הגדרת נשך של תורה ותרבית מדרבנן / אברהם אורן  

במשנה הראשונה בפרק איזהו נשך (ב"מ ס':) איתא:

"איזהו נשך ואיזהו תרבית: איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרין סאתים חיטין בשלוש אסור מפני שהוא נושך. ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכור וכן השער עמדו חיטין בל' דינרין אמר לו תן לי חיטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין אמר לו הרי חיטיך עשויות עלי בשלושים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו".

בגמרא שם מתבאר ש"נשך" המוזכר במשנה הוא ריבית דאורייתא ולעומת זאת "תרבית" המוזכר במשנה הוא ריבית דרבנן.

בהסבר ההבדל ביניהם נחלקו הראשונים: רש"י בד"ה "המרבה בפירות" (במשנה) ובד"ה "לריבית דאורייתא" (בתחילת הגמרא) מפרש שריבית דאורייתא היא "דרך הלואה", לעומת ריבית דרבנן שהיא "דרך מקח וממכר".

הריטב"א לעומת זאת (ריטב"א החדשים על אתר) בד"ה "איזהו נשך", מדגיש שריבית של תורה היא קצוצה ונראית חסרונה לעין, ולכן נקראת נשך. לעומת זאת ריבית דרבנן היא כאשר אינו נושך בתחילתו, ואינו חיסרון ניכר, אלא שמתרבה מאיליו, ולכן נקראת תרבית. הריטב"א מדגיש אם כן שההבדל בין נשך לתרבית הוא בשאלה האם היתה קצוצה או לא.

השאלה המתעוררת היא: מה גרם לפירושים השונים? שהרי מוכח מרש"י (בדף ס"ב: בד"ה "ובדינינו אין מחזירין" ובקידושין דף ו': בד"ה "לא צריכא דאורווח לה זמן" ועוד) שגם הוא סובר שעל מנת שריבית תהיה אסורה מן התורה היא צריכה להיות קצוצה, וברור שגם הריטב"א יודה שאיסור ריבית נאמר דוקא בהלואה ולא במקח וממכר (כפי שמוכח מהפסוקים העוסקים באיסור ריבית בהם מודגש שהאיסור הוא דוקא בהלואה, וכן משמע במשניות בפרק ובמפורש בגמרא בדף ס"א. "מה להנך (ריבית וגזל) שכן אין דרך מקח וממכר בכך").

נראה לומר שהסיבה להסברים השונים במשנה נובעת ממחלוקת בין רש"י לריטב"א בהגדרת "דרך הלואה" לעומת "דרך מקח וממכר".

מרש"י משתמע שההגדרה של שני המושגים היא טכנית ואינה קשורה לכוונותיהם של שני הצדדים. אם צורת העיסקה היא צורה של הלואה זה נחשב דרך הלואה, ואם צורת העיסקה היא צורה של מכירה זה נחשב דרך מכירה.

הריטב"א לעומת זאת מרחיב את המושג "דרך הלואה", וכולל בו גם פעולות שמבחינה טכנית נחשבות "דרך מכירה".

בד"ה "רבא אמר" (ס"ג.) כותב הריטב"א:

"ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן, ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה, ולפיכך אמר הכתוב את כספך לא תיתן לו בנשך, ולא אמר לא תלוה בנשך, לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה".

כלומר למרות שמבחינה טכנית ניתן היה להגדיר את העיסקה כמכר, אומר הריטב"א שאם אין דרך לוקח לעשות   זאת מוכח שהתכוונו להלואה, ולכן גם זה נחשב דרך הלואה.

כתוצאה ממחלוקת זו נחלקו רש"י והריטב"א גם בהסבר סיבת האיסור של צד אחד בריבית לדעת רבנן. לפי רש"י בדף ס"ג. בד"ה "רבי יהודה" צד אחד בריבית הוא כאשר יש צד של מכר וצד של הלואה. ומשמע שכל האיסור נובע מצד ההלואה בו עלולה להיות ריבית מה שאין כן צד המכר בו אין איסור. לעומת זאת לפי הריטב"א   הסיבה לאיסור היא, מכיון שאין דרך לוקח קרקע בכך (בדף ס"ג. בד"ה "אמר אביי"), וממילא כל העיסקה אסורה ולא רק צד ההלואה שבה [1].

על פי זה ברור מדוע הסביר הריטב"א   במשנה שנשך הוא קצוץ ותרבית לא ולא פירש כרש"י. מכיון שגם המרבה בפירות אינו כלול בדרך מקח וממכר לפי הריטב"א, כי אין דרך הלוקחים בכך, ולכן אם היה קצוץ אין הכי נמי - היה אסור מדאורייתא.

ניתן אולי לפרש ששורש המחלוקת בין רש"י לריטב"א הוא בהבנת הסוגיה בערכין דף ל"א. - ל"א:

המשנה שם אומרת שהמוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה כמין ריבית ואינו ריבית (אם גואל תוך י"ב חודש). הגמרא שם מקשה מברייתא האומרת שזו ריבית גמורה אלא שהתורה התירתו. ר' יוחנן מתרץ שהמשנה היא לפי ר' יהודה הסובר שצד אחד בריבית מותר והברייתא היא לפי רבנן הסוברים שצד אחד בריבית אסור. רבא חולק ואומר שלכולי עלמא צד אחד בריבית אסור והמחלוקת בין ר' יהודה לרבנן היא בריבית על מנת להחזיר. מר סבר אסור ומר סבר מותר.

נחלקו רש"י והריטב"א בפירוש דברי רבא:

רש"י (שם ד"ה "דכולי עלמא") סובר שדברי רבא מתייחסים לר' יהודה ורבנן בלבד, ולא לישוב הסתירה בין המשנה לברייתא. לכן מסביר רש"י שמחלוקת המשנה והברייתא לפי רבא היא האם גאולת בית בבתי ערי חומה מוגדרת כצד אחד בריבית (התנא של הברייתא), או שלא נחשבת אפילו צד אחד בריבית, מכיון שבתורת מכר באה לידו (התנא של המשנה).

הריטב"א לעומת זאת (ב"מ דף ס"ג. ד"ה רבא אמר) סובר שרבא בא גם ליישב את הסתירה בין המשנה לברייתא, וממילא גואל בית בבתי ערי חומה נחשב ריבית על מנת להחזיר, והמשנה סוברת כר' יהודה והברייתא כרבנן. בגלל הסברו זה נאלץ הריטב"א לחדש שגם במכירה (מוכר בית בבתי ערי חומה), בנסיבות מסויימות, יהיה איסור ריבית מדאורייתא. לכן חידש שתלוי בדרך לוקחי הקרקע (שהרי ברור   שאין דרך   לוקחי קרקע לקנות כאשר הם יודעים שיוכלו לקנות מהם בחזרה בעל כרחם).

תיתכן אולי נפקא מינה נוספת בין שתי   הגישות:

הט"ז ביו"ד סי' קס"ב ס"ק א' כותב שאם מוכר סאה וקובע שישלם לו בזמן קצוב סאה אחרת תחתיה, מכיון שבהלואה אסור רק מדרבנן כאן שבדרך מקח מותר לגמרי.

ב"אגרות משה" יו"ד ח"ג בהל' ריבית הערה כ"ז הקשה שדרך מקח ודרך הלואה אינם תלוייים בלישנא אלא במציאות ובמה שהתנו. שמקח הוא כאשר מוכר לאחד חיטים והקונה מתחייב בתשלום של כסף, אלא שבמועד התשלום יכול לשלם גם בדבר אחר באותו שווי. אבל כאשר מתנה שישלם דוקא בחיטים שהוא אותו הדבר שקנה, זה לא נחשב מעשה מקח אלא ענין של הלואה כי זו הדרך בהלואה לשלם דוקא את אותו המין שלקח. (בעקבות טענה זו מסיק שם שזה ממש סאה בסאה ולכן אסור מדרבנן).

לכאורה לפי הריטב"א מכיון שאין דרך הלוקחים בכך זו ודאי תחשב הלואה. אם כן האפשרות היחידה להסביר את הט"ז היא אם סובר כרש"י, שהצורה הטכנית בה מתבצעת העיסקה היא הקובעת, ולכן יש מקום לומר שאם עשו הלואה בצורה של מקח וממכר יהיה קל יותר מהלואה (למרות שגם לפי רש"י ניתן במקרה הזה לחלוק על הט"ז).

---