אופי איסור תמורה / ירמיהו סטויסקי
א.
"ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש. לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב ואם המר ימיר בהמה בבהמה והיה הוא ותמורתו יהיה קדש" (ויקרא כ"ז ט-י)
מהותו של איסור תמורה שמופיע בפסוקים אלה, לוטה בערפל. מהי פעולת האיסור? על איזו בהמה מוסב האיסור - הבהמה המומרת, הבהמה הממירה, או שתיהן? כמובן יש לברר מהו החידוש בדין "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש"? האם החידוש הוא כלפי הבהמה המומרת, כלפי הבהמה הממירה או כלפי שתיהן? שאלות אלה תעמודנה במוקד דיוננו.
שנינו במשנה (תמורה כו:)
"הרי זו תחת זו, תמורת זו חליפת זו - הרי זו תמורה. זו מחוללת על זו - אין זו תמורה"
הגמרא שם מבארת שלשון "תחת" משתמעת גם כהתפסה ולכן בלשון זו ניתן להמיר [1]. עוד נלמד במסכת תמורה (ב:) כי קטן שהגיע לעונת נדרים יכול להמיר, והנימוק-"מדאקדושי מקדיש אימורי נמי ממיר". נמצא שהמרה היא מעין הקדשה או התפסה, כלומר: האדם הממיר מנסה להחיל קדושה על בהמת חולין על-ידי השוואתה לבהמת הקדש. לכאורה זהו התהליך שעומד ביסוד דיני נדרים: "האומר פירות אלו עלי קרבן או שאמר הרי הם כקרבן... הרי אלו אסורים עליו" (רמב"ם הלכות נדרים פ"א ה"ז) אדם יכול לאסור חפץ על עצמו על ידי השוואתו לחפץ אחר האסור. אמנם בגמרא מפורש שרק לישנא דאתפוסי מועיל בתמורה ולא לישנא דאחולי. אין האדם מסוגל לחלל בהמה על בהמה מכיון שאין קודש יוצא לחולין: כל שהוא מסוגל לעשות זה רק להתפיס.
אם אכן המרה היא התפסה, יש להבין מהו הפגם בהתפסה זו, ומה ההבדל בין הקדשה בנדרים שמותרת לבין המרת בהמת קודש באחרת שנאסרה?
נראה שההבדל בין תהליך החלת הנדר להחלת התמורה טמון בגורם הבא: החלת הנדר אינה חייבת להתמקד בחפצא של קרבן. "הרי זו תחת חטאת, תחת עולה - לא אמר כלום" רק אם אמר "תחת עולה זו" דבריו קיימים. (משנה תמורה כז:). ההתפסה בתמורה אינה התפסה כללית ב"שם עולה" אלא התפסה פרטית בבהמת הקדשים שלפנינו. זהו נסיון להעביר קדושה מבהמת הקודש לבהמת החולין. לפי זה ברורים דברי הרמב"ם (הלכות תמורה פ"ג ה"ד) שהממיר בהמת חולין בקודש שנפל בו מום - קדוש ואינו קרב; "אינה קריבה מפני שבאת מפני קדושה דחויה". קדושת החולין נולדה מכח קדושה ייחודית אחרת, ולכן היא מקבלת את מגבלות הקדושה המולידה. בניגוד לתמורה, בתהליך החלת נדרים אין מתפיסים בקודש מסויים אלא בשם קודש הכללי כדי להחיל איסור.
ייתכן שניתן על פי זה להבין את גזירת הכתוב התמוהה (תמורה יז.) המלמדת שהמרה בטעות שמיה המרה. כאשר הקדושה קיימת ורק מנסים להעביר אותה לבהמה אחרת רמת הדעת הדרושה היא פחותה מאשר במקרה שבו צריכים ליצור את הקדושה יש מאין. גם אם האדם חושב שבהמת הקדש היא שלמים והתברר שהיא עולה הקדושה חלה על הבהמה המוקדשת מכיון שאין הוא יוצר קדושה. הקדושה כבר בעין, הקדושה של הבהמה השניה חלה על ידי ההשוואה לראשונה, ודי בכך להקדיש. (עיין בסוגיית תמורה יז. ובתוס' דף ב. לגבי סוג הטעות שבו מדובר). לפי זה פעולת ההמרה מקבילה באופיה לדין שמצינו בנדרים ושבועות הנקרא- "התפסה". "התפסה" היא מסלול מיוחד בעולם הנדרים המאפשר יצירת נדר על-ידי השוואה לנדר אחר שכבר נתפש. מבאר הר"ן בשבועות (ח:בדפי הרי"ף) "שאיסור קדושה הוא שנדר ונמשך" דהיינו שהנדר החדש נוצר על ידי יניקה והמשכה מהנדר הישן.
ב.מהו אופי איסור ההמרה?
כותב הרמב"ם בסוף הלכות תמורה (פ"ד, ה"ג):
"יראה לי שזה שאמר הכתוב 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש' כעניין שאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו'. ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו ואף על פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משויו אמרה תורה - אם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיוון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה ואם תיתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף".
הרמב"ם מבין שהאיסור מתמקד בנזק שהאדם מתכנן או רוצה לגרום לבהמת ההקדש. האדם רוצה להוציא הקדש לחולין, אף על פי שאין הדבר ניתן על פי דין, שהרי כלל ידוע שאין קדשים נפדים. ניתן למקד את האיסור בבהמת ההקדש גם אם אין מדובר על ניסיון להוציא הקדש לחולין. האיסור יכול להיות בפגימה, שנוצרת בבהמת ההקדש כתוצאה משימוש בקדושתו כדי להקדיש בהמת חולין. סיוע לכך שמוקד האיסור הוא בבהמת ההקדש ניתן למצוא בדף ט. דעת ר' שמעון במשנה (שם) היא שאין ממירים אלא אחד באחד. בגמרא נחלקו אמוראים האם לדעת ר' שמעון ממירים וחוזרים וממירים:
"אמר ריש לקיש מודה ר' שמעון שממירים וחוזרים וממירים, מאי טעמא קדושה שבהם להיכן הלכה. ור' יוחנן אמר כשם שאין ממירים שניים באחד כך אין ממירים וחוזרים וממירים"
נראה שר' יוחנן סבור שמעשה ההמרה מפקיע קדושה מהבהמה הקדושה. הפקעת הקדושה מהראשונה היא המקדשת את השנייה. לפי הבנה זאת יש דמיון בין דין תמורה לדין מעילה, היות שבשניהם האיסור הוא הפגימה בבהמת הקדש. נקודה זו נכונה גם אם נסביר שהקדושה אינה פוקעת מבהמת הקדש אלא שהאיסור הוא שימוש הפוגם בקדושת בהמת הקדש.
ניתן להביא ראיות נוספות לכך שמוקד איסור תמורה הוא בבהמת הקדש. קורבנות של גוי "לא נהנין ולא מועלים ואין חייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא, אין עושין תמורה.." (תמורה ב:). נראה שהקשר בין שתי ההלכות הראשונות הוא ברמת ההקדשה הנחותה של הגוי. אין קדושה מספיקה בבהמתו כדי שהנאה ממנה תפגום בקדושה. יתר על כן, ייתכן שאין בו קדושה מספקת כדי ליצור שם קודש על בהמת חולין. במקום אחר (תמורה ט.) קובעת הגמרא שאדם אינו יכול להקדיש בהמת חולין שלו על ידי המרה מבהמת הקודש שאינה שלו, משום "דמי מתפיס בדבר שאינו שלו". סביר להניח שהבנת הגמרא מקבילה להלכה "שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו". נימוק זה שייך רק אם יש בהמרה שימוש ופגיעה בבהמת הקודש. לפי זה, אין אדם יכול להמיר בבהמת קודש של אחרים היות שאינו יכול להזיק לבהמת השני בדיבור ללא רשותו. אך אם אין שום פגימה בבהמת הקדש אין משמעות לכך שבהמת הקודש היא של אחרים ולא של הממיר.
ג.
עד כאן ראינו שבעיית ההמרה מתמקדת בבהמת ההקדש. ניתן להסביר אחרת את מוקד האיסור. יתכן שאיסור ההמרה מתמקד לא בבהמת הקדש אלא בבהמת החולין. הבעיה - לא פגימה בבהמת הקדש אלא פגיעה בבהמת החולין. יתכן שפרשה זו חידשה - שהמרה אינה הדרך המתאימה לבצע מעשה הקדשה בבהמת חולין. מה הבעיה במעשה התמורה? לאורך כל מסכת תמורה ישנה השוואה והקבלה בין ולד בהמה קדושה לבין תמורה: בריש פרק שלישי שנינו "אלו קדשים שולדותיהם ותמורותיהם כיוצא בהם". הדיון בדין התמורה בפרק שלישי ורביעי מקביל לדיון במעמד הולד. ואכן יש דימיון רב בין שניהם: גם בולד וגם בתמורה אין קדושה ראשונית ועצמאית לבהמה. קדושת הולד היא תוצאת קדושת אמו. אף אחד לא ייעד אותו בתורת עצמו. הוא נגרר אחרי קדושת אמו. ייתכן שאותה בעייה קיימת בתמורה. אין כאן יצירת קדושה עצמאית ראשונית על ידי "קריאת שם". כל קדושתו נובעת אך ורק מיניקה מבהמה אחרת, והתורה לא מעוניינת במעשה הקדשה כזה. יתר על כן - מצינו שבהמת החולין שהומרה נופלת באיכותה מבהמת הקדש. לדוגמא: אין תמורה עושה תמורה. יש פגם במעשה הקדשה שיוצר קרבן עם קדושה יותר נמוכה. אין "כח" לתמורה לעשות תמורה - מכיון שאין בה מספיק קדושה לכך ואולי במקביל לקדשי בדק הבית שאינם עושים תמורה. דוגמא נוספת - אין תמורת חטאת בכור ומעשר קריבה. אמנם ייתכן שאין הם קרבים מסיבות אחרות: חטאת כי היא לא באה על חטא, בכור ומעשר כי אין הם בכור ומעשר, סביר להניח שקרבן בעל שם חטאת, בכור ומעשר שאינם יכולים למצות את עצמם על גב המזבח, לוקים בחסרון קדושת חטאת בכור או מעשר.
נראה שניתן להבין את הבעייה במעשה ההקדשה באחת משתי דרכים:
ניתן להבין שיש כאן מעין מקדיש בעלי חיים הראויים למזבח - לבדק הבית. אופי איסור זה הוא - הקדשת דבר ברמת קדושה נמוכה כשיש אפשרות להקדישו ברמה גבוהה יותר. יש לשאוף להגיע למקסימום קדושה במסגרת מסויימת ולא להסתפק בקדושה פחותה.
מצד שני ניתן לומר שהאיסור כאן מקביל לאיסור מקדיש בעלי מומים למזבח. מוקד איסור זה הוא הקדשת דבר שלעולם לא יוכל למלא את ייעודו. ההמרה בעייתית לאו דווקא מכיון שאתה מקדיש דבר שקדוש ברמה פחותה אלא מכיון שאתה מייעד לו ייעוד עלוב, שירעה עד שיסתאב.
המשנה בדף טז: אומרת "חומר בקדשים מבתמורה..." מתקבל הרושם שכמו שיש קדשי בדק הבית וקדשי מזבח יש קבוצה עצמאית הנקראת תמורה והיא כביכול מערכת קדושה ברמה ב'. הרמב"ם אינו מכניס את דיני התמורה בתוך הלכות איסורי מזבח. הוא מקדיש להם הלכות נפרדות. מהמשנה ומהרמב"ם הנ"ל משמע שהבעייה בתמורה - הקדשה לייעוד נמוך: אם הבעייה היא בעייה המקבילה למקדיש בעלי מומים אין סיבה לתת לתמורה שם עצמאי. מאידך אם הבעייה היא שהקדשת קרבן לייעוד נמוך יותר ממה שהוא ראוי, יתכן שלייעוד הזה נקרא "בשם" בפני עצמו.
ד.
אם כן ראינו שייתכן שהבעייה בתמורה - היא בעייה בפגיעה בבהמה הראשונה, או פגימה במעשה ההקדשה של הבהמה השנייה. אפשר להבחין בקיום שני מוקדים אלו מהגמרא תמורה ט.:
"תנו רבנן... ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר אותו אי כתב הכי הוא אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דתילקי אבל ממיר, דתרוויהו קא מקדיש להו, אימא לא לקי קא משמע לן [2] "
יתכן שמהות האיסור משתנה בין מקרה למקרה: תמורת עולה קריבה על המזבח ודיניה שוים לדיני עולה רגילה. משמע שאין פגם במעשה ההקדשה, וגם אם יש פגם אין הוא בא לידי ביטוי. ייתכן שבעולה האיסור מתמקד בבהמת ההקדש - בשימוש בבהמת הקדש לצורך הקדשה אחרת, ביניקת קדושתה כדי ליצור חלויות חדשות. אך מבחינת בהמת הקודש החדשה אין כל בעיה והראייה היא שהיא קריבה כהלכתה. מאידך בחטאת, אשם, בכור ומעשר - מוקד האיסור הוא לאו דוקא או לא רק בשימוש בבהמה הראשונה אלא פגם בהקדשה הלקויה. יש כאן מעשה הקדש לקוי וחסר. יש כאן "מקדיש ואינו מקדיש".
אולי שני המסלולים נרמזים בפסוק: הפסוק מדגיש המרה של רע בטוב וגם המרה של טוב ברע: "לא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב". יתכן שהממיר בהמה טובה ברעה אינו נחשב לפוגע בקודש. אם מדובר על ניסיון לפדייה גמורה כדעת הרמב"ם הרי שפדיון בעל מום מוכר כמסלול חוקי בהחלט. גם אם מדובר על שימוש בקדושת הבהמה כדי ליצור קדושה חדשה כסיבת האיסור יש מקום להגיד ששימוש בבהמה פגומה אינו אסור. ואכן רש"י (מעילה יא. ד"ה "ואם") אומר שבעלת מום קדושה רק קדושת דמים. אולי איסור תמורה הוא רק שימוש בקדושת הגוף אבל לא בקדושת דמים. ייתכן אם כן שבהמרת טובה ברעה האיסור מתמקד בבהמה החדשה. האוסר כאן הוא אך ורק מעשה ההקדשה החלקי. מאידך במקדיש בהמה טובה בבהמה טובה או רעה בטובה מוקד האיסור משתנה ובעייה של פגיעה בבהמת הקדש חוזרת ועולה.
עדיין צריך להבין מה חידשה התורה בפסוק "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". בדף ה: חולקים אביי ורבא בענין כל מאן דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא. הגמרא מנסה להביא ראייה מתמורה:
"והרי תמורה דאמר רחמנא לא יחליפנו ולא ימיר אותו ותנא לא שאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים אלמא מהני, תיובתא דרבא. אמר לך רבא שאני התם דאמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הוא אמינא תצא זו ותכנס זו קא משמע לן"
ייתכן שאביי ורבא חולקים בשאלה מהו חידושו של הפסוק: לרבא החידוש הוא בעובדה שהתמורה חלה. מעשה ההקדשה חל למרות הליקויים שיש בו. לפי זה האיסור הוא במעשה ההקדשה. הליקוי והחידוש של "והיה הוא ותמורתו" הוא בחלות ההקדש. לפי אביי הוא - אמינא ש"תצא זו ותכנס זו". תצא הקדושה הראשונה כי פגענו בה, אם כניסוח הרמב"ם שניסינו להוציא אותה ממש לחולין ואם כניסוח האחר - שימוש בקדושה כדי להקדיש אחרת. חידוש התורה הוא שלמרות הפגיעה בה, למרות השימוש בה היא עדיין עומדת בקדושתה. לא הצלחנו לפגוע בה.
ה.
לסיכום: ניסיתי לעמוד על מוקד האיסור בתמורה. האם האיסור מתמקד בבהמה הראשונה או בשניה. במקביל לכך יובן החידוש של התורה - "והיה הוא ותמורתו יהיה קדש". יתכן ששאלה זו תלוייה במחלוקת ר' יוחנן - ריש לקיש או במחלוקת אביי - רבא. ייתכן ששני הדברים כאחד נכונים בכל מקרה ואפשרות זו רמוזה בפסוק - בכפילות "לא יחליפנו ולא ימיר אתו".
ייתכן ששתי ההבנות נכונות במקרים שונים: או לחלק בין מקרה שבו התמורה היא פגומה ואינה קריבה, לבין מקרה שבו אין שום פגם בתמורה, או לחלק בין המרת טוב ברע להמרת רע בטוב.