לעילוי נשמת אימי מורתי זהבה בת הלל תנצב"ה

השמעת קול בשבת / שמואל לורנץ

פרק א: המקורות בגמרא וניתוחם

שלושה מקורות עיקריים בגמרא לעניין השמעת קול בשבת:

א. המשנה בביצה לו: "ואלו הן משום שבות... ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין..."

מסבירה הגמרא "גזירה שמא יתקן כלי שיר".

ב. הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) על אותה משנה: "א"ר לעזר כל משמיעי קול אסורים בשבת". ממשיך הירושלמי ומביא סיפורים אשר מהם משמע שלשמש בית הכנסת יש להתיר לדפוק על הדלת להעיר אנשים לתפילה, אך אדם אחר לא ידפוק על דלת ביתו כדי להיכנס אפילו אם יאלץ להישאר בחוץ.

נראה, לכאורה, שהבבלי והירושלמי חולקים בפירוש המשנה. הבבלי מפרש שהאיסור הוא "שמא יתקן כלי שיר" אך בירושלמי טעם זה לא מוזכר כלל. מלשונו של ר' אליעזר בירושלמי, "כל משמיעי קול אסורים בשבת" - משמע שיש אסור כללי על כל השמעת קול ואפילו להקיש על דלת, שבפשטות אין לגזור בזה שמא יתקן כלי שיר-אסור, אם לא לצורך מצווה. אך כמובן שאפשר להסביר אחרת, שאין הירושלמי חולק על טעם האיסור - שמא יתקן כלי שיר - אלא שהוא מרחיב את הגזירה על כל השמעת קול.

ג. נראה שהעימות בין שתי השיטות נמצא בגמרא בערובין (קד.):

"עולא איקלע לביה רב מנשה, אתא ההוא גברא טרף אבבא. [הקיש על הדלת]. אמר: 'מאן האי ליתחל גופיה דקא מחיל ליה לשבתא'. [כלומר: מי זה, יחלה גופו, שמחלל את השבת בדפיקתו על הדלת]

אמר ליה רבה: 'לא אסרו אלא קול של שיר'.

איתיביה אביי מעלין בדיופי שמע מיניה אוולודי קלא אסור [ולא רק קול של שיר], לא..." [וממשיך אביי להקשות מכמה מקרים שמהם "שמע מינה אולודי קלא אסור" ומתרצים תמיד שהאיסור הוא משום דבר אחר.)

אפשר להסביר את דעות החולקים בערובין בשלושה אופנים:

א.עולא ואביי סוברים שיש איסור של "אולודי קלא" [נברר בהמשך מהו] אך רבה סובר שהאיסור הוא גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולכן "לא אסרו אלא קול של שיר".

ב.כולם מסכימים שהאיסור הוא משום שמא יתקן כלי שיר, אלא שעולא ואביי סוברים שהרחיבו את הגזירה על כל השמעת קול ורבה סבר שיש לגזור רק על קול של שיר.

ג.כולם סוברים שהאיסור הוא משום השמעת קול, וחולקים האם קול שנאסר הוא קול של שיר או כל קול [ולגבי הגזירה שמא יתקן כלי שיר - או שאין הם מקבלים אותה, או שהיא חלה במקרים אחרים].

בפרק הבא נביא את דעות הראשונים להלכה, וננסה להסיק מדבריהם מהו טעם האיסור, ואיך לפרש את המחלוקת באחת משלושת האפשרויות הנ"ל.

פרק ב: הכרעת הראשונים במחלוקת וטעמם

א. שיטת הראשונים האוסרים כל השמעת קול בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר

כתב הסמ"ק (מצווה רס"ח בענין המכה בפטיש): "ולכן אסור להשמיע קול בשום דבר בין בכלים בין באגוזים בין ביד, ולרקד ולטפח שמא יתקן כלי שיר..."

כתב התניא רבתי (הלכ' יו"ט סימן נ"ו): "ולא מטפחין ולא מספקין... גזירה שמא יתקן כלי שיר. ירושלמי - טיפוח הבא לרצונו סיפוק הבא מחמתו".כנראה שאם טרח לפרש כירושלמי שסיפוק הוא "הבא מחמתו" כלומר מכעסו, וזה בוודאי לא נכנס בקטגוריה של "לא אסרו אלא קול של שיר" (אלא מתאים לשיטת הירושלמי שנאסרה כל השמעת קול בשבת), ודאי שהוא פוסק שנאסרה בשבת כל השמעת קול, וטעמו, כמו שכתב, שמא יתקן כלי שיר.

פסק הר"ח (ערובין קד:) "ואע"ג דשני רבה כל הני תיובתא דמקשי עליה - אשינויי לא סמכינן ולא דחינן לשמועה דעולא" [שאסר כל שמעת קול] ובביצה לז.: "ולא מספקין ולא מטפחין... גזירה שמא יעשה כלי שיר ירושלמי... א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורין ומסקנה אקושי אתרעא [להקיש בדלת] בשבתא - לא".

כיוון שהר"ח פסק כירושלמי וכעולא שכל השמעת קול אסורה בשבת, אך טרח לכתוב את הטעם "שמא יעשה כלי שיר" נראה שבא להשמיע לנו שטעמו הוא שמא יתקן כלי שיר. [יש מי שמפרש את הר"ח אחרת [1] ].

ב.שיטת הראשונים האוסרים כל השמעת קול בשבת אך לא ברור טעמם

רבינו גרשום בתשובה [2] לגבי משחק באגוזים בשבת שמקישים אותם זה בזה, [בגמרא בערובין הקשה אביי על רבה ממקרה זה "שמע מינה אולודי קלא בשבת אסור" וענה לו רבה שהאסור אינו משום השמעת קול, אלא דילמא אתי לאשווי גומות"]: ושחוק זה הרבה חילולין יש בו שהוא מספק ומרקד ומטפח ותנן אין מטפחין ואין מספקין..."

מכאן ברור שרבינו גרשום פוסק שהאסור במשנה "אין מטפחים..." הוא בכל קול ואפילו אינו של שיר - כירושלמי וכעולא ואביי בבבלי.

הרוקח (הלכות יו"ט) כתב: "ירושלמי...ולא מספקין מחמתו ויספוק את כפיו ולא מטפחין... א"ר אלעזר כל משמיעי קול אסורה בשבת" וכן כתב המעשה רוקח" הלכ' יו"ט ק"ז: "א"ר אלעזר כל משמיעי קול בשבת אסור".

ג. שיטת רש"י - כל השמעת קול אסורה בשבת משום מוליד

במחזור ויטרי [3] הובאה תשובה בשם רש"י: "אין רבי רוצה להתיר לשחוק באגוזים בשבת משום אולודי קלא" [הסברתי לעיל שמי שאוסר רק קול של שיר אוסר משחק באגוזים רק משום שמא ישווה גומות ורק מי שאוסר כל השמעת קול בשבת אוסר משחק באגוזים משום "אולודי קלא", לפי הגמרא בערובין]

בפרק ה ארחיב בהסבר שיטת רש"י ומהיכן משמע שלשיטתו יש בדבר איסור מוליד.

ד. שיטות רוב הראשונים - לא אסרו אלא קול של שיר

כך פסקו הרמב"ם (שבת כ"ג ד, ה), השו"ע (או"ח של"ח של"ט), ורוב הראשונים [4].

ברמב"ם וברוב הראשונים מפורש שהאיסור הוא שמא יתקן כלי שיר. בשו"ע משמע לכאורה אחרת. בסימן של"ח תחת הכותרת "דברים האסורים משום השמעת קול" כתב - "השמעת קול בכלי שיר אסור". אך בסימן של"ט תחת הכותרת "דינים פרטיים הנוהגים בשבת" כתב אגב גזירות אחרות [אין שטין ולא דנים וכו'] "אין מטפחין... ולא מספקין... שמא יתקן כלי שיר". נעסוק בשיטתו בהמשך.

פרק ג: גזירה שמא יתקן כלי שיר

א. הרבה ראשונים פיצלו את הגזירה לשנים

הרבה ראשונים פיצלו את הגזירה לשני חלקים: א. טיפוח וסיפוק ב.נגינה בכלי שיר.

הרמב"ם, (שבת כ"ג, ד) כתב בהלכה אחת "לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כינורות ונבלים, בין בשאר דברים... גזירה שמא יתקן כלי שיר" וכתב בהלכה הבאה: "אין מספקין ולא מרקדין ואין מטפחין בשבת גזירה שמא יתקן כלי שיר" וכן בסמ"ג (לא תעשה, הלכות שבת דף כ"ב ע"א בצילום דפוס ונציה) ובטור (או"ח של"ח, של"ט). רבינו ירוחם כתב את שני העניינים במקומות רחוקים. בנתיב השנים עשר חלק ז: "להשמיע קול בשבת" [ומביא את המחלוקת בערובין] ובחלק הארבעה עשר: "אסורים משום שבות...ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין..."

העיר בשו"ת "בני בנים" (סימן י"ב) שאף הגמרות השונות עוסקות בעניינים השונים. בגמרא בביצה מדובר ב"אין מספקין" - השמעת קול שבגוף האדם ובגמרא בערובין מדובר בהשמעת קול ע"י כלי, וכן הרי"ף והרא"ש הביאו בגמרא בביצה את הירושלמי העוסק בסיפוק וטיפוח ובערובין הביאו את הירושלמי העוסק בכל השמעת קול ודפיקה בדלת.

לפי הנ"ל הסיק: "השמעת קול ע"י הכאה בדבר שאינו מגופו, וסיפוק וטיפוח וריקוד שהם בגופו, הם שני עניינים ולכן כתב [הרמב"ם] הראשון בהלכה ד והשני בהלכה ה, וכתב על כל אחד בנפרד גזירה שמא יתקן כלי שיר, וכן משמע בהרבה ראשונים שהם שני עניינים".

יש להעיר שהסברו ברמב"ם קשה, שהרי הרמב"ם פירש בפירוש המשניות (ביצה פרק ה משנה ב): "ומספקין הוא הניגון וההכאה בצלצל" וא"כ הרמב"ם ערבב את שני העניינים, אך בשאר הראשונים הסברו מסתבר [וגם ברמב"ם אפשר לפרש כדבריו לענ"ד למרות זאת].

ב. תלמידי הרמב"ן קיבלו להלכה רק צד אחד של הגזירה:

המאירי בספרו "מגן אבות" (סימן י) כתב להגן על מנהגי אנשי מקומו כנגד מנהגי ספרד שהובאו לשם ע"י תלמידי הרמב"ן וזה לשונו: "ראיתי גם באותם התלמידים שהיו מקילים לזמר בכלי שיר ולהעיר מיתרי הכנורות ושאר מיני זמר בשבת בלא שום חשש איסור, ונפלאתי היאך הורגל דבר זה ביניהם והיו אומרים לא מצינו איסור אלא בסיפוק וטיפוח מפני שהם קולות עצומים, הא שאר כלי שיר..." ושם הוא דוחה אותם.

נראה שתלמידי הרמב"ן קיבלו רק צד אחד של הגזירה והוא מה שכתוב במפורש בגמרא - רק סיפוק וטיפוח שבגוף האדם - כמובן שיטה זו לא התקבלה ואין לה זכר בפוסקים [נראה שתלמידי הרמב"ן סברו פשוט שהאיסור הוא משום דבר אחר - עובדין דחול. הארכתי בכך בסוף פרק ה]

ג.לשני חלקי הגזירה סברות שונות

המלה "לתקן" בעלת שתי משמעויות: לתקן משהו שהתקלקל, או לעשות משהו חדש, אחרונים [5] כתבו שבגזירה שמא יתקן כלי שיר כלולות שתי המשמעויות: א. שמא יעשה כלי שיר חדשים. ב. שמא יתקן כלים שהתקלקלו.

בסיפוק וטיפוח שבגוף האדם שייך לגזור שמא יעשה כלי שיר חדשים אך אין חשש לתיקון. כי אין הוא משתמש בכלי שיר שעלולים להתקלקל. אך בנגינה בכלי שיר שייך לגזור גם שמא יתקן כלי שהתקלקל.

אמנם אין כמעט חולק שבסופו של דבר הגזירה כוללת את שני המימדים הנ"ל, אך החילוק עצמו חשוב. למשל כשרוצים לברר את היתר התוספות שכתב שהיום בטלה הגזירה כי אין בקיאים בעשית כלי שיר, אם נסבור שיש שני חלקים לגזירה נוכל להסביר שתוספות התיר רק סיפוק וטיפוח ולא נגינה ממש [כך הסבירו הרבה אחרונים, עיין בפרק ח)

ד. הגזירה משום איסור מכה בפטיש

כתב הרמב"ם (שבת כ"ג, ד) "כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב. לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת... גזירה שמא יתקן כלי שיר"

בסמ"ק גם מופיעה גזירה זו בהלכות מכה בפטיש, וכן מבואר בהרבה אחרונים [6].

פרק ד: הסיבה לחיפוש טעמים אחרים לאיסור השמעת קול

בגמרא לא מפורש טעם אחר לאיסור השמעת קול בשבת חוץ מהגזירה "שמא יתקן כלי שיר" אך מוזר שבגמרא בערובין שם עוסקת הסוגייה באריכות בנידון לא מופע טעם זה כלל וכן לא בירושלמי.

יתר על כן, כתב המאירי (ביצה לו:) בעניין פירוש אין מספקין: "ובירושלמי פירש סיפוק הבא מחמתו ומיהו לא שייכא עליה האי טעמא דשמא יתקן כלי שיר". דבריו לכאורה מוכרחים, אם נפרש שסיפוק האסור הוא סיפוק מחמת כעס, ודאי אין חשש במעשה זה שמא יתקן כלי שיר. כן העיר שם גם הרש"ש.

אך נוכל לפרש שמקור הגזירה הוא "שמא יתקן כלי שיר" אך הרחיבו את הגזירה על כל השמעת קול. וכבר הבאתי בפרק ב ראשונים שסוברים כך.

פרק ה: איסור מוליד בהשמעת קול

אביי (בערובין קד.) שאסר כל השמעת קול בשבת התבטא מספר פעמים "שמע מינא אולודי קלא אסיר" ו"לאו דקא מוליד קלא".

כתב האור שמח (פכ"ג מהלכות שבת ה"ה). "ולפי הנראה לאביי דאמר... דכל אולודי קלא אסור, אינו צריך להך טעמא דגזירה [שמא יתקן כלי שיר] דהא מוליד קלא... והוי כאולודי ריחא או כמוציא אש מתוך המים"

הציץ אליעזר (ח"ג סי' ט"ז פרק ב) דייק זאת מהגמרא הנ"ל וכן מרש"י (שבת נג.) שכתב על הגמרא "ופוקקין לה זוג" [מתירה שם הגמרא לבהמה שהפעמון שעל צווארה פקוק, לצאת לחצר] "אבל בשאינו פקוק אפילו בחצר לא תצא מפני שהענבל שבתוכה מקשקש ומוליד קול..." וכן כתב רש"י בעוד מקום (שבת ס"ד:) "ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק - ואינו מוליד קול".

ועוד חידש, שאפילו רבה בעירובין שסבר ש"לא אסרו אלא קול של שיר" אין טעמו "שמא יתקן כלי שיר" אלא אסר משום מוליד. א"כ מחלוקתו עם עולא ואביי אינה באופי איסור השמעת קול אלא בהיקף האיסור.

ונראה להביא עוד ראייה שכך שיטת רש"י מהמחזור ויטרי (הובא בפרק ב' לעיל) "אין רבי רוצה להתיר לשחוק באגוזים בשבת משום אולודי קלא" ומכאן ראייה שרש"י לא רק סובר שיש דעה כזאת אלא גם פסק כן להלכה. [מעצם לשונו "משום אולדי קלא" אין כל כך ראייה כי זה לשון הגמרא שם למ"ד שאסורה כל השמעת קול בשבת.]

האיסור במוליד

צריך להקדים ולבאר שבביטוי "מוליד" השתמשו חלק מרבותינו לציין איסור של נולד, דהיינו דבר שלא הוכן לשבת כי לא היה בצורתו הנוכחית, אך לענייננו אנו דנים בביטוי "מוליד" שבו האיסור הוא עצם יצירת דבר חדש כל שהוא.

נבדוק את האיסור לפי הדוגמאות האחרות לנושא, שנתן האור שמח: "והוי כאולודי ריחא, או כמוצא אש מתוך המים" (אשתמש במקורות שהביא הציץ אליעזר ח"א סימן כ פרק ד בקונטרס "עין החשמל" שם הביא המחבר שיש איסור "מוליד" בהדלקת אור החשמל לדעת חלק מהפוסקים.)

מוליד ריח : גמרא בביצה (כב:): "איבעיא להו מהו לעשן [רש"י - פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם]... ורבה אמר ע"ג חרס נמי אסור משום דקא מוליד ריחא".

פירש רש"י "דקמוליד ריחא - שנכנס בחרס שלא היה בו ריח, ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה".

וכן כתב שם המאירי [7] : "דכל אולודי מילתא איכא איסורא דרבנן שכל המוליד דבר חדש קרוב הוא להיות עושה מלאכה חדשה".

מוליד אש : משנה בביצה (לג:) "אין מוציאים את האור לא מן העצים ולא מן האבנים". מפרשת הגמרא שם "משום דקא מוליד ביו"ט" ור"ע מברטנורא כתב "משום דמוליד ודמי למלאכה שבורא האש הזה ביו"ט".

מוליד מים [משלג וברד]: גמרא בשבת נא: "ואין מרסקין לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו..."

רש"י: "משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו"

רשב"א: ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד, לא למימר משום נולד [חוסר הכנה] קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה, לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו". וכן משמע בר"ן שם [שהוא כ"בורא"].

סיכום: רש"י לאורך כל הדרך, וכן ראשונים אחרים במקומות מסוימים מצביעים על איסור מוליד "קרוב, דמי, לעושה מלאכה". אין זה ודאי איסור דאורייתא אלא נאסר ע"י חכמים כי דומה למלאכה.

מהי המלאכה - מכה בפטיש

כתב בספר שולחן עצי שיטים (לבעל מרכבת המשנה] בהלכות מכה בפטיש: "והמיילד אסור משום מכה בפטיש... לפיכך אין מוציאין את האור לא מן העצים והאבנים... ואין לעשות מוגמר... ואסור לסחוף כוס מבוסם על הבגדים משום שמוליד ריח בהם" וכן בכלכלת שבת "אבל להוליד ריח בדבר שאין בו ריח אסור מדדמי לעושה מאלכה חדשה וכמכה בפטיש (רש"י)"

אין כוונתם שהאיסור הוא מדאורייתא שהרי כתב ה"שולחן עצי שיטים" בביאורו: "מיהו נראה לי שלא נאסר להוציא האש אלא משום לתא דמכה בפטיש, דדמי לבריאה"... וכן בכלכלת שבת "אבל להוליד ריח בדבר שאין בו ריח אסור מדדמי לעושה מלאכה חדשה וכמכה בפטיש" אלא כוונתם שמוליד הנו דומה למכה בפטיש ואסרוהו חכמים משום מלאכה זו.

איסור מוליד בדבר שאין בו ממש

לכאורה היינו יכולים לומר שאין איסור מוליד שייך להשמעת קול, כיוון שלא הוליד כלום, וקול "אין בו ממש". אך אם נבחון את המקרים האחרים שבהם הוזכר במפורש איסור מוליד נמצא שגם בהם אין ממש.

לגבי מוליד ריח מבואר בגמרא בפסחים (כ"ו.) "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה". שואלת הגמרא הרי בריח יש מעילה?! ועונה: "א"ר פפא קול ומראה אין בהם משום מעילה לפי שאין בהם ממש 'וריח לאחר שתעלה תמרתו אין בו משום מעילה" (וכן נפסק ברמב"ם מעילה ה' ט"ז) ולגבי ריח פירש רש"י "יש בו ממש בסממנים" [וכן במאירי]. העיר ה"ציץ אליעזר" בהקשר אחר (שם פ"ד ס' ט"ז) שלגבי איסור מוליד אין בריח ממש כי האיסור הוא במה שנולד בשבת שהוא הריח עצמו ולא בסממנים. רק לגבי מעילה כיון שלריח יש עיקר שהוא הסממנים, מועלין בו.

ולגבי אש גם בה אין ממש. בגמרא בביצה שבה מדובר על מוליד אש פירשו רש"י והמאירי שמדובר בניצוצות - "שביבים של אש" ובהם בוודאי אין ממש.

יותר מכן אפשר להוכיח. כתוב במשנה (ביצה לט.) "גחלת של הקדש מועלין בה, ושלהבת לא נהנים ולא מועלין" ובגמרא שם "גחלת של ע"ז אסורה ושלהבת מותרת, המוציא גחלת לרה"ר חייב ושלהבת פטור, המודר הנראה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו"

מסביר רש"י "ושלהבת לא נהנין לכתחילה מדרבנן, ואם נהנין לא מועלין - אין חייבים קורבן מעילה דלית ביה ממשא"

מכל הנ"ל רואים שאף שבריח ואש אין ממש, יש בהם איסור מוליד. אם כן גם בקול שייך איסור מוליד אע"פ שאין בו ממש.

את כל זה כתבתי בהנחה שגידרי "אין בו ממש" השייכים לסוגיות בענייני מעילה, הנאה מעבודה זרה, הוצאה בשבת וכו' אכן יכולים לשרת אותנו בענייני מוליד, כך נוכל להבין את שיטת רש"י, האור שמח והציץ אליעזר. אך נוכל כמובן לחלק ולומר שלעניין מוליד, יש חיוב באש וריח כי מתרחש בהם שינוי פיזי מסויים. אך במוליד קול לא חל שום שינוי פיזי ולכן לא שייך לאסור משום מוליד.

פרק ו: איסור השמעת קול משום עובדין דחול

אפשר לפרש שישנו איסור אחר בהשמעת קול והוא משום עובדין דחול. את עצם הרעיון העלה במפורש רק ה"תוספתא כפשוטה" ונראה לבסס את דבריו.

הקדמה

עובדין דחול הוא מושג רחב וחלקו רבותינו מה לכלול בו.

הרמב"ם בתשובותיו [שאלה קס"ו בדפוס בלפסיה ובמהדורת בריימן שאלה ש"ו] "שאין אתה מוצא לעולם דבר שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה"

נראה שאין לדמות זאת לגזירת שמא יתקן כלי שיר, כי עובדין דחול לשיטת הרמב"ם הוא איסור לעשות מלאכה דומה למלאכת איסור, שמא יבוא לידי איסור, אך בגזירה שמא יתקן כלי שיר, אין הנגינה או הטיפוח דומים למלאכת תיקון כלי.

מרש"י ומהריטב"א משמע שעובדין דחול הוא איסור אחר. רש"י בביצה (כ"ה:) על התוספתא, "אין הסומא יוצא במקלו" פרש: "דהוי דרך חול והוי זילותא דיו"ט" ובשבת על סוגית ריחיים [יח.] שאסר רבה "מפני שמשמעת את הקול" פרש רש"י "ואוושא מלתא בשבת ואיכא זילותא" והריטב"א שם כתב "ואושא מילתא והווי ליה עובדין דחול" מכאן שלרש"י ולריטב"א איסור עובדין דחול הוא מישום "זילותא" של השבת.

לצורך ענייננו נקבל את שיטת הראשונים רש"י והריטב"א הנ"ל שאיסור זה תפקידו שמירה על צביון שבת ומניעת "זילותא דשבת".

עובדין דחול שייך בהשמעת קול - דעת הר"ן, ערוך השולחן והביאור הלכה

הר"ן (שבת דף א:, ב. בדפי הרי"ף) פרש את הגמרא ואת הרי"ף "יצאו רדיית הפת ותקיעת שופר שהן חכמה ואינה מלאכה" וזה לשונו: "דרדיית הפת ותקיעת שופר לאו שבות נינהו אלא עובדין דחול בעלמא"

ערוך השולחן כתב (של"ח ס' ט) "עוד כתב [הרמ"א] דאסור להכות בטבעת הקבוע בדלת אע"פ שאינו מכוון לשיר... ולא נתברר יפה טעם איסור זה... ונראה דהאיסור הוא, משום עובדא דחול". וכן מבואר בביאור הלכה (שלח, א.).

אמנם אין כוונתם של רבותינו הנ"ל שכל השמעת קול נאסרה משום עובדין דחול, אלא רק במקרים מסויימים בלבד (בדעת ערוה"ש והבאור הלכה זה ודאי] אך נוכל להסיק מדעתם את העקרון, ששייך לגזור על השמעת קול משום עובדין דחול, ואולי לדעת האוסרים כל השמעת קול היה זה בסיס הגזירה על סתם השמעת קול שיש בו זילותא דשבת והרחיבו את הגזירה על כל השמעת קול.

שיטת בעל התוספתא כפשוטה - האיסור בתוספתא ובירושלמי משום עובדין דחול

בעל התוספתא כפשוטה (שבת פ"ב שורה 25) כתב שהירושלמי סובר שהאיסור הוא משום עובדין דחול והביא ראייה שהמחלוקת בערובין האם אסור כל השמעת קול בשבת או רק קול של שיר, מובאת על הפיסקה במשנה: "ממלאים מבור הגולה". בבבלי רצו לפרשה משום אולודי קלא, אך בירושלמי הביאו על פיסקה זו "בוזקין מלח ע"ג כבש" ואח"כ "חצר שירדו בה גשמים" וכותב: "והטעם הוא שלשיטת בני ארץ ישראל אסור להשמיע קול בשבת לא מחמת גזירה שמא יתקן כלי שיר, אלא היא שבות לעצמה, כמו שאמרו שם בסוף ערובין משביתה אחת למדו כמה שביתות..."

וכן הביא את התוספתא "משמר כדרכו בשבת [את פרותיו וממונו מפני בהמה וגנבים] ובלבד שלא יספק ולא ירקד ולא יטפיח כדרך שהוא עושה בחול" [מתאים לפירוש הירושלמי שסיפוק הוא מחמתו] אומנם בבבלי בערובין כבר דנו באיסור זה "מאי טעמא, לאו דקא מוליד קלא? לא, גזירה שמא יטול צרור" אולם לדעתו זו רק שיטת הבבלי אך שיטת התוספתא והירושלמי שהאיסור הוא כמו שכתוב במפורש "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול" כלומר - עובדין דחול.

נראה שאף בהסבר הבבלי נוכל להביא ראייה שאכן זהו האיסור. שהרי אביי ועולא שאסרו כל קול נשארו בדעתם שהאיסור בתוספתא "ובלבד שלא יספק ולא ירקד..." אינו משום גזירה שמא יטול צרור אלא משום שכל השמעת קול אסורה וכיון שהטעם היחידי המוזכר שם, הוא בברייתא זאת "שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול", הרי אפשר לומר שאיסור כל השמעת קול הוא משום עובדין דחול.

פסק תלמידי הרמב"ן

הבאתי לעיל (פרק ג) את תלמידי הרמב"ן שנהגו היתר בנגינה בשבת אך לא בסיפוק וטיפוח והמאירי בספרו "מגן אברהם" דחה אותם. הטעם שהם הביאו להיתרם: "שלא מצינו אסור אלא בסיפוק וטיפוח מפני שהם קולות עצומים הא שאר כלי שיר מותרים." נלע"ד שהאפשרות היחידה להסביר את דבריהם שהם סברו שהאיסור הוא משום עובדין דחול. ולכן סיפוק וטיפוח שהם "קולות עצומים" יש בהם זילותא דשבת והם אסורים אך נגינה שאין בה זילותא דשבת מותרת.

פרק ז: שיטת הציץ אליעזר בהבנת השו"ע: ישנם שני איסורים

השו"ע חילק את ענייני השמעת קול לשני סימנים:

א. סימן של"ח תחת הכותרת: "דברים האסורים בשבת משום השמעת קול" - שם כתב: "השמעת קול בכלי שיר אסור" ולא כתב מה הטעם.

ב. סימן של"ט תחת הכותרת: "כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת" - שם כתב: "אין מטפחין... ולא מספקין... ולא מרקדין... גזירה שמא יתקן כלי שיר".

הסיק מכך הציץ אליעזר (חלק ג' סי' ט"ז) לשיטתו, שיש איסור של מוליד קול:

"ודין זה של השמעת קול נחלק לשניים:
א. קול של שיר בכלי שיר שזה אסור לא רק משום גזירה שמא יתקן [כלי שיר] כי אם גם משום עצם איסור מוליד.
ב. קול של שיר בלי כלי שיר מיוחדים, שבזה אסרו רק משום גזירה של שמא יתקן..."

אך לכאורה דבריו קשים, הרי השו"ע עצמו בסימן של"ט הוסיף "אין מטפחין... ואפילו להכות באצבע על הקרקע... או לקשקש באגוז לתינוק או לשחק בו בזוג [פעמון] כדי שישתוק כל זה וכיו"ב אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר" לפי חילוקו לכאורה לא שייך "קשקוש בזוג" שהוא הוצאת קול בכלי שיר לסימן של"ט שעוסק ב"אין מטפחין" וכו' שבגוף האדם.

אולי אפשר לתרץ זאת, שהרי הציץ אליעזר סובר שבנגינה בכלי שיר שייכים שני האיסורים, גם "מוליד קול" וגם "שמא יתקן", לכן השו"ע כתב גם נגינה בזוג בענין שמא יתקן כלי שיר - להשמיענו כל זאת.

פרק ח: היתר התוספות והרמ"א: היום לא שייכת הגזירה

כתבו התוספות (ביצה ל. תוד"ה "תנן"): "תנן אין מטפחין ואין מרקדין... ומיהו לדידן שרי, דדווקא בימיהן שהיו בקיאים לעשות כלי שיר שייך למגזר אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למגזר".

וכתב הרמ"א (או"ח של"ט ס"ג בהגה): "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב יהיו שוגגים וכו', וי"א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשית כלי שיר, וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר".

חלקו האחרונים מה התירו התוספות והרמ"א, האם רק סיפוק וטיפוח או אפילו לנגן בכלי שיר ובכך נעסוק בפרק זה.

הדעות שתוספות התירו כל נגינה

בפשטות, נראה שתוספות התירו כל השמעת קול בשבת - כולל נגינה בכלי שיר - שהרי כתבו בפשטות שהגזירה בטלה.

וכן מלשון הרמ"א: "וי"א דבזמן הזה הכל שרי" נראה, שלדעתו תוספות התירו אף נגינה ממש.

אביא בהמשך דעות שאף הרמ"א והמגן אברהם פסקו להלכה שמותר לנגן על סמך היתר התוספות - וודאי לשיטות אלה התוספות עצמם התירו לנגן בכלי שיר. כן סוברים חלק מהאחרונים [8] - שהותפסות התירו אף לנגן. (אך חשוב להדגיש שאחרונים אלו עצמם לא התירו לנגן בשבת)

הדעות שתוספות התירו רק סיפוק וטיפוח

בשו"ת "שער אפרים" כתב בן המחבר בהגהתו: "מה שכתבה הגמרא אין מטפחין ואין מספקין... היינו בלא כלי שיר אלא ביד וברגל, וזהו שמדוקדק בדברי התוספות שאין אנו בקיאין לעשות ולא אמרו לתקן, כי הם מפרשים מה שכתוב בגמרא שמא יתקן כלי שיר היינו לעשות" ומוסיף ומסביר ש"לתקן" היינו בדבר שנשבר ו"לעשות" היינו חדש. ולכן לשיטתו שכל מה שבכלל הגמרא אסרה בגזירה זה רק סיפוק וטיפוח, א"כ תוספות התירו רק ספוק וטיפוח, ולכן שינו את לשון הגמרא וכתבו בלשון "לעשות" במקום "לתקן", כי בסיפוק וטיפוח שאינו בכלי לא שייך לגזור שמא יתקן כלי שהתקלקל, אלא רק שמא יעשה חדש לנגן בו. אך לנגן ממש לא התירו תוספות [וא"כ יקשה הרי לדעת השער אפרים הגמרא כלל לא אסרה ניגון, הוא הרגיש בזה וכתב שניגון יש לאסור בקל וחומר: אם לספק בידיו אסרו, ק"ו לנגן אסור.]

עצם הנחתו של השער אפרים שהתוספות הבינו שהגמרא אסרה בגזירה "שמא יתקן כלי שיר" רק סיפוק וטיפוח ולא נגינה נראית קשה משתי הוכחות:

א. אומרת המשנה בסוכה (נ.) "החליל... זהו החליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את היו"ט". כתבו שם התוספות (ד"ה "שאינו דוחה"): "אע"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר..."

הסיק בשו"ת אבן השוהם (שאלה נ) "וגם מה שמחלק (השער אפרים) בין עשייה לתיקון כלי שיר לפע"ד מוכרחים לומר דחדא הוא מאחר שהתוספות משווה חליל למספקין..." וכן הקשה בשו"ת שבות יעקוב (ח"א, כ"ה).

ב. נראה שאפשר לסתור את דברי השער אפרים מתוספות אחר בסוכה (נ: תוד"ה ורבנן סברי"):

התוספות מסביר מדוע אסרו נגינה בשמחת בית השואבה ביו"ט ובשבת אע"פ שאין שבות במקדש:" וי"ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר, חלילים, כינורות, מצילתיים, נבלים, שצריכים לתקן תדיר גזרו בהו..." - מכאן מפורש שהגזירה היתה אף על תיקון כלי שיר ולא רק על עשייה וכמובן גם על ניגון ולא רק על סיפוק וטיפוח.

ה"יביע אומר" (ח"ג סי' כ"ט) הוכיח עוד מהרמ"א בדרכי משה שציטט את התוספות: "ומצאתי בתוספות דביצה שכתבו דבזמן הזה אין אנו בקיאין לתקן כלי שיר", ושינה מה שכתבו תוספות ל"עשות" ל"לתקן" מכאן שלא יחס חשיבות לדקדוק הנ"ל של השער אפרים.

ישנם עוד אחרונים [9] שכתבו שהתוספות התירו רק סיפוק וטיפוח אך לא נגינה אך לא מטעמו של השער אפרים אלא מסברה, שהרי אמנם היום לא בקיאים בעשיית כלי שיר חדשים, אך בתיקון כלים שהתקלקלו בקיאים [וביחוד אלו שמנגנים] ולכן לא סביר לומר שבטלה הגזירה על הנגינה.

יש להעיר ששיטות אלו לא מתמודדות עם הקושי הפשוט שתוספות לא חילק כשהתיר בין סיפוק טיפוח ונגינה [רק השער אפרים ניסה להתמודד עם קושי זה אך הקשו עליו רבים.]

השיטות שהרמ"א והמג"א התירו אף נגינה [10]

ה"יביע אומר" הוכיח זאת אך בסוף חזר בו (שם ביב"א וכן בספרו "לוית חן"] כנראה כי הבין כדברי צרור החיים שהביא בהמשך וכך הוכיח בתחילה:

כתב השו"ע: "יש מתירים לומר לעכו"ם לנגן בכלי שיר בחופות"

כתב הרמ"א: "ואפילו לומר לעכו"ם לתקן הכלי שיר שרי משום כבוד חתן וכלה הא בל"ה אסור. ומיהו בזמן הזה נהגו להקל מטעם שיתבאר בסימן שאחרי זה לענין טיפוח וריקוד"

הסביר המג"א: "דכיוון דאנן אין בקיאין בעשית כלי שיר מדינא הווה לן למישרי לנגן בכלי שיר ולכן עכ"פ שרי לומר לעכו"ם."

כלומר סובר המג"א שהרמ"א מתכוון שבזמן הזה מותר לומר לעכו"ם לנגן [אבל לא לתקן] על סמך ביטול הגזירה שמא יתקן כלי שיר א"כ ודאי שסבר שהגזירה שבטלה כללה ניגון ממש.

עוד הוכיח מהמג"א (של"ח ס"ק א), שכתב להתיר להשתמש בשבת בפרוכת שיש בה פעמונים אע"פ שמשמיעה קול שיר בכלי שיר ובין נימוקיו כתב גם שהרמ"א כבר הקל היום כיוון שבטלה הגזרה "שמא יתקן כלי שיר" - מכאן שלדעת המג"א מותרת אף נגינה ממש ולא רק סיפוק וטיפוח.

הבנה שונה בדעת הרמ"א והמגן אברהם - התירו רק טיפוח וסיפוק

נראה שהרמ"א והמגן אברהם לא התירו להלכה אלא סיפוק וטיפוח [אע"פ שהם סברו שתוספות התירו אף לנגן] הרמ"א עצמו כתב [של"ח ס"א בהגהה] "ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת אע"פ שאינו מכוון לשיר הואיל והכלי מיוחד לכך אסור" אם הרמ"א היה מתיר לנגן ממש מה היה טעמו לאסור כאן [11] ?

וכן מוכח מלשון המגן אברהם [שממנו ניסו להוכיח שהתירו הרמ"א והמג"א אף לנגן] "כיוון דאנן אין בקיאים... מדינא הווה לן למישרי לנגן בכלי שיר, ולכן עכ"פ שרי לומר לעכו"ם" אם היה המג"א סובר שמותר לנגן היה כותב "כיוון דאנן אין בקיאים... שרי לנגן..." ולא "הווה לן למישרי". וכן מלשונו "על כל פנים שרי לומר" משמע שאם לא התרנו לנגן, עכ"פ נתיר לומר לעכו"ם.

ובקשר להוכחות שהביא ה"יביע אומר", מזה שהרמ"א התיר לומר לעכו"ם לנגן בגלל שבטלה הגזירה (וכך הסביר המג"א) א"כ מוכח לכאורה שהתירו גם נגינה, ה"יביע אומר" הביא בעצמו את דברי צרור החיים שמסביר את הרמ"א כהסבר האליהו רבה (של"ח ס"ק ג) ולפי הסבר זה בטלה ההוכחה.

כתב צרור החיים שבאמת הרמ"א סובר שאסור לנגן בשבת. רק לענין אמירה לגוי שכל האיסור בה הוא חשש שמא יעשה הישראל בעצמו את המלאכה - כיוון שהיום לא בקיאים בתיקון כלי שיר אין לגזור שמא יבוא הישראל עצמו בסופו של דבר לתקן ומותר לומר לגוי לנגן. אך לישראל עצמו אסור לנגן, שלעניין זה לא בטלה הגזירה.

אמנם עדיין נשארו קשים דברי המגן אברהם שכתב להתיר לשים פעמונים על הפרוכת מטעם שבטלה כיום הגזירה - וא"כ מוכח שמה שהותר היום זה אף קול שיר בכלי שיר, דהיינו נגינה ממש, אך לענ"ד צריכים לומר שכיוון שהמג"א הביא טעם זה בצירוף שלושה טעמים אחרים, אין כוונתו שלהלכה מותר לנגן, רק כיוון שרצה להתיר להשתמש בפרוכת שבה פעמונים צירף את דעת התוספות ועוד שלוש סיבות אחרות להתיר, ודבר זה אכן מופיע בכמה אחרונים שכתבו למשל לצרף היתר לצורך מצווה עם הטעם שבטלה הגזירה להתיר סיפוק וטיפוח בשבת אע"פ שלדעתם אין לסמוך על הטעם שבטלה הגזירה לבד.

הרבה אחרונים [12] סברו שהרמ"א והמג"א התירו רק טיפוח וסיפוק אך לא לנגן ממש.

הערה: הבעיתיות בשיטת תוספות: בטל הטעם לא בטלה גזרה

תוספות כתבו שכיוון שהיום לא שייך טעם הגזירה "שמא יתקן כלי שיר", בטלה הגזירה על סיפוק וטיפוח בשבת. סברתם קשה כמובן, שהרי ידוע הכלל "בטל הטעם לא בטלה גזירה". התקשה בכך הבית יוסף וענה: "ואע"ג דבפרק קמא דביצה אמרינן שנתבטל טעם הגזרה, לא נתבטלה הגזרה, התוספות מדמו לה למשקים מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמש"כ הם ז"ל בפרק ב דע"ז לב. תוד"ה "חדא קתני".

רק עוררתי את הנושא, אך כיוון שאין זה מענייננו לא אאריך בו. דנו בו רבים [13].

פרק ט: ההלכה למקרים השונים

אין כוונתי לפסוק הלכות, המטרה בפרק זה, כיוון שבסיסית נאסרה כל השמעת קול [או קול שיר] בשבת, לבדוק מהם אפשרויות ההיתר במקרים השונים, ועל אלו פוסקים וסברות נצטרך להשען כדי להתיר.

נדון בכמה נושאים:

א. השמעת קול כל שהוא - כגון דפיקה בדלת.

ב. נגינה

ג. טיפוח סיפוק וריקוד ללא שינוי

ד. טיפוח סיפוק וריקוד בשינוי

ה. השמעת קול בפה - שריקה למשל

ו. ההיתר לצורך מצווה

ז. הקשה על שולחן ביד והקשה בכלים.

א. השמעת קול שאינו של שיר

שיטת הירושלמי ועולא ואביי בבבלי שאסורה בשבת כל השמעת קול ואפילו לדפוק על הדלת, התקבלה להלכה ע"י חלק מהראשונים: ר"ח, רבנו גרשום, רש"י ועוד (עיין פרק ב) אך נפסקה להלכה רק ע"י אחרון אחד - הגר"א (של"ח ס"א) ולא התקבלה בפוסקים האחרונים להלכה.

ב.נגינה בשבת

הבאתי בפרק ז את המחלוקות באחרונים אם התוספות התירו אף לנגן או רק סיפוק וטיפוח. כמו כן בהבנת הרמ"א חלוקים האחרונים האם התיר נגינה או רק סיפוק וטיפוח.

הבית יוסף כבר כתב שכל הראשונים [שלא חילקו בין זמננו לזמן הגמרא] לא קיבלו את היתר התוספות. לא מצינו בפירוש אף פוסק שנשען על התוספות או הרמ"א להתיר נגינה בשבת [14].

ג. סיפוק וטיפוח ללא שינוי [וכן שלא לצורך מצווה]

ישנן שתי אפשרויות להתיר סיפוק וכו' ללא שינוי בשבת:

1. בטלה הגזרה (כדעת תוספות)

2. לא על סיפוק וטיפוח של ימינו היתה הגזרה (שיטת ערוה"ש)

1.היתר כדעת התוספות - בטלה הגזרה

היתר זה הוא כמובן נגד כל הראשונים [בית יוסף שהבאתי לעיל]. ברור שהרמ"א התיר לספק ולטפח ובדעת המג"א יש להסתפק [כמו שהבאתי בפרק ז] כל האחרונים שראיתי [15] כתבו להחמיר בסיפוק וטיפוח ללא שינוי. רק בשו"ת אגרות משה (ח"ב או"ח סימן ק) כתב "ולכן היה מן הראוי להחמיר, אבל עכ"פ לדינא הביא הרמ"א... שיטת התוספות וכתב שע"ז נהגו להקל וכן רואים אנו שהרבה יראים ושלמים מרקדין בשבת ויו"ט".

יש לשים לב שכנראה אותם "הרבה יראים ושלמים" שמרקדים בשבת סומכים על האחרונים שהם התירו זאת רק לצורך מצווה, אך ה"אגרות משה" כותב להתיר רק מטעם היתר התוספות והרמ"א שלזה אין זכר באחרונים.

2. היתר ערוך השולחן - לא על סיפוק וטיפוח שלנו גזרו

ערוך השולחן (של"ט, ט) מחדש שאמנם לא בטלה הגזירה, אך: "ולענ"ד נראה טעם פשוט דסיפוק וטיפוח שלנו לא נאסר מעולם. דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרין בכלי שיר והיו מטפחין ומספקין ומרקדין ע"פ סדר השיר... וכן משמע בירושלמי אבל עכשיו אין זה כלל בעת שמזמרין בכלי שיר אלא בעת שמשוררין בפה... וגם הריקוד בעת השמחה אינו כריקוד שלהם... ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר דאין להם שייכות זה לזה כלל ולא על זה גזרו חכמים".

איני יודע מה הבסיס לחידושו זה, ונראה שמהירושלמי אין כל ראייה שהרי הירושלמי פירש (ביצה פ"ה ה"ב) "סיפוק - שהוא מחמתו" כלומר מכעסו, ובזה לכאורה אין סברה לומר שנהגו לכעוס ולספק "ע"פ סדר השיר".

ד. ההיתר לספק ולטפח בשינוי

מקור ההיתר בירושלמי [שם]: "דא"ר יונה אית הוה סבין ביומינן והיו מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא", ועוד: "רבי הווה מסב לר"ש בריה והוו מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא".

כך פסקו הרמב"ם (שבת כג ה) והשו"ע (או"ח שלט ג) נראה שאין כמעט חולק, שמותר לספק ולטפח בשינוי.

נראה שאף אותם שאסרו כל השמעת קול בשבת [ואפילו כשאינו קול של שיר] לא יחלקו שבשינוי יש להתיר, שהרי מקור ההיתר הוא בירושלמי, ששם אין חולק שאסרו אפילו השמעת קול שאינו של שיר בשבת.

מבאור הגר"א (של"ח א) משמע קצת אחרת: "אבל העקר נראה כירושלמי [כוונתו לפסוק כירושלמי שאוסר כל השמעת קול ואפילו אינו של שיר] ואינו מותר רק אם אינו מתכוון לקול כלל". אך הגר"א לא הזכיר את היתר הירושלמי עצמו - לעשות בשינוי - לכן כנראה לדעתו יש לאסור. [אך אפשר לפקפק ולומר שלא היה לגר"א צורך להשמיענו פה את ההיתר של עשיה בשינוי]

היש"ש בביצה [פרק ה דין ו] גרס אחרת בירושלמי: "ר' יונה אומר אחורי ידיהון שרי כדתניא דהוו סבין ביומי דר' יונה והוו מטפחין אחורי ידיהן בשבת בהילולא דר"ש". לפי גירסתו שטיפחו בשינוי דווקא בשמחת חתונתו של ר' שמעון (בנו של רבי) הקשה על הרמב"ם, איך התיר לטפח ולספק בשינוי, הרי אם מקורו מהירושלמי "דיו שנתיר בשמחת נישואים" [שזהו צורך מצווה מיוחד] אך כמובן לפי הגירסה שלפנינו אין כל קושי וזו היתה כנראה הגירסה שלפני הרמב"ם ושאר הפוסקים.

ה. השמעת קול בפה - כגון שריקה

בפשטות נראה ששריקה בפה הרי היא כדיבור שאין חולק שמותר וכמו שכתבו האחרונים (שו"ע הגרש"ז של"ח, ב ועוד אחרונים): "...לפי שאין לגזור שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע קול ע"י איזה מעשה אבל לא ע"י פיו".

אך מצד שני אולי אפשר להשוות שריקה כשהיא הוצאת קול שיר, לשאר סיפוק וטיפוח שבגוף האדם שבהם לא משתמשים בכלי שיר אלא בגוף עצמו.

ה"שלטי גיבורים" בערובין (לה: בדפי הרי"ף, ב) הביא את הריא"ז: "ולא אסרו אלא קול של שיר, כגון שהוא משמיע קול נעימה בידו או בכלי כעין כלי זמר ומוכח מכאן דאין איסור אלא בזמר שע"י מעשה, וא"כ אותם שרוצים לקרות חברו מצפצפים בפיהם כציפורים... ואע"פ שבאותו הציפצוף גם כן הם לפעמים מנעימים בשיר, הכא כיוון שמכוון לקרות חברו לא ינעים בקריאה ולא יהיה קול שיר, וגם לא עביד מעשה" מדברי השלט"ג נראה שצריכים שני תנאים כדי להתיר להשמיע קול:

א. שלא יעשה מעשה.

ב. שלא יהיה קול של שיר.

נראה במפורש מדבריו שלשרוק מנגינה אסור, וודאי הוא סובר כסברה השנייה שהבאנו לעיל, שקול שיר אסור בגוף האדם בין בסיפוק וטיפוח ובין בשריקה [חוץ משירה ממש כמובן].

הרמ"א בדרכי משה של"ח, א, ציטט את השלט"ג הנ"ל להלכה.

אך בשולחן ערוך סתם הרמ"א אחרת "ואם לא עביד מעשה שרי, ולכן אלו שקורין לחברהם ומצפצפים בפיהם כמו ציפור מותר לעשותו בשבת", דהיינו - הרמ"א בשולחן ערוך לא הגביל את השורק שלא להשמיע קול שיר אלא כתב שכיוון "דלא עביד מעשה" מותר.

המגן אברהם דייק אף הוא כמו שכתבנו לעיל שמשמע שמותרת רק שריקה ללא מנגינה וכתב "ומ"מ נראה לי דשרי, כיוון דלא עביד מעשה" המג"א כתב בלשון "נראה לי" מכאן שאין הוא מדייק זאת מהרמ"א עצמו.

רוב האחרונים התירו לשרוק בשבת אפילו מנגינות.

ערוך השולחן (שלח ז) אף תמה מה פתאום צריך להשמיע לנו דבר כזה פשוט וכתב שבא לרבות לנו גם שריקה בעזרת האצבעות, שהיינו אולי חוששים לאסור כמו שכתב הרמב"ם שאסור להוציא קול בידיים - ולכן השמיענו שמותר גם זה.

החיד"א ב"מחזיק ברכה" וב"ברכי יוסף" (של"ח א) אחרי שהסכים עם ההיתר: "ועל זה [היתר הרמ"א] סמכו באשכנז ופולין המצפצפים והמהגים בגרונם כשמשוררים שנראה כמנגן בכלי שיר ממש, ושמעתי שגם רבנן קדישי וחסידים נהגו לשורר כך... וכן הסכימו האחרונים להתיר..." הביא דעת יחיד לאסור - תשובה מספר "גבעת פנחס" [16] : "אסור לצפצף כציפור או כמין זמר אחר בשבת".

אך כאמור דעת רוב האחרונים להתיר כל שריקה בפה.

ו. היתר לספק לטפח ולרקד לשם מצווה

מקור ההיתר:

1. בית יוסף (של"ט): "וכתב מהר"ח קולוס ז"ל בשורש ט בשם רבינו האיי שביום שמחת תורה מותר לרקד בטעם שאומרים קילוסים לתורה דנהגו בזה היתר משום כבוד התורה דלית ביה אלא משום שבות"

2. ראב"ן (סוף ביצה) ומה שמטפחין בנישואין האידנא כדרכן ולא מיחו בהם... או שמא דלפני חתן וכלה מצווה הוא..."

צריך לדון בשני נושאים:

א. האם ניתן להעתיק היתרים אלו לצרכי מצווה אחרים.

ב. א"כ האם שמחת שבת ויו"ט היא מצווה [כלומר מה נכלל ב"צורך מצווה"]

א. דעת חלק מהאחרונים - לכל צורך מצווה מותר

המג"א (שלח א) כתב להתיר להשתמש בשבת בפרוכת שבה יש פעמונים אע"פ שמשמיעים קול:... וכן מפורש שהש"ך [יו"ד רפ"ב ס"ק ד, הובא גם במשנה ברורה של"ח ס"ק ו] הקל משום דלצורך מצווה הוא שישמעו. העם ויקומו, דהא לרקד ג"כ מותר לצורך מצווה".

בשו"ת "מנחת אלעזר" (ח"א סי' כ"ט) כתב המחבר להשוות שמחת תורה לשמחת יו"ט ושבת: "וא"כ שוב יש לומר גם בכל שמחת יו"ט ריקודין וסיפוקין מותר" וכן בספר אשל אברהם (של"ט, ג): "אודות הנהוג עכשיו לספק ולרקד ולטפח בשבתות וביו"ט בתפילה בין רבים ושלמים וגדולים בתורה... נראה שהוא מצד שכיון שמוסכם לכו"ע להתיר לספק ולטפח ולרקד בשבת וביו"ט לשמחת נישואים (דבריו תמוהים שכן רבים חולקים על זה) וכן נהגו..." וכן נפסק בשמירת שבת כהלכתה (פט"ו סי', ל, ל"א) שלצורך מצווה מותר.

דעת חלק מהאחרונים[17]: לא התירו אלא בשמחת תורה

הרבה אחרונים כתבו להתיר סיפוק וטיפוח בשבת רק לצורך מצוות שמחת תורה.

היש"ש כתב שאף בשמחת נישואים התירו (הוא הסתמך על הראב"ן הנ"ל בעוד שכל השאר הסתמכו רק על רב האיי שבב"י)

מה ההבדל בין מצוות שמחת תורה לשאר מצוות?

שני תשובות אפשריות: א. שו"ת מכתם לדוד (חלק או"ח סי' י"ט מובא בלוית חן קי"ג): אין ללמוד משמחת תורה שהיא עדיפה, משום כבוד התורה. כלומר ההבדל הוא בחשיבות המצווה.

ב. פרי מגדים (של"ט, א): "י"ל הטעם לכבוד התורה אין כ"כ דרך משוררים" כלומר החשש שמא יתקן כלי שיר קטן יותר בשמחה זו [אך לא בגלל הבדל בחשיבות המצווה שזו דעת ה"מכתם לדוד"]

ב. מה נכלל בצורך מצווה

במנחת אלעזר והאשל אברהם הנ"ל מבואר במפורש ששמחת שבת ויו"ט נקראת צורך מצווה. במגן אברהם הדבר לא ברור, כי הוא דיבר במפורש רק על מצווה שקשורה בכבוד התורה וקשה להסיק מה דעתו לגבי שמחת שבת ויו"ט. הקשה ה"יביע אומר" (ח"ג סי' כט סעיף ה ומובא גם בלוית חן שם) על המנחת אלעזר: הרי בשבתות יש מצוות עונג ולא שמחה. א"כ אין מצווה לטפח ולרקד בשבת שם מהראשונים ואחרונים.

לסיכום: אם נרצה להתיר לספק ולטפח לצורך שמחת שבת נצטרך להניח שתי הנחות:

א. הלכה כדעת המתירים לספק ולטפח לצורך כל מצווה ולא רק שמחת תורה [או נישואים - לדעת היש"ש].

ב. שמחת שבת היא מצווה.

ז. הקשה ע"ג שולחן והקשה בכלי אוכל

כתב השו"ע (של"ט ג) "אין מטפחין... ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת... אסור".

האפשרויות להגדרת הקשה ע"ג שולחן והקשה בכלים:

א. כמנגן ממש שהרי משמיע קול שיר בכלי.

ב. כמספק ומטפח - שהרי הכלים בהם משמיע קול אינם כלי שיר.

אם נסבור שהוא כמנגן ממש - כבר הבאתי לעיל בענין נגינה בשבת שאין להתיר כלל.

אם נסבור שהוא כמספק ומטפח - ישנן אפשרויות להתיר לדעות מסויימות שהבאתי לעיל, או לצורך מצווה, או אפילו סתם, או בשינוי.

דיוק ברמב"ם: הקשה ע"ג שולחן היא בגדר נגינה

הרמב"ם כמו הרבה ראשונים פיצל את הגזרה "שמא יתקן" לשניים.

בפרק כ"ג ה"ד כתב "לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת הן בכלי שיר... הן בשאר דברים... גזירה שמא יתקן כלי שיר", ושם בהלכה ה כתב "אין מספקין ולא מרקדין... גזירה שמא יתקן כלי שיר.

הבאנו לעיל (בפרק ג) שהרמב"ם הביא בהלכה ד את איסור השמעת קול בכלי נגינה ובהלכה ה כתב את איסור השמעת קול מגוף האדם - סיפוק וטיפוח. הרמב"ם הכליל בדבריו בהלכה ד "אפילו להכות באצבע ע"ג הקרקע או על הלוח או לקשקש את הזוג" - נראה מכאן שלדעתו "הכאה על הלוח" או "תיפוף" על שולחן נחשב כנגינה בכלי שיר.

לפי הסברה - הקשה ע"ג שולחן היא בגדר סיפוק וטיפוח בלבד

לפי סברות האחרונים שהבאנו לעיל לחלק בין ספוק וטיפוח לנגינה, שבסיפוק וטיפוח שאינו בכלי הגזרה היא שמא יעשה כלי חדש ובנגינה ממש הגזירה היא גם שמא יתקן כלי שיר שהתקלקל, הרי גם בהקשה ע"ג שולחן או בכלי אוכל אין לחשוש שמא יתקן כלי שיר שהתקלקל אלא וודאי הגזירה תהיה שמא יעשה חדשים, א"כ הקשה ע"ג שולחן תכנס לקטגוריה של "סיפוק וטיפוח" ולא נגינה.

דעת רוב הפוסקים - אין להתיר

כתב השו"ע (ע"פ הרמב"ם): "אין מטפחין... ולא מספקין... ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח... אסור גזרה שמא יתקן כלי שיר". וברמ"א שם: "והא דמספקין בזמן הזה ולא מחינן בהו... וי"א דבזמן הזה הכל שרי דאין אנו בקיאים בעשית כלי שיר" הבאנו בפרק ז את המחלוקות האם הרמ"א התיר אף נגינה או רק לספק ולטפח ביד. במקרה זה נוכל לבחון את מקרה הביניים שלנו "להכות באצבע על הקרקע או על הלוח" - לדעת הפוסקים שהרמ"א התיר רק סיפוק וטיפוח האם יתירו גם "להכות על הלוח", או שיאסרו, כי זה כעין נגינה בכלי ממש.

כתב הלבוש (שלט ג): וי"א דבזמן הזה מותר אפילו לכתחילה משום שאין אנו בקיאים בעשית כלי שיר (רמ"א)... ועל זה נהגו להקל בכל טיפוח וריקוד". הסיק האליהו זוטא שם: "ולא בקשקוש זוג ושאר דברים" - שאר הדברים הם הרי המקרה דידן - הכאה על לוח וכו' וכן הביא להלכה באליהו רבה (של"ט א,) ובמשנה ברורה (מ"ב שלט ס"ק י) ובכף החיים (שם ס"ק יד) וכן פסק בשו"ת "בני בנים" (סימן י"ב) [18] במפורש. מכאן הסקנו שני דברים: א. דעתם לאסור.

ב. הגדר של "הכאה באצבע על הלוח" וכ' אע"פ שאינו בכלי שיר הוא כנגינה ממש ולא כסיפוק וטיפוח. וא"כ לא נוכל להתיר אף לצורך מצווה או בשינוי.

דעת הלב חיים - מותר רק בשמחת תורה וחתן וכלה - איפה שנהגו

בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' ט) תמה המחבר על מנהג אנשי עירו להקיש לכבוד חתן וכלה בכפות עץ על סיר נחושת בשבת וכתב שיש לבטל מנהג זה ואף סיפר שכשרצו לעשות כן בסעודת מילה בשבת מחה בהם "כי על הראשונים אנו מצטערים (הקשה בשמחת נישואים) והם באים להוסיף..."

בסוף דבריו כתב: "מצאתי זכות למנהגנו" שאולי בסיר נחושת לא שייכת הגזרה "שמא יתקן" כלל, כי אין מציאות שצריך לתקן סיר לנגינה (דבריו נראים תמוהים, הרי על סיפוק וטיפוח בידיו גם גזרו ועוד הקשה עליו היבי"א ח"ג ס' כ"ב) וסיים: "ומ"מ אין להתיר כי אם בחופות חתנים וחתני התורה דהיכא דנהוג - נהוג והיכא דלא נהוג לא"ומדבריו גם משמע שבמקום שלא נהגו כלל - יש לאסור לגמרי.

אפשרות להיתר לפי סברת ערוך השולחן

הבאתי לעיל את ערוה"ש שכתב שסיפוק וטיפוח שלנו מעולם לא נאסר "דבזמן חז"ל היה זה בעת שמזמרים בכלי שיר והיו מטפחים ומספקים ומרקדים ע"פ סדר השיר אבל עכשיו אין זה בכלל בעת שמזמרים בכלי שיר...ואין כאן גדר שמא יתקן כלי שיר".

לפי סברתו, נראה שגם תיפוף ע"ג שולחן והקשה בכלי אוכל תהיה מותרת, כיוון שבצורתה היום נראה שלא נאסרה מעולם. אך צריך להדגיש ששיטתו שיטת יחיד ונראה שהיא דחוקה במקצת. (הסברתי למה, בתחילת הפרק כשעסקתי בשיטתו).

---