טומאת נדה וזיבה / הרצל הפטר

בפרשת טומאת נדה נאמר:

"ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זבה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה וכל הנגע בה יטמא עד הערב". (ויקרא ט"ו יט)

בפרשת טומאת זיבה באשה נאמר:

"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה הוא".   (שם כה)

"ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". (שם כח) 

נדה וזבה שתיהן אבות הטומאה ומטמאות משכב ומושב [1]. הן גם דומות זו לזו בדרך שבה הן נטמאות, דהיינו ע"י ראיית דם טמא מן המקור [2]. אך חלוקות הן זו מזו בתהליך טהרתן. הנדה טמאה שבעת ימים מתחילת ראייתה אפילו ראתה כל שבעה ולעת ערב אור ליום השמיני טובלת וטהורה. לעומתה הזבה טעונה שבעה ימים נקיים מדם ורק אז יכולה לטבול.

במאמר זה ברצוני לדון בדרך קביעת דין דם מהמקור כדם נדה או כדם זיבה, ומתוך כך   להבין את אופי   שתי הטומאות.   מהפסוקים עולה שדם הנראה ב"עת נדתה" הוי דם נדה, ודם הנראה "בלא עת נדתה" או "על נדתה" הוי דם זיבה [3]. אם כן עלינו לברר מהו "עת נדתה" ומהו "לא עת נדתה".

תניא בתורת כהנים (פר' מצורע פרשתא ה פרק ח):

"יכול הרואה שלשה בתחילה תהא זבה וכו' ת"ל 'על נדתה', אחר נדתה היא מטמאה ואינה מטמאה בתחילה. [פי' אין אשה נטמאת בזיבה בימי נדתה]. אין לי אלא סמוך לנדתה, מופלג מנדתה מנין, תלמוד לומר: 'או כי תזוב על נדתה' אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד מנין שנים שלשה ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה עשרה? מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה, אף אני ארבה את אלו שהם כשרים לספירה וכשרים לזיבה. מנין לרבות אחד עשר ת"ל: 'בלא עת נדתה' וכו'".

בסוף מסכת נדה (עב:, עג.) מבואר שזוהי דעת ר' עקיבא אבל ר' אלעזר בן עזריה סובר שאחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני הוא.

אם-כן הלכה מוסכמת שהרואה בתוך שבעה ימי נדה הויא נדה, והרואה באחד עשר יום שבין ימי נדה לימי נדה הויא זבה, אלא שיש מח' ר' עקיבא ר' אלעזר בן עזריה אם דין זה נלמד מהפסוקים או הלכה למשה מסיני.

הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ו ה"ג) פסק כר' אלעזר בן עזריה שאחד עשר יום בין נדה לנדה הוי הלכה למשה מסיני. 

איך מחשבים ימי נדה וימי זיבה?  

נחלקו הראשונים בחשבון ימי זיבה ונדה:

1. רש"י (ערכין ח. ד"ה מתני') ורוב הראשונים סבורים (עי' חי' הרמב"ן ושאר ראשונים נדה נד.) שכאשר ראתה בימי נדתה טמאה שבעה ימים כולל הימים שראתה בהם. אם ראתה מיום השמיני ואילך הוי דם זיבה עד אחד עשר יום (זאת אומרת יום שמונה עשר מתחילת ראייתה). ואם ראתה שלשה ימים רצופים בתוך ימים אלו אינה חוזרת לימי נדה עד שיעברו עליה שבעה נקיים. אם לא ראתה בתוך אחד עשר ימים אלו, כשתשוב ותראה תהיה נדה ואין הבדל אם ראתה סמוך לאחד עשר יום או הרחיקה ראייתה, כשתראה ייחשב תחילת נדה. במלים אחרות, יש ברש"י שתי הלכות בחשבון ימי נדה וזיבה:

א. ימי נדה אינם מתחילים עד כלות שבעה נקיים.

ב. ימי הזיבה הם רק אחרי ימי נדה שראתה בהם.

2.לרמב"ם יש שיטה אחרת [4]. בפרק ו' מהל' איסורי ביאה כתב:

"דם הנדה ודם הזבה ודם הקושי ודם יולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם אחד הוא ומן המקור הוא בא ומעין אחד הוא ובזמנים בלבד הוא שישתנה דינו...כיצד כשתראה   האשה דם תחילה או כשתראה בשעת וסתה והוא העת שקבעה לנדתה הרי זו נדה כל שבעת הימים... ראתה דם ביום השמיני הרי זו דם זיבה מפני שהוא בלא עת נדתה. וכן כל דם שתראה בתוך הימים שבין וסת נדה לוסת נדה הרי הוא דם זיבה. והלכה למשה מסיני שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום בלבד. כל שבעת הימים שנקבעה לה וסת בתחילתן הן הנקראין ימי נדתה בין ראתה בהן דם בין לא ראתה בהן דם... וכל אחד עשר יום שאחר השבעה הן הנקראין ימי זיבתה בין ראתה בהן דם בין לא ראתה...

כל ימי האשה מיום שיקבע לה וסת עד שתמות או עד שיעקר הוסת ליום אחר תספור לעולם שבעה מתחילת יום הוסת ואחריהן אחד עשר ואחריהן שבעה ואחריהן אחד עשר. ותזהר במנין כדי שתדע בעת שתראה דם אם בימי נדה ראתה או בימי זיבה. שכל ימיה של אשה כך הן שבעה ימי נדה ואחד עשר ימי זיבה, אא"כ הפסיקה לידה כמו שיתבאר".   (הלכות א'-ו')

מתוך עיון בדברי הרמב"ם [5] מתברר שהרמב"ם חולק על שתי ההלכות של רש"י.   1. הרמב"ם   סובר שימי   נדה יכולים להתחיל   קודם כלות שבעה נקיים שהרי אין בין נדה לנדה "אלא י"א יום בלבד". ועי' בפרק ז' הל' י"א שכתב יותר בפירוש שימי נדה שאינה רואה בהם עולים למנין שבעה נקיים. לרש"י מציאות כזאת היא בלתי אפשרית שהרי אין ימי נדה מתחילים עד סיום שבעה נקיים.

  2. הרמב"ם סובר עוד שיש דין של ימי זיבה אחרי ימי נדה אע"פ שלא ראתה בימי הנדה.

השאלות המבקשות הן האם יש קשר בין שני הדינים האלו ועוד במה נחלקו הרמב"ם ורש"י?

כדי להשיב על שתי שאלות אלו נצטרך לעמוד על אופי טומאת זבה.

וזה לשון   רמב"ן על התורה סוף פרשת מצורע:

"הקל הכתוב בזוב האשה בעת נדתה ולא חייב בה קרבן בעבור שהוא בטבעה ולא נתרפאת מחולי, וטמא אותה שבעת ימים בין שתראה יום אחד או כל השבעה, אבל הנשים בטבען לא תהיה בהן יותר משבעה זולתי בהיות בהן שפע יתר בחולי, אבל כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת הידוע לה או שתוסיף על העת ויזוב זוב דמה ימים רבים אחרי השבעה ההם, הנה הוא חולי כזוב האיש, והצריך אותה קרבן בהתרפאותה כדין הזב".

הרי לפנינו דשאני אופי נדה מזבה בזה דנדה הוי דרך טבעה וזבה הוי מחלה. וכן נראה פשוט. אבל עיין תו"כ הנ"ל - "יכול הרואה שלשה בתחילה תהא זבה וכו' ת"ל על נדתה, אחר נדתה היא מטמא ואינה מטמאה בתחילה". יש כאן הוה אמינא שאשה שרואה שלושה ימים בתחילת ימי נדתה תהיה זבה. ברור שלפי זה אין הזיבה מחלה. למסקנה, דזבה היא רק אם רואה בתוך ימי זיבה ייתכן שהבנה זאת נדחית וייתכן שנשארת על כנה. אמנם דבר אחד ברור משיטת הרמב"ם הוא שאין זיבה מחלה, שהרי האשה יכולה להיות זבה אף על פי שלא ראתה בימי נדתה. לרמב"ם טומאת זיבה הוי ראייה בלא עת נדתה ולא מחלה. מהו עת נדתה לרמב"ם? זמן זה נקבע על ידי הלכה למשה מסיני, במחזוריות שבע אחד עשר עד עולם.

אמרנו שהרמב"ם חולק על שתי ההלכות של רש"י. הרמב"ם סובר דשבעה נקיים יכולים לגלוש לתוך ימי נדה, וימי נדה שאינה רואה בהם עולים למנין שבעה נקיים. לכאורה יש להקשות על הרמב"ם מה'תורת כהנים' הנ"ל, שהרי הילפותא לאחד עשר ימי זיבה הוא "מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה אף אני ארבה את אלו שהם כשרים לספירה וכשרים לזיבה". הרי מפורש שרק ימים שאם ראתה בהן היתה נטמאת בזיבה יכולים לעלות לשבעה נקיים. ואילו לרמב"ם גם ימי נדה שאינה רואה בהם עולים למנין שבעה נקיים. וצריך עיון גדול.

מאידך גיסא, עצם הנחת הבריתא בתורת כהנים שרק מה שראוי לזיבה הוא ראוי לספירה טעונה בדיקה. אמאי לא יעלו ימי נדה שאינה רואה בהם למניין שבעה נקיים?

נראה שהתשובה טמונה בהבנת אופי דין 'שבעה נקיים'. קיימא לן דפולטת שכבת זרע בתוך שבעה נקיים סותרת את יומו [6]. שיטת הרא"ש (נדה פרק ד' סי' א') היא שאם פולטת שכבת זרע ביום השביעי אינה סותרת את יומו, ושאני פולטת שכבת זרע מדין רואה דם, שרואה דם אפילו ביום השביעי סותרת כל הספירה. במלים אחרות   לגבי ראיית דם   ביום השביעי לא אמרינן מקצת היום ככולו   מה שאין כן לגבי פולטת שכבת זרע ביום   השביעי דאמרינן מקצת היום ככולו, וצריך ביאור מה ההבדל?

יש לומר שיש שתי הלכות בשבעה נקיים:

1.מתוך שהאשה לא רואה דם במשך ז' ימים מתברר שנתרפאה ממחלה זו.

2.קיום בתהליך הטהרה מדין "וספרה לה" [7].  

כשאשה רואה דם בתוך שבעה נקיים מתברר שעדיין זבה היא ולכן נופלים כל הימים שספרה וגם אין קיום של ספירת שבעה נקיים. ברם, פליטת שכבת זרע אינה מבררת בכלל שעדיין זבה היא, שהרי אין קשר בין מחלת זיבה לפליטת שכבת זרע, אבל בכל זאת אין היום יום נקי ולכן סותר את יומו. והרא"ש סובר דלגבי הבירור לא נאמר דין מקצת היום ככולו, שדין זה נאמר רק על 'מלאת' כמו שבעת ימי אבלות, שלושים יום דנזיר וכדו' ולא על תקופה של זמן כמו שבת או שבעת ימי הפסח [8]. מקצת היום ככולו נאמר לגבי דין הקיום של שבעה נקיים ולכן אם רואה דם אחרי מקצת היום סותרת הכל אבל אם פולטת שכבת זרע אחרי מקצת היום כבר יש לה קיום של שבעה נקיים ולכן אינו סותר את יומו.

כעת נחזור לשאלתנו, למה יש צורך שהימים שיעלו לדין שבעה נקיים יהיו ראויים לטומאת זיבה. לפי המבואר לעיל שיש דין של בירור בשבעה נקיים, אפשר   לומר   שיום שלא   ראתה בו יכול   להיות בירור שנתרפאה מזיבתה אך ורק אם היתה אפשרות שתהיה זבה בימים אלו. כל זה נאמר לשיטת רש"י והרמב"ן שזיבה היא מחלה ולכן צריך בירור שנתרפאה אבל לרמב"ם שסובר שזיבה אינה מחלה אין סיבה שימי נדה שאינה רואה בהם לא יעלו למניין שבעה נקיים.

לסיכום ראינו שהמחלוקת בין רש"י והרמב"ם תלויה בהבנת אופי טומאת זיבה אם הוא מחלה או דין של ראייה שלא בעת נדתה. עוד נראה ששתי המחלוקות, דהיינו אם יש ימי זיבה אחרי ימי נדה שלא ראתה בהם, ואם מתחילים ימי נדה טרם הסתיימו שבעה נקיים, תלויות באותה שאלה. לרמב"ם זיבה אינה מחלה ולכן יש דין של ימי זיבה אחר ימי נדה שלא ראתה בהן וגם אין בעיה שימי נדה שלא ראתה בהם יעלו למנין שבעה נקיים. מאידך, לרש"י אופן חישוב ימי זיבה ונדה מראה דזיבה הוי מחלה, ולכן גם אי אפשר שימי נדה יעלו למנין שבעה נקיים.

ייתכן שמחלוקת זו תלויה במחלוקת בין ר' עקיבא ור' אלעזר בן עזריה. לדעת ר' עקיבא שאחד עשר יום נלמדים מ'ימים הראויים לספירה ראויים לזיבה', אפשר לומר דזיבה הוי מחלה, ולדעת ר' אלעזר בן עזריה דהוי הלכה למשה מסיני אין הכרח דזיבה הוי מחלה. ולפי זה הרמב"ם אתי שפיר לשיטתו שפסק כר' אלעזר בן עזריה כמו שמוזכר לעיל [9]. 

---