הגדרת הטרפה והאפשרות שתחיה [1] / חננאל סרי 

אחת המצוות המביאות את האדם לקדושה היא המצוה להימנע מאכילת הטרפה, כלשון הפסוק: "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בדשה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו" (שמות כ"ב, ל). ברצוני לנסות ולברר כאן מהי הגדרתה של הטרפה שעליה דובר הפסוק.

מלשון הפסוק לא ברורים גדרי האיסור. הפסוק מדבר על "בשר בשדה" שהוא "טרפה" מושג שלכאורה נשמע ברור שהרי שורש המילה "טרף" מציין פעולת התנפלות של חיה דורסת על חיה חלשה ממנה. לכן נראה שהפסוק בא לאסור באכילה את בשרה של חיה שהתנפלה עליה חיה טורפת. אך למעשה עדיין לא ברור מה מידת הנזק שעל ידיו נהפכת החיה ל"טרפה", והאם דוקא בשדה ועל ידי חיה טורפת? לבירורם של פרטים אלו הרכיב הרמב"ם שורה של דיוקים מהפסוק, מעין דרש אשר בעזרתו מובהרת כוונת הפסוק כפי שנתבארה במסורת התורה שבע"פ (מאכלות אסורות פ"ג ו-ט).

תחילה מברר הרמב"ם מה מידת הנזק שעליו מדברת התורה. את האפשרות שמדובר בחיה שמתה בגלל שנטרפה שולל הרמב"ם שהרי אז זוהי למעשה חיה שמתה בלי שנשחטה והיא הנבלה שנאסרה במקום אחר: "וזבחת... כאשר צויתך ואכלת" (דברים י"ב, כא), "לא תאכלו כל נבלה" (דברים י"ד, כא) והרי לא יתכן שהתורה תצוה על אותו איסור פעמיים - פעם משום נבלה ופעם משום טרפה.

עתה פונה הרמב"ם לאפשרות שמדובר במושג הקודם לנבלה - בעוד הטרפה בחיים. את האפשרות שמדובר בחיה שלא ניזוקה כלל הוא דוחה שהרי לשון הפסוק "לכלב תשליכון אותו" משמעה עד שיעשה בשר הראוי לכלב כלומר שהיא עומדת למות ולשמש מאכל לכלבים. לכן מסיק הרמב"ם: הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חיית היער ושברה אותה ונטת למות ועדיין לא מתה אף על פי שקדם ושחטה קודם שתמות הרי זו אסורה משום טרפה הואיל ואי אפשר שתחיה ממכה זו הבאה עליה" כלומר חידשה התורה שלא תועיל לה שחיטה להכשירה לאכילה (לטומאה מועילה אך אין זה ענייננו כאן) משום שהיא כבר "תחילת נבלה" (לשון הרמב"ם בהלכה י"ז בדין צירוף שיעורי האיסורים וכן במו"נ ח"ג פמ"ח).

בשלב שני פורה הרמב"ם לברר מהו המקרה שבעקבותיו נוצר האיסור. מפשט הפסוק משמע שפעולת הטרפה והדריסה היא הגורמת לאיסור אלא שכאן טוען הרמב"ם ש"כשם שלא תחלוק במיתה" כלומר כשם שאין הבדל באיסור הנבלה מה גרם למיתתה "כך לא תחלוק בנוטה למות" שהיא הטרפה בין גורמים שונים המביאים למצב זה: מעשי אדם או מעשי שמים, חיה דורסת או נפילה וכן הלאה. "אם כן למה נאמר בתורה טרפה - דיבר הכתוב בהווה שאם לא תאמר כן לא תאסור אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהווה" ומסכם הרמב"ם: "עניין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה ואי אפשר לה לחיות מחמת מכה זו אסורה" והרמב"ם מוסיף את לשון חז"ל במשנה (חולין פ"ג מ"א) "אמרו חכמים זה הכלל כל שאין כמוה חיה-טרפה" 

שיטת הרשב"א

הרשב"א וראשונים אחרים הבינו שכוונת חז"ל במלים "אינה חיה" היא שאין הטרפה יכולה לחיות י"ב חודש ויש ודאות שבתוך זמן זה תמות. ראייתם מהסוגיא הדנה בבהמה שנולד בה ספק שמא היא טרפה (חולין נז:), שם מסיקה הגמרא שאם שהתה י"ב חדש ולא מתה הרי היא מותרת, יוצא לכאורה שטרפה אינה יכולה לחיות חודש ולכן כשנמצא שחייתה הרי זה בירור לספק-טרפה שלא נטרפה.

בנושא זה הובאה שלאה לפני הרשב"א (שו"ת ח"א צ"ח) ובה מסתפק השואל כיצד להתייחס לעדות שהובאה על בהמה שחייתה י"ב חודש למרות שעל פי הגדרות חז"ל היא טרפה ודאית והאם יש בכך ראיה לכשרותה.

הרשב"א עונה בצורה נחרצת:

"אם שמעת מי שמקל ומכשיר... אל תשמע לו ואל תאבה אליו... וכל מי שמכשיר זה נראה בעיני כמוציא לעז על דברי חכמים..."

הוא מסביר כי מאחר שפסקה משנתנו במחלוקת התנאים כפי הדעה שטרפה אינה חיה הוסיפו מקצת מאמוראים בטרפות כפי סברתם ונסיונם, ולדוגמא הוא מביא את נסיונו של ר"ש בן חלפתא שהוכיח לר' יהודה על ידי נסיון שטעה. דוקא בטרפות הללו שהתווספו וכן במקרים בהם מתעורר ספק נתנה הגמרא סימן לטרפה השהיית חודש לשם בדיקה אולם אותן טרפות שנתפרשו במשנה אין ספק שאסורות תמיד ואינן יכולות לחיות ("ומאן דאמר והלא הרבה מתקיימות שתים ושלוש שנים - אל היו דברים מעולם" ונאמרו בשיטת מאן דאמר טרפה חיה) והמעידים בפנינו שחייתה טועים.

"אנו מכחישין אותן כדי שיהו דברי חכמים קיימים ואל נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו...וכיוצא בדברים אלו אמרו בההיא איתתא דאמרה ליה... אמר לה בתי אל תוציאי לעז על דברי חכמים וחזרה ואמרה היא רבי לגוי נבעלתי...שאי אפשר שיהיו דברי חכמים בטלים וכיוצא באלו אני אומר כאן בבקשה מכם אל תוציאו לעז על דברי חכמים בכל מה שמנו חכמים בטרפות הודאין ולא עשאום ספק טרפה... ואם תשוב ומה נעשה וכבר ראינו בעינינו יותרת רגל ששהתה י"ב חודש זו היא שאמר ריב"ל "על דא את סמיך" כלומר אי אפשר וכאילו אתה מעיד על שאי אפשר שראית אותו בעיניך... מאין אתה יודע ששהתה זו שמא שכחת שמא טעית, שמא נתחלף לך בזמן, שמא נתחלף לך בבהמה אחרת שאי אפשר שתהא בהמה זו בין עיניו כל י"ב חודש ואם יתחזק בטעותו ויאמר לא כי אהבתי זרים... יבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים..."

בנוסף לדברים אלו מתייחס הרשב"א גם לשתי אפשרויות לתירוץ עדות זו: האחת אומרת שיתכן ודברו חז"ל רק על דרך הרוב - רוב טריפות אינן חיות. אפשרות זו הוא דוחה מיד שהרי

"אם כן כאן בטלת כלל משנתנו שאמרה זה הכלל כל שאין כמוה חיה... ואם כן אינך נמלט משני עניינים או שתאמר שאין טרפה חיה וזו שחייתה מעידה שאין זו טרפות... או שתאמר שזו הכריעה המחלוקת והעידה שאין הלכה כתנא דמתניתין אלא כתנא דברייתא דאמר טרפה חיה... ועוד מאי מקשה ליה (בגמ') מאותה שעשו לה חידוק של קרויה וחית דלמא זו חיותא מעיד עליה שכוחה יפה... אף על פי שכל כיוצא בה אסורין"

כלומר מה קשה שמא היא מהמיעוט שחיות ואין ראיה ממנה לכלל שנקבע על פי הרוב.

תירוץ אחר אפשרי לדעת הרשב"א הוא שבמקרה המסוים של השואל יתכן שהבהמה תחיה. השואל תיאר מקרה שבו הבהמה עם רגל מיותרת ואמנם כלל הוא בטריפות "כל יתר כנטול" ורגל שניטלה מבהמה מטריפה אותה. מכל מקום יתכן שנאמר כלל זה רק לעניין איסור: בהמה עם רגל יתרה אסורה כמותה אך יכולה לחיות.

לסיום דבריו מדגיש הרשב"א:

"סוף דבר מוטב נחזר אחר טענות כדי לקיים דברים ואל נדחה דבריהם המקודשים האמיתיים המקוימים ונעמוד ונקיים דברים בטלים של אלו וכמה צריכים בעלי נפש והחיל אשר נגע ה' בלבם להשמר ולהתרחק מן המקילין מתוך הפטפוטין שאין הכל בקיאין בתשובות השאלות והדברים שעוקרין את התחומין אשר גבלו ראשונים - אלא צריכין הכל לשמור העיקרים המסורים בידן של ישראל ואפילו באין כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותן ממקומן..."

ניתן לסכם את התשובה בכך שספק טרפה, טרפה שנקבעה על פי נסיונות האמוראים וכן הנטרפת מחמת אבר יתר רק הם בלבד יתכן וימצא שיחיו לאחר י"ב חודש אבל הטריפות הודאיות שפורטו במשנה ימותו בהכרח קודם י"ב חודש ואם ימצא אדם שיעיד שהצליחו לחיות הרי הוא טועה או בדאי.

הרמ"א והש"ך הביאו את דעת הרשב"א (יו"ד נ"ז י"ח) אלא שמדבריהם מובן שאף טרפה ודאית אם נמצא שחיתה י"ב חודש הרי היא אסורה. אך נראה שהרשב"א כלל לא דן במקרה זה מכיון שהוא לא קיים לדעתו, וסביר יותר יהיה לראות את מקור דין זה במאירי או בראשונים אחרים ההולכים בשיטתו. 

שיטת המאירי

בהביאו את דין השהיית י"ב חודש כותב המאירי:

"...אבל טרפה ודאית כגון אלו שהוזכרו במשנה וחברותיהן אפילו חיתה י"ב חודש טרפה שאין העניין אלא אקראי בעלמא וסיבה נסתרת ואנו על הרוב אנו דנין ויש מקילין בזו ואל תחוש לדבריהם כלל" (בסוף פירושו לדף מב.)

כלומר שיטת המאירי היא שהטרפה יכולה לחיות ואם ישנם עדים על כך יש להאמינם בניגוד לדעת הרשב"א אלא שהדבר נדיר מאד וגם כאשר הוא קורה אין להכשירה ובדבריו אלו פותר המאירי את תמיהת הרשב"א על שיטתו ששאל "אם כן ביטלת את כלל משנתנו האומרת כל שאין כמוה חיה טרפה". לדברי המאיר אף שתחיה נשארת באיסורה משום שאיסורה נקבע ונובע משאר חברותיה שבמצב זה עם פציעה זו אינן חיות (גם המאירי מסכים שטרפה כזו נדירה). בכך מתורצת גם קושיית תוס' (לב. ד"ה ורמינהי) שהתקשו מדוע אמרה המשנה "כל שאין כמוה חיה" ולא כל שאין חיה ותירצו שמדובר בבהמה שנמצאה טרפותה לאחר השחיטה, וכבר הקשו על תירוצם שהנה ישנן במשנה גם טריפות הניכרות מחיים. לדברי המאירי הדברים מתיישבים בפשטות שהרי   אין המשנה עוסקת בבהמה שלפנינו ויתכן שהיא אף תחיה, המשנה עוסקת בכלל הבהמות ולכן היא אומרת "כל שאין כמוה" - כל שרוב הבהמות אם יהיו במצבה לא יחיו - טרפה.

למעשה ניתן להבין את דברי המאירי בצורה שונה. ייתכן שהכלל במשנה מוחלט - אין הטרפה יכולה לחיות אלא ודאי תמות מחמת מכותיה. אולם הקצבת י"ב חודש כדי לבדוק את הספקות נקבעה על-פי רוב הטרפות שמיתתן מחמת מכתן מגיעה תוך י"ב חודש אמנם ישנו מיעוט שמתות מאוחר יותר אך לשם בירורו של ספק הסתמכו חז"ל בהליכה אחר הרוב כמו במקרים רבים אחרים של ספקות. הסכמה לכך שבדיקת ספק - טרפה אינה על פי ודאות אלא על פי רוב ניתן למצוא   גם בדברים הרמב"ם שכתב "...אם היה זכר ושהה י"ב חודש הרי זו בחזקת שלמה..." (שחיטה פי"א ה"א) כלומר מדובר רק בחזקה לא בודאות כהבנת המאירי (לפי שתי האפשרויות). 

שיטת הרא"ה

כאשר אנו מתבוננים בדברי הראשונים אנו מוצאים דרך נוספת לישוב דברי העדים: יתכן שטרפה תבריא ממכתה - ואף תחזור להכשרה הראשון. אפשר למצוא גישה זו בדברי הרא"ה (בדק הבית, בית שני, שער ג' לד:) את שיטתו הוא לומד מהגמרא (חולין מח.) שהביאה ברייתא הדנה בכרות שפכה מחמת נקב ומסיימת "...זהו פסול החוזר להיכשרו למעוטי מאי - למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאינו קרום" כלומר לא מועיל לה הקרום אם ניקבה ונשארת באיסורה. ובדומה לזה בדף מג. "אמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום" רש"י פירש (מג. ד"ה אינו קרום) "דכל נקובי הטריפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן" אולם הרא"ה הגיע למסקנה שונה "והאי נמי דאמרינן דקרום שעילה מחמת מכה בריאה אינו קרום דוקא בריאה ובושט דבדידיה נמי אתמר הא בכל דוכתי אחריני ודאי הוי קרום מדאתמר בהני תרי..." כלומר מכיוון שנאמר דין זה דוקא בושט ובריאה ולא נאמר בצורה כללית הרי שאינו קרום דוקא באלו. הטעם לדבר מתברר על פי דברי הראב"ן בדיני הושט (חולין רכו): "...שאם ניקב הושט ועלה עליו קרום וסתמו אינה סתימה וטרפה משום דאכלה ביה ופעיא ביה חוזר וניקב" כלומר איבר זה - הושט, בגלל תכונתו המיוחדת שהוזכרה בגמרא (מג.) שמתפשט ומתכוץ מחמת אכילה ומשמעת קול אין קרום העולה בו יכול להחזיק מעמד ומעין זה כנראה גם בריאה שהרי היא מתנפחת ומתכווצת כל הזמן ולכן רק לשניים אלו אין תקנה בעלית קרום. אבל מאיברים אחרים מועיל וחוזרת להכשרה. ה'כנסת - הגדולה' (הגהות הטור לב-יג ד"ה וה"ה לכל הנקובים) הבין שהרא"ה אינו בודד בשיטתו זו והוא מצרף אליו את כל הראשונים שפסקו דין זה של קרום שעלה מחמת מכה רק בדיני הושט והריאה והם הרמב"ם, ה"ג, הרי"ף ת"ה, הרא"ש, רי"ו וספר צידה לדרך ולמעשה בעל העיטור, הראב"ן ורבינו שמואל (מובא בפרדס רי"ד) סוברים גם הם כדעת הרא"ה כפי שהביא החלקת יואב בשמם (יו"ד ו-ז).

הרא"ה דן בסוגיה נוספת העוסקת בפגיעה שבעזרתה היו הציידים פוגעים וממיתים ולמרות זאת לא נמנתה על-ידי חז"ל בין הטרפות (נב.) מסקנת הגמרא היא שאין להוסיף על מה שמנו חז"ל ואף על פי שאנו רואים שהחיה מתה משום ש"גמירי דאי בדרי לה סמא חייא" כלומר ישנה מסורת שישנן תרופות היכולות לרפאותה ואינן ידועות. משמעות סוגיה זו - שהטרפות שנמנו על-ידי חז"ל אינן יכולות לחזור ולחיות על ידי רפואות כלשהן. אם כן לדעת הרא"ה כיצד מועיל קרום לרפוי בהמה שנטרפה? הוא עונה:

"לא נאמרו דברים אלו אלא בדבר שבידי אדם... אבל לא בדבר שבידי שמים שיש נקב שאפשר שתעלה לו רפואה ויש נקב כיוצא בו באותו מקום אי אפשר שתעלה לו רפואה לפי הליחה שנעשה מחמתה ודבר זה אינו מסור אלא למי שאמר והיה העולם ולפיכך כשאני רואה... נתברר לי שזה הנקב מאותן שראויין לבוא לידי רפואה וכשאין זה אני חושש עליו שמא מעיקרו אינו ראוי לבוא לידי רפואה..."

הרא"ה אם כן סובר שכשעלה קרום לבסוף נתגלה שלמעשה הנקב היה מסוג שאינו מטריף והבהמה לא נטרפה מעולם ולא התרנוה עד עכשיו משום שאין בידינו דרך להבחין בין הנקיבות. למעשה יוצא שאין הטרפה חוזרת להכשרה - משום שאף פעם לא היתה טרפה. 

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מציג שיטה מרחיקת לכת לפיה הטרפה חוזרת להכשרה ממש והפעולה נעשית בידי אדם. הוא מציג את דרכו בפירושו לסוגית טריפות הרגל (חידושיו עו.): הגמרא דנה בחלקה האמצעי של הרגל. כאשר נחתכת הרגל בחלקה האמצעי אין היא נטרפת אלא אם כן נפגעו הגידים הנמצאים בחלקה התחתון (צומת הגידים). ר' אושעיא תמה על כך: "ומי איכא מידי דאילו מדלי פסיק ליה וחיה מתתי פסיק ליה ומתה?" כלומר האם יתכן שיהא איבר שכאשר יפסק מלמעלה כלומר במקום הקרוב לגוף תחיה הבהמה וכאשר יפסק מלמטה במקום הרחוק יותר מהגוף תמות? ר' אשי עונה לו: "טרפות קא מדמית להדדי? אין אומרין בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיה" כלומר אין לחפש יחס קבוע והגיוני שיקשור בין הטרפות ואין לקבעם על פי סברות והראייה לכך מסוגייתנו. הבנה זו היא הפשוטה ביותר ובה הלכו רוב הראשונים. אך הרמב"ן הבין את תשובת ר' אשי בצורה אחרת:

"ולפי דעתו שהדין הזה כך הוא נותן שנחתכו רגליה לגמרי במקום צומת הגידין ושחטה ודאי טרפה שהרי יש בה מכה שאינה חיה בה ואף על פי שהיא חיה הימנו אם בא לחותכו למעלה..."

כלומר הרמב"ן הבין שר' אשי אינו משוה בין שתי פציעות אפשריות אלא הוא מדבר על בהמה שנפצעה תחילה בצורה   המטריפה ואחר כך על ידי פציעה נוספת (קטיעה). היא חוזרת להכשרה משום שהמכה סולקה מהבהמה והפציעה החדשה אינה מטריפה בעצמה. למעשה דבריו הם גם עצה מעשית.

הרמב"ן מתייחס לתמיהה מסוימת שמעוררת שיטתו "ואם תאמר שמא כבר התחילה מכתה להמית בה" ואז יתכן שהיא עומדת למות ואף אם נסלק את מכתה תהא פעולה זו מאוחרת מדי ולא תוכל להמשיך ולחיות, על כך משיב הרמב"ן "חולי הוא זה ומסוכנת כשרה" כלומר כל זמן שהיא חיה עדיין נוכל להכשירה ומכיוון שאין בה פגיעה המגדירה אותה כטרפה הרי מצבה שהיא נוטה למות אינו מפריע כמו המסוכנת שהיא הנוטה למות מחמת ש"תשש כוחה" כפי שהתבטא הרמב"ם ולמרות זאת כל זמן שלא מתה ניתן להכשירה על ידי שחיטה.

הקושיה העיקרית על הרמב"ן הובאה על ידי הרא"ה (הובא בר"ן על הרי"ף סח:). הגמרא הביאה את דברי רבה:...כטרפה - מה טרפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף..." כלומר משתמע בצורה די ברורה שבהמה שנטרפה פעם אחת לא תוכל לחזור להכשרה. הרמב"ן אינו מתייחס במפורש לסוגיה זו אולם נראה שהסברו יהי שכאן מדובר על בהמה שעדיין מצוייה בגופה הפגיעה המטריפה, במצב זה באמת אין לה היתר. אולם במקרה שיוסר האיבר הפגוע לגמרא הבהמה שוב אינה טרפה וממילא גם אין עליה שם איסור כלל. בצורה דומה יסביר הרמב"ן גם את הכלל שבמשנה "כל שאין כמוה חיה", במצבה הנוכחי - טרפה.

הלכה למעשה מורה הרמב"ן להתיר בדרך זו רק בצירוף שהית י"ב חודש כדי לצאת ידי ספק. השלכותיה של דעתו שייכות בטרפות הרגל וכמו כן בסירכות הראיה (אם כי שם הדבר תלוי בהבנת מהות הסירכא) ובטחול שניקב וכוליא שלקתה או הקטינה שבהם נטילת הכבד או הכוליא אינם מטריפות את הבהמה. 

שיטת הרמב"ם

בדברי הרמב"ם ניתן למצוא גישה נוספת שעל פיה נוכל להבין את דברי המעידים שראו טרפה ששהתה וחיתה. הרמב"ם מסביר מה הם הדברים שנמסרו לנו בסיני על הטריפות:

"...ולא נאמר טרפה אלא שדיבר הכתוב בהווה... ויש שם חלאים אחרים אם יארעו לה תחשב טרפה והן הלכה למשה מסיני ושמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני ואלו הן דרוסה נקובה חסרה נטולה פסוקה קרועה נפולה ושבורה". (שחיטה פ"ה ה"א-ב)

לאחר שמנה את שבעים הטריפות הוא מוסיף ואומר:

"ואין להוסיף על טרפות אלו כלל שכל שיארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים והסכימו עליהן בתי דיני ישראל אפשר שתחיה ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות וכן אלו שמנו ואמרו שהן טרפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר: "על-פי התורה אשר יורוך" (שחיטה פ"י הי"ב-י"ג)

הרמב"ם מעלה את האפשרות שקביעות חז"ל אינן תואמות את המציאות כפי שהיא נראית לעינינו אלא שדבר זה אינו פוגם בהם או בעוצמת מחויבותנו כלפיהם שהרי הקב"ה קבע לנו שאנו חייבים בקיום מצוותיו על פי מה שיורו לנו חכמינו, ומאחר שסמכות זו שוב אינה בידינו עיצוב המצוות שנעשה באותה תקופה ממשיך לחייב אותנו עד היום ללא תלות בגורם אחר כגון ידע, גילויים חדשים וכדומה.

החזו"א (אישות כ"ז ג) הביא ראיות לכך שסמכות עיצוב ההלכה על ידי חכמים נסתיימה בימי הגמרא:

א. הגמרא בב"מ פו. אומרת - "ר' אשי ורבינא סוף הוראה".

ב. הגמרא בע"ז ט. - תנא דברי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני   אלפים תוהו שני אלפים תורה שזו אלפים ימות המשיח בעוונותינו   שרבו יצאו מהן מה שיצאו".

החזו"א מבין שאחת הסיבות שנקראו שנים של תורה משום שבהם נקבעו הגדרים והפרטים שמחייבים בתורה.

בהמשך דבריו פורס החזו"א בצורה ברורה את האפשרויות להיווצרות סתירה בין חכמת המדע שבידינו וקביעות חז"ל כדוגמת המקרה שהביא הרמב"ם: "באמת נראה דברא הקב"ה רפואות אף לטריפות... אלא שלא נתגלו בכל דור ודור... ויש אשר נתגלו וחזרו ונשכחו והכל ערוך מאת הבורא ב"ה בראשית   הבריאה ונמסר לחכמים לקבוע הטריפות... כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא [תקופת האמוראים] ואותן המחלות... שלא נתן הקב"ה לברואיו אז רפואת תעלה להן המה הטריפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים...

ואפשר עוד שלא בהתגלות סמי הרפואה ואופניהם לבד נשתנו בזמנינו אלא גם בשינוי הגופים החיים... ואפשר דהניתוחים שבזמנינו לא היו מועילים בימים הראשונים".

מתחילת דברי החזו"א עולות שתי אפשרויות:

  א. לחז"ל לא היו ידועות כל התרופות.

  ב. ישנם תרופות שנודעו לחז"ל ועד ימינו חזרו ונשכחו.

כתוצאה מסיבות אלו ברור מדוע ישנן סתירות בין חכמת הרפואה כיום וחכמת הרפואה שבזמן חז"ל. בהמשך דבריו מעלה החזו"א מעלה אפשרות שלשית - אף אם חכמי זמנינו יודעים את המציאות ברמה אחת כמו חכמי הרפואה של חז"ל בכל אופן יתכן שמקור הסתירה הוא בשינוי הטבע, כאשר כתוצאה משינויו גם השפעת התרופות נשתנתה ונוצרה הסתירה הוא בשינוי הטבע, כאשר כתוצאה משינויו גם השפעת התרופות נשתנתה ונוצרה סתירה בין דברי אלו ואלו שהרי לפני כל אחד מציאות שונה. בראשונים ובאחרונים אנו מוצאים שתפסו בדרכים אלו איש איש על פי דרכו (לדוגמא תוס' ע"ז כד: ד"ה פרה וכן תשובת הרשב"א לעיל). בהבנת דברי הרמב"ם כותב החזו"א שנראה מדבריו שהוא מקיים דברי הרופאים שהרי זו לשונו "אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין" ובכל זאת לדעתו עלינו להשמע לדברי חכמים כפי שהסברנו למעלה.

נמצא שהרמב"ם ודאי אינו מקבל את האפשרות שחכמי זמנינו טועים ונותרו בפנינו שתי אפשרויות א. לדעת הרמב"ם שני הצדדים צודקים - גם חז"ל וגם חכמי זמנינו ומקור הסתירה נובע משינוי הטבעים ב. חז"ל חסרו ידע שכיום מצוי ולכן טעו בקביעותיהם.

הרב משה פיינשטיין כותב בתשובה (תחומין ח"ה) שברור שלדעת הרמב"ם חכמי זמנינו צודקים וחוסר ההתאמה לדברי חז"ל נובע מכך שהטבעים נשתנו ולכן לדעתו ניתנו למשה בסיני שמונה מיני טריפות ולא רק הכלל שהובא במשנתינו, משום שאם היה ניתן רק הכלל היה כל דור צריך לשנות את הטריפות על פי הטבע שהשתנה בימיו וכדי שלא ישנו את הטריפות ניתנו פרטי הטריפות. הכלל שנאמר במשנה ניתן על פי מה שהיה בטבע בזמן מתן תורה, המשנה והגמרא. לאחר מכן השתנה הטבע ואי אפשר ליישב את הכלל עם פרטי הטריפות שנאמרו. בנוסף לכך מדייק ר"מ פיינשטיין בלשון הרמב"ם: מצד אחד מקבל הרמב"ם את דברי חכמי הרפואה בזמנו שהרי הוא אומר "נודע לנו מדרך הרפואה" שמשמעותו ידיעה נכונה, מצד שני הוא אומר שכל שלא מנו חז"ל בכלל הטריפות "אפשר שתחיה", לכאורה אף בניגוד לדברי הרופאים, תירוץ אחד שהוא מביא אומר שהרפואה אף פעם אינה יכולה לדעת בירור שאין תרופה שתתגלה ותצליח לרפא דבר זה. אך לדעתו התירוץ הנראה הוא "שיותר טוב לגרוס: היה אפשר שתחיה" והכוונה לימי חז"ל לפני שינוי הטבע ובימינו באמת כדברי הרופאים שאינה יכולה להיות.

והנה לעניות דעתי קשה לומר שהרמב"ם סובר שנשתנו הטבעים שהרי זו לשונו במו"נ (ח"ב פכ"ט)

"...וסבורים אנו כי המציאות הזו היא נצחית לעד כפי הטבע הזה אשר רצהו יתעלה, לא ישתנה ממנו מאומה כלל זולתי בפרטים על דרך המופת (ניסים) ואע"פ שיש בידו יתעלה היכולת לשנותו כולו או להעבירו או להעביר איזה טבע שירצה מטבעיו"

וכך הוא מבין באותו פרק את משמעות מאמר חז"ל "עולם כמנהגו נוהג" - שלא ישתנה דבר מטבעו ויתמיד באותו השינוי כלומר שלא על דרך הנס אלא כטבע חדש. לכן נראה שלדעת הרמב"ם נמסרו למשה בסיני רק שמונה מיני טריפות שהם מעין "אבות" בלבד כפי שאפשר לראות ותולדותיהם המפורטות נקבעו על ידי חז"ל עד ימי הגמרא כפי שמשתמע מלשון הרמב"ם לעיל האומר: "...מאלו שמנו חכמי הדורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל" משמע שלא רק העבירו מסורת אלא נמנו והסכימו על קביעתם. ממילא נותרה רק האפשרות האחרונה למקור הסתירה - שהמדע היה חסר בימי חז"ל ולכן קביעותיהם לא תואמות בדיוק את המציאות האמיתית. לעצם השאלה כיצד להתייחס לעובדה שישנם בדברי חז"ל דברים שאינם תואמים את המציאות הרמב"ם עצמו התייחס לכך בצורה ברורה במו"נ (ח"ב פ"ח):

"... וכבר ידעת שהכריעו חכמי אומות העולם על השקפתם בעניינים הללו של התכונה והוא אמרם בפירוש "ונצחו חכמי אומות העולם" (פסחים צה: ובנוסחתנו הושמט ועיין גליון הש"ס שמשמע מדבריו שרק היתה הנוסחה) וזה נכון כי הדברים העיוניים לא דיבר בהם כל מי שדיבר אלא כפי מה שהביאו אליו העיון ולפיכך צריך לסבור מה שנתקיימה ההוכחה עליו"

וכן הוסיף בח"ג פי"ד:

"...ואל תבקשני לתאם כל מה שאמרו מענייני התכונה עם המצב כפי שהוא לפי שהמדעים באותו הזמן היו חסרים ולא דברו בכך משום שיש להם מסורת באותם הדברים מן הנביאים אלא מצד שהם ידעני אותם הדורות באותם המקצועות או שמעום מידעני אותם הדורות ולא בגלל זה נאמר על דברים שמצאנו להם שהם מתאימים עם האמת שהם בלתי נכונים או שתאמו במקרה..."

כלומר ישנם דברים מסוימים שחז"ל לא אמרום על פי מסורת מכיוון שנשתכחו (עיין מו"נ ח"א פע"א והלכות קידוש החודש פי"ז הכ"ד) או לא נודעו להם מכל סיבה אחרת. את אותם הדברים למדו חז"ל על פי עיונים חדשים, ממילא יתכן וידיעותיהם על המציאות לא היו מדויקות וכך אף קביעותיהם ואין בכך פגיעה בכבודם או בסמכותם ולכן גם בנשא הטריפות יתכן וקביעותיהם אינן מדויקות על פי המדע שלנו ולמרות זאת אנו נלך בעקבותיהם בשאלות של הלכה למעשה שכן אלו הדברים המחייבים אותנו. 

לסיכום

הטרפה הינה בהמה, חיה או עוף הנוטים למות מחמת מכותיהם.

לגבי צורת ההתייחסות לעדויות שטרפה חיתה יותר מי"ב חודש חלוקות הדעות:

א. הרשב"א - סובר שהסבר בלתי אפשרי והעדים טועים אם כי יתכן   שהטרפה תחיה אם מדובר בטריפות שלא נזכרו במשנה   והוספו על פי ניסיונות האמוראים או בטרפה מחמת יתור   אבר.

ב. המאירי - סובר שי"ב חודש הוא זמן שנקבע על פי רוב הטריפות   וישנם מקרים נדירים בהם הטרפה חיה יותר.

ג. הרא"ה   - סובר שישנן טריפות שבהם אסרנו גם דברים שאינם ממיתים   בהכרח מכיוון שאין בידינו דרך להבדיל ביניהם לפי זה, אם נתגלה שנתרפאה הרי נתגלה שלא נטרפה מעולם וממילא   גם יתכן שתחיה.

ד. הרמב"ן - סובר שהטרפה יכולה לחזור להכשרה אם נצליח לסלק את   הפגיעה שבגללה נטרפה.

ה. הרמב"ם - מכיר באפשרות שטרפה שנקבעה על ידי חז"ל תוכל למעשה   לחיות וחז"ל קבעו על פי מה שהיה ידוע בזמניהם אלא   שלגבינו אין הדבר משנה ואנו ממשיכים לקיים את דבריהם.

---