פרשת ה"מן" - "טרף נתן ליראיו" [1] / עמירם דומוביץ

המבנה של פרשת ה"מן", העומדת במרכזו של פרק ט"ז בספר שמות (א­כז), הינו מורכב וחריג בהשוואה למבנים הפשוטים והמסודרים של פרשיות דומות בתורה, העוסקות בצרותיו ובתלונותיו של עם ישראל בדרך בצאתו ממצרים. כדי להבליט את המבנה הייחודי של פרשת ה"מן" מתבקשת השוואה בינה לבין פרשיות דומות ומקבילות במקרא, ובעקבותיה נדרש הסבר מפורט למבנה המורכב והחריג של הפרשה הנידונה.

קריעת ים סוף [2]

הצרה : "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם וייראו מאד".

התלונה : "ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים...".

הפתרון : (מפי ה') "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי... ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה...".

הביצוע : "ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה, ויבקעו המים".

פרשת המים במרה [3]

הצרה :"...וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם..."

התלונה :"וילנו העם על משה לאמר מה נשתה...".

הפתרון :"ויורהו ה' עץ".

הביצוע : וישלך (משה) אל המים וימתקו המים".

פרשת המים ברפידים [4]

הצרה : "...ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם".

התלונה : "וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה...".

הפתרון : "ויאמר ה' אל משה עבר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל... ומטך... קח בידך והלכת... והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם".

הביצוע : "ויעש כן משה".

הנה כי כן, סדר השלבים בשלוש הפרשיות הנזכרות הוא קבוע והגיוני: צרה, תלונה, פתרון, ביצוע. לאור הדוגמאות האלה אפשר היה לצפות כי גם המבנה של פרשת ה"מן" יהיה ערוך באותו סדר, אך לא כך הם פני הדברים, כפי שיוכח להלן:

פרשת ה"מן"

מבנה הפרשה (שמות ט"ז, ב - כז)

השאלות העולות ממבנה פרשת ה"מן"

שאלה מרכזית:

מדוע שובש סדר השלבים ונשבר המבנה ההגיוני בפרשה זו?

פירוט השאלה המרכזית:

1. מדוע יש צורך בשני פתרונות נפרדים אשר ביסודם הם בעלי תוכן זהה - הבטחה להאכיל את העם?

2. מה מטרת הנאומים של משה ואהרן?

3.מיקומם של הנאומים בין שני הפתרונות, על שום מה?

4.בפתרון השני נאמר למשה למסור את תוכנו לעם ("דבר אליהם לאמר") [7], ואילו מן הפתרון הראשון עולה כי הדברים נאמרו רק למשה ("ויאמר ה' אל משה") [8], שכן לא נאמר בהקשר זה "דבר אל בני ישראל" או כיוצא בזה.

מה גרם אפוא להבדל זה בין שני הפתרונות? שאלה זו, לכאורה, עומדת בפני עצמה בלא קשר לעניין המבנה, ברם, בהמשך יובהר כי גם היא רלוונטית לנושא.

תשובות לעניין

ניתוח פסוקים ד'-ה': הפתרון הראשון

אפשר לחלק את הפסוקים האלה לשלושה חלקים, כאשר כל חלק מציין פן אחר הקשור ב"מן".

1.הנס: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".

2.הנסיון: "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו הילך בתורתי אם לא".

3.השבת: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, והיה משנה על אשר ילקטו יום יום".

בעוד שהחלקים המדברים על "הנס" ו"השבת" הינם ברורים, הרי שהחלק המדבר על "הניסיון" טעון הסבר. על איזה ניסיון מדובר.

האבן עזרא מפרש: "וטעם אנסנו שיצטרך אלי בכל יום".

והרשב"ם מוסיף: "מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי".

והרי "תורתי" אלו הם ציוויים ומצוות. והשאלה היא: אלו ציוויים, הקשורים ב"מן", תוכנם מורה על התלות היומיומית בקב"ה?

התשובה היא: כי "תורתי" מרמז על הציוויים הנאמרים בהמשך:

1.לא להרבות (שם, טז)

2. לא להותיר (שם, יט)

האנשים "המרבים" או "המותירים" הם אלה אשר אינם חפצים ב"יצטרך אל הקב"ה בכל יום" (ראב"ע), הם אינם רוצים ש"עיניהם יהיו תלויות למזונותיהם אל ה'" (רשב"ם), אלא מנסים להבטיח את מזונם לעתיד, בדרך טבעית: להרבות מן או להותיר ממנו.

עתה לאחר שגם עניין הניסיון, המופיע בפיתרון א', ברור, נעתיק את הדיון לפסוקים העוסקים בפיתרון ב' ובביצוע (שם יא-כז), תוך דילוג זמני על פסוקים ו-י (הנאומים).

פסוקים אלו עוסקים בשלושה נושאים, ולמרבה ההפתעה אלו הם שוב, הנס, הניסיון, והשבת, ולא זו בלבד אלא שהם מופיעים בדיוק באותו הסדר.

בתחילה, חטיבה של פסוקים העוסקים בנס (שלו ומן)

בהמשך, חטיבה של פסוקים העוסקים בניסיון (לא להרבות ולא להותיר).

ולבסוף, חטיבה של פסוקים העוסקים בשבת (לחם משנה, שמירת השבת).

מבנה פתרון ב' לעומת מבנה פתרון א'

אכן שלושת הנושאים - הנס, הניסיון והשבת - מופיעים בסדר זה לראשונה בצורה כללית ותמציתית בפסוקים ד-ה. וחוזרים ונשנים בדיוק באותו סדר, אך בצורה מפורטת ומורחבת בפסוקים יא-כז, הכוללים גם את שלב הביצוע. [יש כאן מעין "כלל ופרט"]

בשני מחזורי הפסוקים נאמרו הדברים למשה מפי הגבורה, אך ההבדל בין האמירה הכוללנית במחזור הראשון לאמירה המפורטת במחזור השני - כאשר בתווך מופיעים הנאומים של משה ואהרן - מוביל אותנו אל הפתרון לשאלות שעוררנו בראשית דברינו. לכשנתבונן בתוכן נאומיהם של משה ואהרן, ונבין את רקעם, מטרתם ותפקידם בנסיבות המיוחדות שנוצרו בפרשת ה"מן", נוכל גם ללמוד, הן על סיבת הפיצול של דברי ה' למשה, והן על סיבת האופי השונה של הדברים בשני המחזורים, כאמור. לשם כך עלינו לחזור לשלבי הצרה והתלונה המופיעים בפסוקים ב-ג ולבדוק את תוכנם ומהותם.

משה, השומע מפי העם את תלונת הרעב, מבחין בתוך כך בבעייה נוספת חמורה לא פחות: משבר אמונה עמוק, שהעם שרוי בו: "ויאמרו אליהם בני ישראל מי יתן מותנו... כי הוצאתם אותנו (ממצרים) אל המדבר הזה". (פסוק ג')

אין הם אומרים: כי הוציא ה' אותנו ממצרים (ורש"י עומד על כך בהמשך, כפי שעוד נראה) אלא כי אתם, משה ואהרן, "הוצאתם אותנו". הם רואים, כביכול במשה ואהרן את האלוהים,

לדעתם אין עוד הפרדת רשויות:

ה' הוא האלוקים

ומשה הוא שלוחו.

אלא אוחזים בטעות כי, כביכול, משה הוא האל והאל הוא משה.

ואכן משה "הרועה" ניצב בפני דילמה קשה. עליו להתמודד בעת ובעונה אחת עם שתי בעיות קשות וחמורות:

האחת, פיזית - קיומית - בעיית הרעב.

השניה, רוחנית - ערכית - משבר האמונה.

ועם איזו מבין השתים עליו להתמודד תחילה, עם "הקמח" או עם ה"תורה"?

משה סבור כי פתרון משבר האמונה קודם לפתרון בעיית הרעב, שכן "הזן את העולם" עשוי שלא לזון את ישראל אם לא יכירו בו כ"אל מוציאם ממצרים".

עוד הוא עומד ותוהה כיצד להשיב לב אבות על בנים לאביהם שבשמים, מתגלה ה' למשה (פסוקים ד-ה) ומודיע לו ורק לו, כי בעיית הרעב תיפתר באופן מיידי ובדרך נס, לאמור: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" ובתוך כך הוא רומז למשה, בצורה כללית, כי הנס יהיה כרוך בנסיון אמונתי ובשמירת השבת, אך מתפקידם הראשון (של משה ואהרן) לחלץ את העם ממשבר האמונה הפוקד אותו. ורק לאחר מכן תיפתר בעיית הרעב, בדרך נסית אשר תהיה מותנית בעמידה בנסיונות ובשמירת השבת.

נפנה אפוא לנאומים של משה ואהרן, נבדוק את תוכנם ונראה כיצד מתומדדים הם עם משבר האמונה.

1.בפתח הדברים פונים משה ואהרן אל העם לאמור: "ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים".

ורש"י על אתר אומר: "לפי שאמרתם לנו כי הוצאתם אותנו תדעו כי לא אנחנו המוציאים אלא ה' הוציא אתכם שיגיז לכם את השליו".

2. מילת המפתח, המנחה את נאומי משה ואהרן (פסוקים ו-ט), והחוזרת ונשנית שוב ושוב שבע פעמים בתוך ארבעה פסוקים היא: ה', להודיע כי ה' הוא האלוקים.

"...ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובקר וראיתם את כבוד ה' בשמעו את תלנתכם על ה', ונחנו מה, כי תלינו עלינו. ויאמר משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבע, בשמע ה' את תלנתיכם אשר אתם מלינם עליו, ונחנו מה, לא עלינו תלנתיכם כי על ה'. ויאמר משה אל אהרן אמר אל כל עדת בני ישראל, קרבו לפני ה', כי שמע את תלנתיכם".

3.התוכן הכללי של הנאום מצביע על נסיון השכנוע של משה ואהרן, כי ה' הוא האלוקים, ולפיכך על העם לפנות אל הקב"ה ולא אליהם: "ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה'" (רעיון זה חוזר פעמים בנאום).

עתה נכנס ה' בכבודו ובעצמו ל"תמונה", במטרה לחלץ את העם מן המשבר.

א.בתום הנאומים מסופר: "ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל, ויפנו אל המדבר והנה כבוד ה' נראה בענן. וידבר ה' אל משה לאמר" [9].

איזו משמעות נודעת להתגלות השכינה לעיני בני ישראל באמצעות "ענן הכבוד" במעמד זה?

מפרש האבן עזרא : "וידבר ה' - וראו כי משה הלך אל הכבוד ודבר עמו". ה' ומשה "משתפים פעולה" לעיני בני ישראל, למען יראו כי משה הולך לקבל הוראות מגבוה ולמען ילמדו כי לא משה הוא ח"ו האל, אלא רק שליחו הנאמן ועושה דברו.

ב. ולא זו אף זו: זאת הפעם ה' בכבודו ובעצמו, ולא על ידי שליח, עושה את הנס לעיני ישראל. במבט לאחור נגלה כי משה ואהרן "נטלו חלק" בעשיית הניסים לעם ישראל ממצרים ועד למרה.

במכות מצרים "ויט אהרן את ידו במטהו ויך את עפר הארץ [10] " (מכת כינים)

בקריעת ים סוף : "ויט משה את ידו על הים... ויבקעו המים" [11] .

במרה : "ויורהו ה' עץ וישלך (משה) אל המים וימתקו המים" [12].

אין להתפלא אפוא שרבים מבני ישראל טעו ויחסו למשה ואהרן תכונות על אנושיות וכוחות עליונים שבאמצעותם הם גורמים, כביכול, לשינוי סדרי בראשית, ומכאן ועד למשבר אמונה ולאמירה כי "הוצאתם אותנו" (ממצרים) הדרך מאוד קצרה. סביר אם כן להניח כי על מנת לעקור ולשרש מלב העם את האמונה הנפסדת בכוחם האלוהי, כביכול, של משה ואהרן, אין הם נוטלים הפעם חלק כלשהו בעשיית נס ה"מן". לפתע פתאום ובלא כל התערבות ידי אדם "ויהי ערב ותעל השלו... ובבקר היתה שכבת הטל... ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא [13]..." או אז יכול משה לומר לעם "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה [14] ". ולעקור מלבם את מחשבת הכפירה "באל מוציאם ממצרים".

עתה משנחלץ העם ממשבר האמונה והובטח לו לחם מן השמים, הגיע הזמן לנסותו. הילך בתורת ה' אם לא, שכן "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי ה' יחיה האדם" [15].

זה הזמן להעמיד את העם בנסיון וזו ההזדמנות להעביר אליו בפרוטרוט את מצוות ה' הקשורות במן:

הנסיון: "זה הדבר אשר צוה ה' לקטו ממנו: איש לפי אכלו... איש אל יותר ממנו עד בוקר [16] ".

השבת: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה... ויאמר אלהם הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש לה' מחר... ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת [17] ".

כאן המקום לבדוק אם אכן יש בניתוח המפורט הזה של פרשת ה"מן" בכדי להשיב לשאלות שהצבנו בראשית דברינו.

ניסינו לערער על הצורך בשני פתרונות נפרדים שתוכנם זהה, ביקשנו להבין את מטרת הנאומים של משה ואהרן ואת מיקומם בין שני הפתרונות הנפרדים, ורצינו לעמוד על סיבת ההבדל בין הפתרון הראשון, הקצר והתמציתי, לבין הפתרון השני, הרחב והמפורט.

תשובה אחת קצרה ותמציתית, העולה מן הניתוח המפורט דלעיל יש בה, לעניות דעתי, בכדי להשיב על כל השאלות גם יחד:

לא שני פתרונות נפרדים יש כאן אלא פיתרון אחד שראשיתו בדברי ה' - הקצרים והתמציתיים - המיועדים למשה בלבד, ואחריתו בדברי ה' למשה -

הרחבים והמפורטים - לאמור לבני ישראל, ובתווך הנאומים של משה ואהרן לעם ישראל, שתכליתם לחלץ אותו ממשבר האמונה "בא-ל מוציאם ממצרים" ולהיותו ראוי לניסי ה' ונפלאותיו, למען ילך בתורתו. זוהי אפוא גם התשובה לשאלה המרכזית שהצגנו בראשית דברינו, שבה ביקשנו להבין מדוע שובש סדר השלבים ונשבר המבנה ההגיוני בפרשת ה"מן". משבר האמונה ה"א-ל מוציאם ממצרים" "קלקל את השורה" שיבש את הסדר ושבר את המבנה.

לעומת זאת בשלוש הפרשיות (ים סוף, מרה, רפידים), שאליהן השווינו את פרשת ה"מן", לא היו בעם הרהורי כפירה [18] לפיכך לא שובש הסדר ולא נשבר המבנה ההגיוני. ללמדנו כי "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם, תהלתו עמדת לעד" [19].

"טרף נתן ליראיו" [20] אומר המשורר בתהילים, הווי אומר: ה' מספק את מזונם ("טרף") של יראיו, שומרי תורתו. ברם, פירושו של "מצודת דוד" לפסוק זה תואם להפליא את פרשתנו, וזה לשונו: "טרף נתן ליראיו - זה המן שכלכל בו אנשי דור המדבר".

"זכר עשה לנפלאתיו, חנון ורחום ה'.

טרף נתן ליראיו, יזכר לעולם בריתו [21] ".

---