רצון האדם במשנת הרב קוק / אילן וירצברגר

אחד הנושאים המרכזיים במשנת הרב קוק הוא הדיון סביב רצון האדם ותפקידו. מאמר זה בא לברר מספר נקודות בנושא זה.

בתחילת הדיון צריך לברר מדוע יש לשים דגש על ביטוי רצונו של האדם ואין להסתפק בקיום צו נורמטיבי חיצוני. כאשר שמים את הדגש על עבדות ה', חשיבות רצונו העצמי של האדם נעלמת כיון שמטרת האדם היא קיום רצון גבוה ורצונו העצמי חסר חשיבות. ברם תפיסת המציאות בצורה זו מבוססת על ההנחה שרצון האדם ורצון ה' הם שני רצונות שאינם קשורים זה לזה אלא נובעים כל אחד ממקורו הוא. אמנם תיתכן תפיסה שאינה רואה את רצון האדם ורצון הקב"ה כבעלי קשר מהותי, ולמרות זאת תראה חשיבות בכך שהדברים שהאדם עושה ינבעו ממנו כדבר פנימי, ולכן על האדם לדאוג לכך שרצונו יהפך לרצון הקב"ה. אולם זו אינה תפיסת הרב. תפיסת הרב היא שרצונו החופשי של האדם אינו רצון המנותק מרצון ה' אלא נובע ממנו. כך אומר הרב באורות הקודש חלק ג' עמוד נד:

"הרצון הפרטי איננו דבר בודד, סעיף הוא מהרצון הכללי, משפע הרצון המתעלה מעל לכל ראש, משפעת הרצון המחולל כל, הבורא כל עולמים, המחדש בכל יום מעשה בראשית".

הוה אומר שרצונו של האדם אינו דבר אגוצנטרי שיש להתעלם ממנו, אלא להיפך - עליו לגלותו שהרי בכך הוא מגלה בעצם את רצונו של הקב"ה בעולם. לפי זה אין המטרה ביטול רצון האדם והחלפתו ברצון אלוקים אלא חשיפת רצון אדם ובכך יחשף רצונו של אלוקים.

את הבסיס לכל צמיחה באדם ובעולם רואה הרב ברצון: "אותו הטוב הרצוני המונח בעומק אמונת ה', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו, שורשיו, גזעו, ענפיו, עליו, ציציו, ופריו, הנם המעשים והתורות, הם הם המרבים כלים להוסיף לשד חיים לכל ההויה כולה..." [1]

משמעות הקשר בין רצון האדם לרצון ה'

מה משמעות אותו קשר בין רצון האדם לרצון ה'?

באורות הקודש חלק ג' עמוד מה טוען הרב שכאשר מסתכלים על רצון האדם:

"האור הרוחני העשיר, החובק בכוחו המון כוחות, והמון תולדות... זהו המתקטן ומזדער עד אין גבול ותפיסה, המתגדל ומתרחב עד אין קץ ומרחב... מיד עומדים על שייכותו העצמית למקורו, למרום הקודש."

זאת אומרת, ההסתכלות על הרצון ועוצמתו, מלמדת אותנו שהוא דבר מיוחד שאינו עצמי לאדם ואינו חלק מהמערכת הטבעית אלא נובע ממקור עליון. הוה אומר - היכולת לרצות ולא לפעול על פי רגש טבעי (אינסטינקט) אינה קיימת בעולם הטבע, אלא מיוחדת לאדם ובכך הוא דומה לאלוקיו שרצונו אינו כפוף למערכת אינסטינקטים אלא חופשי לחלוטין.

בנוסף לתכונות המזהות בין רצון האדם לרצון בוראו טוען הרב שרצון האדם "ספוג הוא בצמצומו מרצון של מעלה מרצון אור העולמים, ובהיותו עומד בקרבנו חבוש במאסריו שרשו נטוע אלי החופש והאור העליון" [2].

זאת אומרת אין המקבילות בתכונות ("פאר החופש") בין רצון האדם לרצון הקב"ה הדבר היחידי הנותן חשיבות לרצון. כמו כן אין חשיבות הרצון נובעת מכך שה' נתן באדם את הרצון. חשיבות הרצון נובעת מכך שהרצון אינו נובע מהאדם אלא מה'. כיון שכך מה שהאדם רוצה באמת הוא בעצם גם רצונו של הקב"ה ולכך יש נגיעה גם ליכולת האדם להשפיע בעולם (ועיין עוד בהמשך בקטע על התפילה).

על סמך דברים אלו ברור מדוע "כל רצון חופשי סופו לטוב וכל הכרח סופו לרע" [3] שהרי אם רצון האדם מבטא גם את רצון גבוה (הטוב) הרי המטרה היא להביא את רצון האדם לידי ביטוי, ולהילחם במגבילים ובמצמצמים של אותו רצון חופשי, מכיון שהם בעצם מצמצמים בכך את ביטוי רצונו של ה' בעולם.

בירור וזיכוך הרצון

על סמך הדברים הנ"ל שעל האדם להביא לידי ביטוי את רצונו, יש לברר איך מגלה האדם את רצונו ואיך הוא יודע להפריד בין תביעות שליליות הנמצאות בקרבו לבין ביטוי רצונו החופשי שמהוה כאמור חלק מרצון גבוה. הרב מבחין בין תקופות היסטוריות שונות ובין שלבים שונים בהתפתחות האדם. ההסטוריה העולמית החלה בנפילה:

"נפלו העולמות בנפילת הרצון, האדם נפל בתהום החטא, נתקטן רצונו ונזדהם הכל נחשך, הכל נתקטן אומלל וקדר" [4].

לפני חטא אדם הראשון היה שלב גבוה יותר - בו לא היה צורך לזכך את הרצון - כי מצבו הטיבעי היה מזוכך ומבורר. מאז החטא - אין רצון האדם זך, הוא מזוהם ועל האדם לעמול על מנת לנקותו מהסיגים שדבקו בו. יותר מכך - רצון האדם צריך פיתוח יותר מכל הכוחות כולם.

"בילדות האנושיות הרצון הטבעי של האדם צריך חינוך של כניעה, של שבירה, ושל היפוך, כל זמן שהאדם הולך ומשתכלל כך רצונו העצמי הולך ונהפך לטובה, ושבירתו של הרצון מאבדת טובה רבה" [5].

הוה אומר - יש שלבים בהתפתחות האדם בהם יש צורך לא להישמע לרצונו הטבעי של האדם אלא להיפך - לעשות דברים המנוגדים לרצונו הטבעי. אמנם, אין זה נתפס כאידיאל אלא כשלב בחינוכו של האדם [6]. (מסגנון הרב עולה שאין דברים אלו אמורים רק בחייו הפרטיים של האדם אלא גם בחיי הכלל. גם שם יש תקופות שבהם רצון הכלל "אומלל וקדר" ויש אשר השתכלל הרצון. המעבר בין התקופות השונות בעייתי מכיון שמחד "מונח פראות ברצון ששבירתו היא עליה ופתוח" אבל מאידך מונח בו "כוח אור הטוב, ששכלול העולם תלוי בהשארתו על פי תכונתו" [7].)

אין תהליך בירור הרצון מסתיים בשלב החינוך. גם לאורך הדרך יש התמודדות: "חלקים ידועים... של הרצון משליכים בתור פסולת, חותכים וזורקים בתור עורלה, והמותר עולה ומתקדש" [8] אם כך ברור: אין לאדם לתת לרצונו לפרוץ בלא התמודדות. עליו לחקור ולברר האם באמת זהו רצונו. אולי הוא נמצא כעת בשלב בו זקוק רצונו לשבירה או לתיקון ואל לו להביאו לידי ביטוי. ישאל השואל - מנין לו לאדם אותה יכולת הפרדה ובירור, כנראה שמאמין הרב בכוח האדם וביכולתו להפריד בין רצונות הנובעים מעומק החיים ואחדותם לבין רצונות חיצוניים ויצרים - "יבוא האדם לידי הכרה עמוקה במהות רצונו בעומק החיים שלו בדרך שיגובו וקדושתו, ובנוראותה של הסכנה האורבת לו כשיטה מהמסילה" [9].

אבל אדם שאין רצונו מבורר ומזוכך שינסה בכל אופן להביאו לידי ביטוי - סופו לגרום רעה לעצמו. ולכן "כשקדושתו של אדם מגעת למידה כזו, שהטוב שבעצמיותו הוא המכריע בחייו, אז יוכל להיות מתקיפי עולם, וכוחות גופו ונפשו ראויים הם שיזרמו בדרכם בחיים במלואם... אבל בזמן שלא נזדכך עדנה, והרע שבו מרובה על הטוב, אז ראוי לו להשפיל דעתו לשבור לבבו להיות רך כקנה ורצונו יהיה רפה כמה דאפשר רק לדבר מצוה ברורה יחזקהו ויאמצהו, עד יאיר עליו אור ה' ויזדכך

כראוי, ויבוא לו תור הגבורה להיות מגבורי כוח עושי דברו" [10].

חיזוק הרצון ותהליך התשובה

בתהליך התשובה מחלק הרב בין שני סוגים של תשובה: תשובה נמוכה המחלישה את רצון האדם ופוגמת בכך את אישיותו ותשובה עליונה ששמה את הדגש בחיזוק רצונו ואישיותו של האדם, עשיית הטוב מתוך חוזק ועוצמה ולא מתוך ריפיון הרוח והרצון, וזו המדרגה הגבוהה יותר שבה נהפכים חובות לזכויות [11].

אין ספק שכל תהליך של תשובה גורר בעקבותיו רפיון הרוח והרצון. עקב הסלידה מעשיית חטאים והערמת קשיים על נפש האדם, מתוך רצון לשומרה ולא לתת לרוח החטאה להתפרץ, נחלש רצון האדם. אומנם סופו של האדם שהוא חוזר לדרך הישר אבל רצונו חלש. הרב ממשיל אותו לחולה, שקיבל תרופה. התרופה ריפאה את המחלה אך גם החלישה את הכוחות הבריאים הקיימים בו [12]. אמנם, החלשת הרצון בשלב זה של התשובה אינה שלילית לחלוטין ויש בהחלשה זו "הרבה מן העדינות והאצילות המזככת את הרוח" [13] אך בכל אופן צריך לחזק ולרפא את הרוח והרצון.

דברים אלו אמורים ביחס לתהליך התשובה, אבל לגבי מגמתה הכללית של התורה מדגיש הרב שאין מטרתה התנגדות לרצון אלא להיפך - "והמעטת הטרחים היא אחת ממגמות התורה האלהית, הנותנת שביל חיים ומהלך ישר לכל כוח הרצון..." [14]. לכן אדם שהגיע למצב שרצונו רפוי וחלש, הדרכתו שונה -

"צריך הוא להתאמץ לחזקו (את הרצון) בכל מיני אימוץ כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב שחק טבעו מתאים לו, וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות." [15]

התפילה

אין קשר זה של התחברות רצון האדם ובוראו קשר עקר. האדם מושפע אולם מאידך הוא גם בעל יכולת להשפיע. עניין זה מתגלה בתפילה.

"עיקר בניין הרצון... בא מיסוד התפילה... ורצונו של האדם הניגש אל ה' הוא כבר רצון מתעלה, רצון מתאמץ לבוא לתוכן מהותיותו האמיתית" [16]. גישת האדם לה' מקדמת אותו, רצונו מתברר מכיון שהוא מבטאו ומגדירו, וברור שאדם המבטא רצון מסויים לפני בוראו עוסק בשאלה האם זו היא שאיפה הראוייה להישמע לפני מלך מלכי המלכים ובכך מברר הוא לעצמו את "מהותו האמיתית" של רצונו.

יכולת האדם להשפיע בתפילתו, נובעת בתפיסת הרב מראייה הרמונית של העולם הרוחני שהאדם הוא חלק ממנו. "בשעת התפילה מתעלה רצון האדם מתאחד הוא עם הרצון הכללי... שבו כלולים כל המאויים" [17]. התפילה אם כך איננה בקשה או תחינה של האדם מאלוקיו אלא הרבה מעבר לכך. התפילה היא תהליך רוחני בו מובע רצונו של האדם ועל ידי תהליך של הידבקות בה' רצונו כבר אינו רק רצונו הפרטי אלא ממש רצונו של קודשא בריך הוא "וכפי ערך הדבקות האיכותית הזאת, הרצון הזה פרטי, שנשתחרר מפרטיותו, והוא הולך... ומתגבר מתוך חזרתו ליסוד חייו... לעומק רצון ה'... הרי הוא פועל את פעולתו כפי רצונו וציורו" [18]. ואם כן, אם עד כה דנו בלגיטימיות שברצון האדם כיון שמקורו אלוקי, על ידי תפילה יכול האדם אף "לשנות" את רצון ה'. מובן שמבחינה פילוסופית אין הדבר מובן כלל ועיקר, שהרי איך יכול להיות שינוי ברצון אלוקים ולכן דברי הרב אינם אמורים במישור הפילוסופי - "אין הפילוסופיא, המבינה את העדר השינוי ברצון ה' יכולה לגעת בגובה זה שהוא כולל בקרבו את כל השינויים בהשוואה ניצחית..." [19].

על פי הדברים האמורים יובן מדוע תפילתם של צדיקים היא בעלת השפעה רבה - מכיון "שהרצון הטוב החופשי מכל מועקה, רוח אלוקים הוא המרחף בכל ההויה מתגלה הוא בלבם שלי צדיקים וישרים בכל הודו, לפי הערך שהם מקבלים אותו, פועל הוא את פעולתו בלי הרף..." [20] ולכן:

"תפילתן של צדיקים עושה מהפכה גדולה לטובה, בערכי העולם כולו. מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן אף תפילתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממידת רגזנות למדת רחמנות" [21].

הרצון ומקומו באדם

עד כה דנו ברצון. בחשיבותו, בהשפעתו, ובדרך לגלותו. ישאל השואל: במערכת החיים של האדם אנו מכירים את התאוות הגופניות, עולם הרגשות גם הוא מוכר לנו, ובההשגות השכליות אנו משתמשים בתדירות גבוהה. ברם היכן מקומו של הרצון במערכת זו, ומה יחסו לחלקי הנפש והגוף?

העולה מדברי הרב - שהרצון הינו כוח נוסף הקיים באדם. הרצון אינו נובע מאחד הכוחות האחרים ומקורו אינו האדם אלא הקדוש ברוך הוא. הרצון נתפס כגילוי ראשוני של "המהות הרוחנית" לעומת השכל והמידות המהוים גילוי שני ושלישי [22] משמעות הדבר - שהרצון הוא הגילוי הקרוב והאמיתי ביותר של רוח אלוקים לעומת השכל והמידות המתגלים על ידי הרצון כענפים מגזע.

פעולת הרצון אינה במישור ההכרה "אפשר לומר שהרצון לעולם לא יוכר כמו שההכרה לא תרצה" [23]. הוה אומר - אין הכרח שהאדם יוכל להסביר את רצונו לעשות דבר מסויים. לפי זה - התשובה לשאלה: "מדוע אתה רוצה לעשות דבר מה?" תהיה - אני רוצה כי כך רצוני! והדבר יוכל להיות אמיתי ונכון למרות שלא יהיה לכך הסבר רציונאלי או אפילו אמוציונאלי. מובן שמיד יזדעק השומע וישאל - האין בכך מתן לגיטימציה לכל רצון, אפילו הוא שפל ומזוהם? אם האדם אינו שולט על רצונו, סופו מי ישורנו? ברור שאין זו הכונה. הבעת הרצון בצורה חופשית היא סוף התהליך, ויש צורך בשלבי חינוך, בשלבי שבירה ואף לאורך הדרך יש "לזרוק את עורלתו" אבל אל לו לאדם להתכחש לרצונו כיון שביושר ובטוב יסודו והוא ניתן לו על מנת שינחה אותו בעולמו.

אף על פי שהרצון וההכרה נמצאים בשני מישורים שונים יש יחס ישיר בין מעלת הדעת [24] למעלת הרצון; "הדעת צריכה להתרחב, להתעמק, עומק הדעת הוא מכוון עם הרצון, כשהדעה מתעמקת נוטלת היא עמה את הרצון בכל מקום שהיא מתפשטת" [25]. לדעת אם כך חלק חשוב בפיתוח הרצון כיון שכוחות האדם מושפעים זה מזה ואין האדם יכול להתקדם במישור הרצון ללא השתתפות הדעת. שהרי: א. ללא חקירה ודרישה מנין לו שזהו רצונו? ב. עצם העמקת הדעת והרחבתה מאפשרת לרצון האדם לפעול כלפי מישורים ומרחבים החסומים בפני אדם שיתכן שרצונו שלם אולם דעתו פגומה. ג. אומנם, מקורו של הרצון אלוקי אולם הוא מושפע מכוחות הנפש שבאדם. ואדם שדעתו רחבה גם רצונו נובע מעולם רוחני שלם יותר. היחס בין הרצון לחוכמה הוא הדדי - "מונע הוא העוון את גילוי החוכמה, מפני שהוא פוגם את הרצון ועיקר הופעת החוכמה גנוזה היא במעמקי הרצון" [26]. ללא הרצון, ללא השאיפה, החוכמה אינה יכולה להופיע "מכל מקום כשהוא רואה שרצונו נפגם אל יניח ידו מדרישה תדירית, ויתור בחוכמה וכפי המידה של התגברות אור התורה שבנפשו כן יתעלה גם כן רצונו" [27]. גם גוף האדם, החומר, קשור להופעת הרצון: "לפעמים הרצון חלוש מפני חולשת הגוף, ומצד הרוחני אינו מוכשר להתבסס יפה מפני חוסר אחיזה חומרית מבונה" [28].

היחס בין השכל והרצון לפני חטא אדם הראשון לא היה כלאחרי החטא.

"הרצון נפגם אחרי ההסתרה של החוכמה הבהירה שאז מתגלה שרצון וחכמה הם שני עניינים, מה שהוא גילוי של טעות שבאמת עניין ומהות אחד הם".

האדם נברא שלם, לא היה פגם ברצונו ולא בגופו - הוא נברא מהול, היתה בו אחדות מלאה ולכן לא היו סתירות בין רצונו לשכלו כיון ששניהם שאפו למטרה אחת. הניגודים והסתירות החלו לאחר חטאו, לאחר שנפגעה ההרמוניה "חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואיבד את עצמו" [29].הלך האדם שבי אחר יצריו, במקום ללכת אחרי רצונו ואחרי האמת הפנימית שבו, כיון שכך שקע בחומריות "האניות האמיתית נאבדה ממנו" ואבד את שלמותו. מאז הרצון אינו שלם, החכמה נפגמה ועל האדם מוטל לחזק את רצונו ולאמץ את שיכלו - לא על מנת שישארו ככוחות פרטיים אלא על מנת שיתמזגו "עד שאין להם כלל אותו הטבע ואותה התכונה שיש לכל יסוד מהם בפני עצמו, אלא אור של איזה מה חדש יוצא ממיזוגם..." [30]. כל זמן שהרצון והחוכמה נפרדים יתכן שיהיה קיים "רצון מואר בהכרה טובה" אבל לכלל עוצמה מחודשת אי אפשר להגיע. למרות שהרצון והחוכמה נובעים ממישורים שונים בחיי האדם המטרה צריכה להיות אחדות ביניהם, שהדבר שהאדם רוצה או עושה ינבע מכל כוחות הנפש שלו [31] בלי שיוכל להפריד בין רצונו לבין הסיבה השכלית לעשות דבר זה. תהליך זה קורה אצל הצדיקים: "אצל הצדיקים הגדולים שכבר קידשו את כל כוחותיהם, יכולה היא המחשבה להיות נובעת מהרצון, וכל מה שהחוכמה יותר מקושרת היא עם הרצון הפנימי שלהם, היא יותר מאוששת ובנוייה על פי מעמק האמת היותר חסין, כי עיקר האמת מונח הוא בטבע הקדושה, המוטבעת עמוק בנפשם..." [32].

כיון שהרצון הוא דבר פנימי וכיון שהרב לא מתייחס אליו כדבר סובייקטיבי אלא כדבר המקושר לאלוקים, המחשבה הנובעת מתוך הרצון, היא מחשבה הנובעת מתוך אמת אלוקית וזוהי דרגת הצדיקים.

רעיון ההתבוננות הפנימית [33]

עיקרון זה של בניית העולם הרוחני על פי הסתכלות לתוך האדם ולא על פי הסתכלות החוצה חוזר במספר קטעים ורעיונות ומראה את התייחסות הרב לאדם כיצור שצריך להיות מונחה על פי עולמו הרוחני ולא על פי דברים שאינם נובעים מקרבו [34].

"העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד... ויש אשר הקשבתו היא כל כך מפולשה עד שאובד הוא את הרצוז העצמי יודע הוא שמות רבים, רק את שמו שכח, ולא ידע. אז כל עמלו לריק הוא" [35].

לפעמים בגלל הקשבת האדם לדברים החייצונים לו סופו שהוא שוכח את שמו ואת היחודיות שלו. תקנתו היא "עורלת אוזן כבירה" לתת לאמת הפנימית שלו לפרוץ ואז "הוא שב ומתחדש בצורה חדשה".

גם לגבי חינוך האדם - מטרת המחנכים אינה צריכה להיות החדרת רעיונות החיצוניים לאדם אלא לנסות לפתח את הקיים בתוכו:

"באים מחנכים מלומדים מסתכלים בחיצוניות, משיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח..." [36]

וכאשר שמים את הדגש על חשיפת הפנימיות, לא מהסס הרב לומר "ישנם צדיקים כאלה שאינם צריכים לא ללמוד ולא להתפלל לפי מדרגתם כי אם לפרקים, כרב יהודה, ואסור להם לשבר מידותיהם, אלא הם מניחים את רצונותיהם וכל נטיותיהם להתרחב ולהתפשט, וכל חפצם נעשה, ויגזרו אומר ויקם להם, וכל העולם כלו חי בכוחם" [37].

ולכן המסקנה הנדרשת היא - לא להפריע לנפש האדם ברוב עמל, "לא עמל גופני ולא עמל רוחני, אין להלאות עדינת עולם בעבודת פרך" [38]. יש לתת לנפש להתפתח ולפרוץ מעצמה.

"אם אל מקור התורה שואף אתה,
התרומם והתאזר לקראת אותה העליונות
הפועמת ברוחך פנימה...
היה בן חיל
והבט נכוחה לקראת האור,
המתגלה לך מבין החרכים" [39].

---