שיטת הרמב"ם בגדרי בונה - מכה-בפטיש [1] / אלי בלום

הגמרא בשבת קב: מונה מספר פעולות, שנחלקו רב ושמואל אודותיהן, מחמת איזו מלאכה מתחייב על עשייתן, מלאכת בונה או מלאכת מכה בפטיש:

"מסתת משום מאי מחייב, רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש, העושה נקב בלול של תרנגולים רב אמר משום בונה ושמואל אמר משום מכה בפטיש".

נחלקו הראשונים בהסבר מחלוקתם ובפסק ההלכה. רש"י ובעה"מ מבינים שחלקו אם יש בניין וסתירה בכלים או לא, והלכה כשמואל שאין בניין וסתירה בכלים. לעומתם מבין הרמב"ן במלחמות, שבין לרב ובין לשמואל יש בניין וסתירה בכלים ואין הלכה כמותם.

הרמב"ם בפרק י' הלכה י"ד [2] פסק לכאורה כרב:

"העושה נקב כלשהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה".

לעומת זאת, בפרק כ"ג ה"א אומר הרמב"ם:

"העושה נקב שהוא עשוי להכניס ולהוציא, כגון נקב שבלול התרנגולות שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל, הרי זה חייב משום מכה בפטיש". (ומשמע שפסק כשמואל).

וכן בפ"י הט"ז כשמגדיר הרמב"ם מלאכת מכה בפטיש ודן בתולדותיה אומר הרמב"ם:

"והעושה נקב כלשהוא בין בעץ, בין במתכת, בין בבניין, בין בכלים, הרי זו תולדת מכה בפטיש וחייב".

והדברים תמוהים שפסק מחד כרב ומאידך כשמואל ומשייך את הפעולה הנ"ל לשני [3] האבות?

בתירוץ הדברים ניתן להעלות שני כיוונים:

א. או שאכן מחייב הרמב"ם על עשיית נקב בלול גם משום בונה וגם משום מכה בפטיש, וכן כתב הלח"מ (י, יד):

"ונראה שהוא ז"ל מפרש דמ"ש רב חייב משום בונה כלומר אפילו משום בונה וה"ה משום מכה בפטיש" [4]

אלא שאף הלח"מ חש בקושי שבתירוץ כגון זה בשיטת הרמב"ם:

"ומ"מ סתם כאן רבינו הרבה בזה, שהיה לו לכתוב חייב משום בונה ומשום מכה בפטיש, אלא שהוא סמך על מה שכתב לקמן והדברים סתומים".

ואכן אם נעיין ברמב"ם (ח, ד):

"כל זרע שקצירתו מצמחת אותו ומגדלתו כגון אספסתא וסלקא, הקוצרו בשגגה חייב שתי חטאות, אחת מפני שהוא קוצר ואחת מפני שהוא נוטע; וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע".

ולעומת זאת אומר הרמב"ם (ח, יא):

"וכן הבורר שמרים מתוך המשקין הרי זה תולדת בורר או תולדת מרקד וחייב".

כלומר, הרמב"ם התייחס ישירות לפעולות שיש בהן אפשרות חיוב משום שתי מלאכות, והגדיר בבירור אם חייב משום שתיהן או רק משום אחת מהן. ולפלא הוא שלא התייחס כאן בהלכה אחת לשתי המלאכות והמתין להלכה ט"ז. וביותר קשה שבפרק כ"ג, שם מנה הרמב"ם את האיסורים דרבנן הקשורים למלאכות השונות, הזכיר הוא את עניין עשיית הנקב רק בקשר למלאכת מכה בפטיש, וכלל לא הזכיר שם בהקשר לכך את מלאכת בונה. [ועיין במנחת חינוך - מוסך השבת, כה', שהקשה קושייה זו ותירץ על פי כיוונו של המג"א בסי' שי"ד, ואכמ"ל].

ב. כיוון שני לתירוץ בנוי על ההנחה שיש הבדל בין ההלכות השונות, ושונה נקיבת הנקב בהי"ד מנקיבת הנקב בהט"ז ובפרק כ"ג.

ואכן, הגאון הרוגאצ'ובר ב"צפנת פענח" מחלק ואומר:

"כל שהוא דכאן (י, יד) וכל שהוא בהלכה ט"ז אין פירושם שווה. דכאן רצה לומר נקב מעבר לעבר רק קטן, ושם רצה לומר שלא נקב מעבר לעבר..."

ובהט"ז:

"ולקמן פרק כ"ג ה"א, רצה לומר בנקב גדול דהיינו מעבר לעבר וכאן רצה לומר שאינו מעבר לעבר..."

נראה, שעל פי חילוקו נוכל לחלק בבהירות בין ההלכות הנ"ל ברמב"ם, אלא שקודם לכן יש לעמוד על ההגדרות המדוייקות של מלאכת בונה ומכה בפטיש על פי שיטת הרמב"ם, ובעזרתן להבין את ההלכות הנ"ל.

מלאכת בונה

הרמב"ם (י', י"ב) פותח את דיונו במלאכת בונה:

"הבונה כל שהוא חייב, המשוה פני הקרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא גומא או גיא הרי זה בונה וחייב".

מפתיחה זו משמע, שהגדרת מלאכת בונה לפי הרמב"ם היא למעשה הגדרת תוצאת הפעולה, כלומר היוצרות בניין של קבע. שהרי אם בחר הרמב"ם להביא בראש ובראשונה את עניין השוואת הקרקע, פעולה שבפני עצמה אין בה כל בניין, נראה שהבין שכוונת הגמרא בדף עג: "אמר רבא היתה לו גומא בבית וטומאה חייב משום בונה, בשדה חייב משום חורש", שכשם שבשדה השוואת הקרקע נחשבת כחרישה מפני שהיא מתקנת את השדה, כך בבית - השוואת הקרקע מהווה חלק מבניינו.

ברור, שהגדרה זו אינה מכסה את כל התולדות שמביא הרמב"ם, למשל: "המגבן את הגבינה הרי זו תולדת בונה" (י, יג).

ואכן, אם נעיין ברמב"ם בפ"ז ה"ו נגלה שהוא מרחיב את הגדרות "יצירת הבניין":

"שכל המקבץ חלק אל חלק ודבק הכל עד שיעשו גוף אחד הרי זה דומה לבניין"

והגדרה זו כוללת בתוכה פעולות בנייה שאינן מביאות בסופן תוצאה של בניין קבע, כיון שדיבוק וקיבוץ חלקים זה לזה, לפי הרמב"ם, הוא פעולת בנייה ולמרות שהתוצאה אינה בניין ממש, חייב גם עליה משום בונה [5]. [ועיין בפרק י, הלכות יב-יג שם מתפצלות התולדות לשני סוגים על סמך האמור לעיל).

ואם כך, הנקב שעליו דן הרמב"ם בפ"י הי"ד, במסגרת מלאכת בונה, ושנכתב בסמיכות להמשך ההלכה: "המחזיר דלת של בור ושל דלת ושל יציע חייב משום בונה", משתייך למלאכת בונה מצד החלק הראשון של הגדרתה כלומר, מצד תוצאת הפעולה. כשם שבית ללא ריצפה אינו בית, ובור או דלת שאין כל אפשרות כניסה אליהם אינם בור ודלת, כך אין הלול מתקרא לול, כל עוד אין לו פתח קטן המאפשר לאור לחדור אליו. מכאן, שנקב זה המשמש לאורה הינו חלק אינטגרלי מבניין הלול, והכרחי לתפקודו.

מלאכת מכה בפטיש

הגמרא בדף עה: אומרת:

"רבה ור' זירא דאמרי תרוויהו, כל מידי דאית ביה גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש".

בעקבות גמרא זו הגדירו ראשונים [6] רבים את מלאכת מכה בפטיש כפעולה המסיימת מלאכה, כדברי רש"י (עג. ד"ה מכב"פ) "הוא גמר כל מלאכה". לגבי הקשר בין שם המלאכה להגדרתה, אומר רש"י על המשנה קב:

"שמפוצץ בו את האבן מן הסלע; לאחר שחצב את האבן סביב ומבדיל מן ההר קצת, הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת וזהו גמר מלאכה של חוצבי האבן" [וכן עיין רש"י על המשנה עג. שמביא קשר נוסף בין המלאכה לשמה].

אך, ברמב"ם אין הגדרה זו אפשרית כהגדרת אב המלאכה, והדבר בולט הן בחיבורו על המשנה והן במשנה תורה.

בפיה"מ (ז, ב):

"המכה בפטיש ואפילו בגמר מלאכה כדרך שעושים המרקעים בפטישים שמכים הכאות קלות מאד כדי ליישר את הכלי ולהחליקו..., ולפיכך כל תיקון מלאכה וגמרה כגון השיפה והצחצוח וכל מיני היפוי כולן תולדות מכה בפטיש".

ובמשנה תורה (י, טז):

"המכה בפטיש הכאה אחת חייב. וכל העושה דבר שהוא גמר מלאכה הרי זו תולדת מכה בפטיש וחייב".

משמע, שמלאכת מכה בפטיש היא מלאכה בעלת אופי יחודי, שממנה ניתן ללמוד כתולדה גם את עניין גמר המלאכה. אך היא עצמה מלאכה שמתחייבים עליה אף אם אינה נעשית כשלב סיום בעשיית חפץ. ונשאלת השאלה הא כיצד?

וכדי להבין את הרמב"ם הנ"ל ארחיק ראיותיי:

הגמרא בב"ק צח. אומרת:

"השף מטבע של חבירו פטור, מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי. והני מילי דמחיא בקורנסא וטרשיה, אבל שייפה בשופינא חסורי חסריהיו".

מסבירים רוב הראשונים כשיטת רש"י שכיון שמדובר במטבע, אם היכה בו בפטיש ומחק את הריקועים לא הפסיד משקלו, רק שפסלתו מלאכות והוי נזק בגרמא. אך אם שייפו, פחת משקלו של המטבע וערכו האמיתי ולכן זהו הפסד ישיר.

אך הראב"ן שם נוקט שיטה יחודית ואומר:

"...היה מוטל לפניו (המטבע) על האבן או על הסדין והכה עליו בקורנס ומחה המטבע פטור דהא שלו לפניו הוא ולא חסריה ולא מידי... והוא הדין אם היכה על בת נפש (כלי) של זהב ופחסה או על כלי של כסף ולא חיסרו... דפטור".

ודבריו צריכים עיון שהרי אף שינוי ב"צורת נכסים" יכול להוות הפסד כבד?

אלא שלפי הראב"ן נזק בחפץ נקבע לפי השינוי שחל בחפץ עצמו ובמהותו, וכיון שמלאכת העיצוב היא פעולה בחיצוניות החפץ, אין שינוייה נחשב כפגיעה ישירה וכנזק שמחייב בתשלומים את המזיק.

העיקרון העולה מדבריו הוא, שיש שוני בין פעולה שפועלת בגוף החפץ ובעצמיותו הפנימית לבין פעולה שנעשית בצורתו החיצונית בלבד.

ולפי זה, לענייננו ניתן לומר ששונה מלאכה המקנה צורה לחפץ שכבר קיים, ממלאכה היוצרת דבר חדש או המשנה שינוי פנימי מהותי בחפץ.

מלאכה העוסק בצורת החפץ בלבד ובעיצובו, מטבעה, הינה מלאכה המוגדרת כמלאכת גימור, שיפור וליטוש וזוהי לפי הרמב"ם מלאכת מכה בפטיש - "שמכים הכאות קלות כדי ליישר את הכלי ולהחליקו"

מכאן, שמלאכת מכה בפטיש אינה מלאכה שמתבצעת מבחינה כרונולוגית בסוף יצירת החפץ, אלא היא מלאכה הכוללת בתוכה את כל הפעולות שבמהותן הן פעולות גימור. כלשון הרמב"ם: "המנפח בכלי זכוכית, והצר בכלי צורה אפילו מקצת הצורה הרי זו תולדת מכה בפטיש וחייב"

אם נחזור, לאור האמור לעיל, לסתירה שנידונה בעניין העושה נקב בלול של תרנגולים, נוכל לומר שבניגוד לכתוב בהלכה י"ד, שם דן הרמב"ם בהשלמת מלאכת הלול וכדלעיל, בפרק כ"ג ה"א עוסק הרמב"ם בעשיית [7] פתח ללול שממהותו הוא נספח ללול המשפרו. וכמדוייק בלשונו: "כגון נקב שבלול התרנגולין שהוא עשוי להכניס האורה ולהוציא ההבל". הוי אומר, אין זה אותו נקב בסיסי המשמש לאורה שבלעדיו אין כלל שם לול על הבניין שלפנינו, אלא זהו פתח שנעשה לאחר שנגמרת מלאכת הלול, פתח העשוי להכניס ולהוציא, ושמטבעו הינו מלאכת גימור.

ואכן בדברי הגאון הרוגאצו'בי מדוייק ההבדל היטב, שבהבחינו בין הנקב בהט"ז שאינו מפולש (וודאי הוא מלאכת גימור) לבין הנקב שבהי"ד כותב:

"דכאן (הי"ד) רצה לומר נקב מעבר לעבר רק קטן"

ולגבי הנקב שבפרק כ"ג:

"ולקמן פרק כ"ג ה"א רצה לומר בנקב גדול דהיינו מעבר לעבר". - נקב שהינו פתח שממנו נגזרים איסורי דרבנן שגדרם הוא דוקא פתח ולכן מקומו בפכ"ג.

---