהיה צדיק (ו').

ודברים אלו משקפים גם הם את הנאמר בפקודי ה' ה"סמוכים לעד לעולם". המשורר מחזק את הקשר בין הצדיק לבין תורת ה' הסומכתו. דרכי ה' שבנויות על האמת. הרי הן קבועות ואף נצחיות, ועל כן הצדיק המהלך בדרכי ה' אף הוא משתתף בנצחיות זו.

מה פירוש עמידת הצדיק "לעד"? 'אבן-עזרא' ורד"ק מפרשים כאחד שהצלע "לזכר עולם יהיה צדיק" מבשרת שהתנהגות הצדיק עושה רושם על בני דורו אשר לא תשכח אפילו לאחר פטירתו מן העולם הזה. אם כן, יש קיום לצדיק בתודעת מכריו שהושפעו מדמותו העילאית. אבל רעין נצחיות הצדיק, העובר כחוט השני במזמורנו [7]. מתבטא גם במשפט "צדקתו עומדת לעד" המופיע פעמיים במזמורנו. כאמור   לעיל מציע רד"ק שני פרושים לאמירה זאת:

  א. זכות הצדיק קיימת לו לעום הבא.

  ב. זכות הצדיק עומדת לבניו ולבני בניו עד עולם.

אמנם יש מקום לשלושת ההסברים, ומהזמור אכן מזכיר בפירוש שניים מהם: זיכרו של הצדיק ובניו הממשיכים את דרכו בעולם הזה (השווה פסוק ב': "גבור בארץ יהיה זרעו"). ייתכן שהמשורר מזכיר את המונחים "לעד" ו"לעולם", המורים על קיום נצחי מספר פעמים בחיבור זה כדי לצייר בדעת הקורא את הנצחיות הרבגונית של המתהלך עם האלקים [8].

"אף ה' ישכון לנצח" (תהילים ס"ח, יז)

המשפט "צדקתו עומדת לעד" מוצא גם היא מקביל במזמור קי"א המכריז על הקב"ה כי "צדקתו עומדת לעד" (ג'). שוב עומדים אנו בפני השאלה - למה בחר המשורר להתייחס לצדיק דווקא בניסוח שמזכיר לקורא את מידותיו של הקב"ה, שאין להשוותם למידת בשר ודם?

ייתכן שרוצה המשורר ללמדנו על מקור נצחיות ירא ה' - הקב"ה אשר הוא היה הוה ויהיה. צדקתו של הצדיק עומדת לעד משום שהוא שם מבטחו בקב"ה אשר "צדקתו עומדת לעד" [9].

רעיון דומה מופיע ברמב"ם בהקדמתו לפרק חלק על ה"טובה והתכלית האחרונה":

"וקיום הנפש עד אין סוף, כקיום הבורא יתברך שהוא סבת קיומה לפי שהשיגה (הנפש) אותו (הבורא) [10] ".

ובכיוון דומה ניתן לומר שכינוי הצדיק כ"חנון ורחום" לנו רק משקף את הציווי להודמות לקב"ה, אלא מראה שהצדיק אמנם הצליח להידמות, בזעיר אנפין, לבוראו.

כאיל תערג על אפיקי מים-כן נפשי תערג אליך אלקים (תהילים מ"ב, ב)

עד כאן טיפלנו במספר הקבלות בין מזמור קי"ב לבין קודמו, שמקשרות את שבחי הקב"ה ותיאור יראיו, יתכן שהקבלות אלו באות עוד להמחיש שכל שאיפתו של הצדיק היא להדבק בקב"ה וליצור איתו קשר. קשר זה מצטייר במזמורנו רק ב"תת-מודע" על ידי מקביליו למזמור הקודם ש"מקשרים" את הצדיק עם בוראו. מפורשים יות ר מצאנו במזמורו של אסף המשורר:

ואני קרבת א-לקים לי טוב (תהילים ע"ג, כח). הוי אומר, בעוד שמזמור קי"ב עצמו (ה"פשט") מדגיש את העושר והכבוד הבאים בעקבות קיום המצוות, מגמת הצדיק היא אך ורק להתהלך במצוות ה' ולזכות ל"קרבת א-לקים". אולם מגמה זאת סמויה מן העין במזמור קי"ב, ועולה רק על ידי הבחנה דקה בלשון וברמזים של הטקסט.

צורה זו, ה"מגלה טפח ומכסה טפחיים", המסתירה את העקרוני ומפרשת רק את המשני, אף היא מתאימה לנושא הנידון. הדברים מבוארים בקטע מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק, כשהוא עוסק בקיום התורה "לשמה":

והזהירו חכמים שאין לשים תכלית החכמה לא לקבל כבוד מבני אדם ואל להרויח ממון, אלא לדעת אותה בלבד, וכן אין תכלית האמת אלא שידע שהיא אמת, והתורה אמת, ותכלית ידיעתה לעשותה. ואסור לאדם השלם שיאמר "כשאעשה אלה כמצוות, מה הוא הגמול שאקבל על זה?" לפי זה מבקש לתכלית תכלית אחרת.

והוא מה שאמר... אנטיגנוס איש שוכו: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס". ואמנם רצה לומר בזה - שיאמין באמת לעצם האמת, וזהו הענין שקוראים "עובד מאהבה". ואמרו ז"ל (בע"ז י"ט). "במצוותיו חפץ מאד" [11] א"ר אלעזר, במצוותיו ולא בשכר מצוותיו".

אולם, ממשיך הרמב"ם, רוב בני אדם לא מגיעים לדרגה זאת:

"ולפי שידעו חז"ל שזה הענין קשה עד מאור ואין כל אדם משיג אותו ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת הענין לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא שתגיע לו ממנו תועלת... ולכן התירו להמון לעשות המצוות לתקוות שכר... ואולם זה טוב להם עד שיהיה להם כח והרגל והשתדלות בעשיית התורה ומזה יתעורר לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה, וזהו מה שאמרו ז"ל: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

מאחר שהתורה עצמה מבטיחה שפע והצלחה עבור קיום המצוות (למשל, בפרשיות "והיה אם שמוע", "אם בחוקותי תלכו") מזמור קי"ב עוסק במפורש בייעודים הטובים המובטחים למתהלכים בדרכי ה'. המסר היותר רוחני והיותר עילאי טמון בשכבות עמקי לשון המזמור משום שמסר זה אינו מובן מתחילה ואולי אינו יכול להתפרש לאמיתו במילים. הבחנה רוחנית במגמת האדם אינה באה אלא לאחר התמסרות ממושכת והתבוננות רבה: ו"קרבת אלקים" אמיתית מתגשמת במלואה רק ביראי - ה' המושלמים.

יראי ה' הללוהו (תהילים כ"ב, כד)

עסקנו עד כה במזמור קי"ב על רקע קודמו, ייתכן שהתבוננות דרושה גם בכיוון ההפוך ושיש לראות את תיאור הצדיק כמשלים את שבחי הקב"ה במזמור קי"א. מזמור קי"ב מתחיל בקריאה הללו-יה!" דהיינו-גם הוא משתתף ב"הלל" המובע ב"בן-זוגו", מזמור קי"א. כבר הסביר עמוס חכם שכותרת המזמור, "אשרי איש יראו את ה'" מקביל לסיום המזמור הקודם "ראשית חכמה יראת ה'", ונמצא שכל מזמור קי"ב הוא כעין פירוט של מה שנאמר בסוף מזמור קי"א. ועוד מראה מר חכם שעל ידי תיאור אושרו של ירא-ה' מדגים מזמורנו בפרוטרוט את הנזכר בקי"א: ה' "טרף נתן ליראיו". ייתכן שלא רק אושרו אלא גם התנהגותו של הצדיק מביאה כבוד לבוראו. הרי תורת ה' שהיא "אמת ומשפט" (קי"א, ז) מתגשמת על ידי הצדיק אשר "יכלכל דבר במשפט" (קי"ב, ה). כמו כן, מעשי ה"ישרים" (קי"ב, ב, ד) מודעים לכל באי עולם שפקודי - ה' הנאמנים "עשוים באמת וישר" (קי"א, ח'). יתירה מזאת, הצדיק אינו משקף רק את תמימות התורה אלא מעיד על א-ל רחום וחנון נותן התרוה. "חנון ורחום ה'" נודע לבני אדם על ידי "טוב איש חונן ומלוה" (קי"ב, ה) ועוד יותר על ידי הצדיק ה"חנון ורחום" (קי"ב, ד').

וכבר אמרו חז"ל ביומא פ"ו:

"ואהבת את ה' אלקיך, שהיא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו -...פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה - ישראל אשר בך אתפאר".

---