צורת הפתח / אריאל פיקאר

"אמר ר' חסדא, צורת הפתח שעשאה מן הצד לא עשה ולא כלום.

ואמר ר' חסדא, צורת הפתח שאמרו צריכה שתהא בריאה כדי להעמיד בה דלת ואפילו דלת של קשין.

אמר ריש לקיש משום ר' ינאי, צורת הפתח צריכה היכר ציר...

תנא, צורת הפתח שאמרו קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. צריכין ליגע, או אין צריכין ליגע?

ר' נחמן אמר אין צריכין ליגע ור' ששת אמר צריכין ליגע". (ערובין יא:)

במאמר זה ברצוני לברר ולבאר את הדרישות והפוסלים בדין צורת הפתח.

א. פסול "מן הצד".

נחלקו הראשונים בהבנת הפסול:

רש"י [יא. ד"ה מן הצד]:

"שמתח הזמורה מזה לזה באמצעיתו ולא על ראשיהן"

ר"ח [יא:]

1. "בלא תקרה ולא משקוף אלא מזוזות בלבד"

2. "ויש מפרש... קנה עומד כנגד הקונדס הנעוץ בזוית, ונתן קנה על גביהן, צידן האחד על הקנה וצידו אחר על הקונדס שנמצא כצורת פירצה ולא כצורת פתח, שהרי לא עשה לה מזוזות"

ר' האי גאון [הובא ברי"ף, וכן דעת הרמב"ם]:

"פירש ר' האי גאון ז"ל, כגון שעשאה מצידו של כותל דהויא ליה פיתחא בקרן זוית, ופיתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי".

על מנת להבין הלכה זו יש להקדים: פירצה במחיצה נחשבת כטישטוש הגבולות שבין הרשויות, רשות חודרת לחברתה, והמחיצה שוב אינה מבדילה ומפרידה. כדי לשוב ולהכשיר את המחיצה, עלינו להפוך את הפירצה לפתח. פתח אמנם מאפשר מעבר בין הרשויות אך הגבול בין הרשויות מסומן וברור. לעמת זאת הפירצה היא חור במחיצה וגבולות החור אינם ברורים. צורת הפתח באה לסמן ולתחום את הפתח ומתוך כך לשוב ולסמן את הגבול שבין שתי הרשויות.

הסימון של הפתח צריך להיות מכל הכיוונים. לכן יש צורך בשני קנים שמסמנים את צידי הפתח [ר"ח פרוש 2], וכן צריך קנה שיתחום את גובהו של הפתח [ר"ח פרוש 1]. כמו כן על הקנה העליון להיות מעל הקנים העומדים - המזוזות, מפני שזו צורתו הקבועה של פתח [רש"י]. אין צורת הפתח יכולה להיות בקרן זוית, כי אין דרך לעשות פתח בקרן זוית [ר' האי גאון].

פסול דומה הוא "פתחי שמאי". הגמרא [ערובין יא.] אומרת:

"מאי פתחי שמאי? פליגי בה רב רחומי ורב יוסף, חד אמר דלית להו שקפי וחד אמר דלית להו תקרה". מפרש רש"י. "לית להו שקפי - מזוזות שנחלצו אבנים מכאן ומכאן אבן יוצאת ואבן נכנסת ואין זה צורת הפתח. תקרה - שאין כלום בנין למעלה מן הפתח, אלא כל הכותל חלוק כפתח עד ראשו...".

אם כן, המכנה המשותף בפסולים הללו (פתחי שמאי, ומן הצד) שאינם מפקיעים שם פירצה. אם מפני שאין הגבלה של הפירצה מכל הכיוונים, כך שהמצב עדיין מוגדר כפירצה ולא כפתח, ואם מפני שרשמית אין כאן צורת הפתח כדרך שרוב בני אדם עושים.

למדנו מכאן: שתפקיד צורת הפתח, להפקיע שם פירצה.

ב. בריאה כדי להעמיד בה דלת, והיכר ציר [1]

נחלקו הראשונים האם לפסוק להלכה את שתי הדרישות, אחת מהן, או אף אחת מהן.

שיטת הראב"ד

[הביאו הרשב"א על אתר]: "צורת הפתח צריך לו היכר ציר, ושתהא בריאה לקבל דלת". כשיטה זו פסקו המהר"ם [הביאו מרדכי על אתר] פסקי הרי"ד [על אתר], אור זרוע [הלכות ערובין סימן קי], הטור [או"ח שסב], והב"י הביא שכך פסקו גם סמ"ג וסמ"ק.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

[פט"ז הי"ט מהלכות שבת]: הרי"ף והרמב"ם מביאים את ההלכה של "בריאה לקבל דלת" אך משמיטים את ההלכה של ריש לקיש "היכר ציר". כך פוסק גם השו"ע. [שסב, יא]

שיטת הרשב"א

אין צורך באף אחת מן הדרישות הללו. להלכה פוסק הרשב"א בעבודת הקודש [ב, ב] "צורת הפתח זו, יראה לי שאינה צריכה כלום, לא היכר ציר ולא שתהא בריאה לקבל שום דלת, ויש מחמירין להצריכן היכר ציר ובריאה לקבל דלת של קשין (ראב"ד) וראוי לחוש לדבריהם".

ביאור המחלוקת

שיטת הראב"ד: לדעת הראב"ד לא רק שצורת הפתח מפקיעה את הפירצה כפי שהסברנו, אלא יותר מזה, צורת הפתח היא ממש מחיצה. אנו רואים את הפתח כאלו הוא סגור על ידי דלתות. אמנם אין הראב"ד דורש דלתות ממש, אלא מסתפק ביכולת לקבל דלתות. לכן צורת הפתח צריכה להיות בריאה לקבל דלת וצריכה היכר ציר, כפי שמסביר רש"י "...ואף על פי שאינה צריכה דלת, מיהו חזיא לדלת בעינן". כך סובר גם ריש לקיש בירושלמי (א, א) "...לא יהא מחוסר אלא דלת".

בגמרא עירובין ו: מצאנו "ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה, חייבין עליה משום רשות הרבים". דהיינו, עצם האפשרות שהדלתות ננעלות יוצר חלות של מחיצה ממש, שאין הילוך הרבים מבטל אותה אף כשאין הדלתות נעולות.

ובהמשך שם: "הני אבולי דנהרדעא דטימן עד פלגיהו בעפרא... אתא ר' נחמן, אמר פניוה לעפריהו". [הדלתות של המבואות המפולשין היו טמונות עד חציין בעפר ואי אפשר היה לסגור אותן, והורה ר' נחמן לפנות את העפר] "לימא קסבר ר' נחמן צריך לנעול? לא, כיוון דראויות להינעל, אף על פי שאין ננעלות".

העולה מסוגייה זו, שיכולת לנעילת דלתות מועילה להפוך רה"ר לרה"י. כך אפשר לומר גם בסוגייתנו - יכולת לדלתות מועילה להפוך כרמלית [2] לרה"י. אם כן על פי שיטה זו אנו רואים את צורת הפתח כמחיצה סתומה בכח הדלתות.

כעין זה מצאנו במאירי (על אתר), כאשר הוא דוחה את הסברו של ר' האי גאון ב"צורת הפתח שעשאה מן הצד" שטען שזהו פתח בקרן זוית ופתח בקרן זוית לא עבדי אינשי. טוען המאירי "וצורת פתח ודאי משום מחיצה הוא ונמצא שהוא מכשיר בקרן זוית".

למדנו מכאן: שצורת הפתח היא מחיצה ממש

שיטת הרשב"א

הרשב"א מוכיח את שיטתו מהמשך הגמרא (ערובין יא:) "מאי היכר ציר אמר ר' אויא, אבקתא. אשכחינהו רב אחא בריה דרב אויא לתלמידי דרב אשי אמר להו, אמר מר מידי בצורת הפתח? אמרו ליה, לא אמר ולא כלום." מכאן הבין הרשב"א שלמסקנה דחתה הגמרא את שתי הדרישות האחרונות ואכמ"ל. וכן מביא הרשב"א כראייה את שיטת ר' יוחנן בירושלמי שחולק על ריש לקיש, ואינו מצריך לא בריאה לקבל דלת ולא היכר ציר. לענ"ד חולק הרשב"א עקרונית על הראב"ד. בעוד שהראב"ד רואה את צורת הפתח כמחיצה ממש בכח הדלתות, לדעת הרשב"א צורת הפתח היא הפקעת פירצה ולא מחיצה ולכן אין צורך בתנאים היוצרים פוטנציאל לדלתות.

שיטת הרי"ף והרמב"ם

מכיון ששיטה זו היא שיטת ביניים ניתן להבינה כאחת משתי פנים.

1.עקרונית, סוברים הרי"ף והרמב"ם כמו הראב"ד, שצורת הפתח היא מחיצה ממש אך דרישותיהם בהגדרת פוטנציאל המחיצה קטנות יותר. לכן, אמנם צריך שצורת הפתח תהא בריאה לקבל דלת. אך אין צורך בהיכר ציר,

כפי שאין צורך בדלתות ממש [3].

2.עקרונית, סוברים הרי"ף והרמב"ם כרשב"א בהבנת אופי צורת הפתח. דהיינו, צורת הפתח היא הפקעת פירצה ולא מחיצה ממש, ולכן אין צורך בהיכר ציר. אם כן נותר לנו לברר מדוע שיטה זו דורשת שתהא בריאה לקבל דלת?

עד כה הסברנו את המושג "בריאה לקבל דלת" כיצירת פוטנציאל דלתות, דלתות בכוח. יתכן שאפשר להסביר אחרת, ש"בריאה לקבל דלת" היא דרישה ביציבותם של הקנים היוצרים את צורת הפתח.

קנים שאינם חזקים דיים לקבל דלת ואפילו דלת של קשין, אינם מקנים לפירצה אופי של פתח. קנים חלשים ולא יציבים אינם מגבילים ותוחמים את הכניסה, וייתכן שהיחס אליהם הוא - כאילו אינם.

לכן דרשו הרי"ף והרמב"ם שהקנים, המזוזות, יהיו חזקים דיים, וכסימן נתנו את האפשרות להחזיק דלת של קשין - "בריאה לקבל דלת".

ג. צריכין ליגע או אין צריכין ליגע.

רוב הראשונים פסקו כר' נחמן, שקנה העליון אין צריך ליגע. זאת משום שהגמרא בהמשך מביאה ראייה מברייתא לשיטה זו (כיפה... חייבת במזוזה). הסברה לשיטה זו היא: הצורך בקנה העליון הוא על מנת לתחום ולהגדיר את הפתח מכל הכיוונים. פתח הפרוץ כלפי מעלה, אינו פתח אלא פירצה, והקנה העליון סותם את הפירצה. לכן אין צורך שקנה זה יהיה ממש על שני הקנים העומדים, אלא עצם קיומו מספיק. כך אומר זאת בעל המאור חולק, וסובר כר' ששת שהקנה העליון צריך לגעת בשני הקנים העומדים. יתכן שבעל המאור הבין את הגדרת "פתח" בצורה קיצונית יותר. בעוד שלשאר הראשונים, האיזור שבין קצה הקנים העומדים (10 טפחים) ועד הקנה העליון, יכול להיות פרוץ ואין חשיבות להגבלתו ותיחומו הבין בעל המאור שהחור שנוצר במחיצה צריך להיות סגור ומוגבל מכל הצדדים ובכל היקפו [4].

המאירי אמנם פסק כר' נחמן שאין צריכין ליגע אך לא מסברת הרי"ף "אלא כיוון שגבוהות עשרה אומרים גוד אסיק" ואם כן יש כאן סתימה מכל הצדדים בכל ההיקף משום גוד אסיק מחיצתא - בדומה לסברת בעל המאור.

את בעל המאור אפשר להסביר גם אחרת. - כפי שמצאנו לענין "מן הצד" שלפי ר' האי גאון מדובר בפתח בקרן זוית "ופתח בקרן זוית לא עבדי אנשי" (ערובין ו.) כך גם אין רגילות לעשות פתח בו המזוזות לא נוגעות במשקוף.

ד.צורת הפתח בבקעה

בתוס' [עירובין יא. ד"ה אילימא] טוען ר"י שאין צורת הפתח מועילה לעניין "שיירה שחנתה בבקעה" [ערובין טו:] אלא רק בחצר המוקפת לדירה.

כך אומר גם הרא"ש [פ"א סימן יג]: "הא דשרינן פיאה (צורת הפתח) בחצר ובמבוי שיש בה דיורין אבל בבקעה דלית בה דיורין, לא שריא".

נוכל להסביר הלכה זו אם נבין שאופי צורת הפתח הוא הפקעת פירצה על ידי יצירת פתח:

א. משום שאין עושים פתחים במקום שאין אנשים גרים בו בקביעות. חצר שהיא מקום מגורים היא באופייה רשות היחיד, ולכן למחיצותיה אפשר לעשות פתחים. לעומת זאת לבקעה אין אופי של רשות היחיד אלא של כרמלית - מקום סתמי, לכן אין דרך לעשות שם פתחים וצורת הפתח לא מועילה. כך הביא המשנה ברורה בשם הלבוש (או"ח שסב סע"ק נו) התירו צורת הפתח בחצר ולא בבקעה "דבחצר שיש בה דיורין דרך להיות שם פתחים הרבה".

ב. לשיטת ר"י בתוס' הנ"ל, צורת הפתח מועילה מד' רוחות, דהיינו ללא שום מחיצה אחרת [בניגוד לרמב"ם אותו נבאר בהמשך]. אחד ההסברים לכך הוא, שאנו רואים את רה"י כמוגדרת על ידי אופייה - חצר, בית וכו'. בנוסף לכך צריך להפריד את רה"י מהרשות שמסביב - כרמלית או רה"ר. לשם הבדלת רה"י מכרמלית (כפי שביארנו אין צורת הפתח מועילה ברה"ר - הערה 2) מספיק סימון הגבול, ולדרישה זו עונה צורת הפתח, אף אם אנו רואים אותה כהפקעת פירצה ולא כמחיצה ממש. אולם צורת הפתח יכולה להבדיל רק כאשר למקום יש הגדרת רה"י באופיו - חצר, ולא בבקעה חסרת אופי.

ה. שיטת הרמב"ם

"כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן פירצות פירצה שהיא יתר על עשר אמות. אבל עשר אמות הרי היא כפתח.

אם היה לפירצה זו צורת הפתח, אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא והא הפרוץ מרובה על העומד" (הלכות שבת פט"ז הט"ז)

לפי הרמב"ם - אין צורת הפתח מועילה כאשר רוב המחיצה הממשית איננה.

ר' חיים בחיבורו מסביר שהרמב"ם מחלק בין מספר מושגים:

א. חור במחיצה עד עשר אמות, נחשב כפתח ולא כפירצה. כמבואר במשנה ערובין טו: "כל פירצה שהיא כעשר אמות מותרת מפני שהיא כפתח" וזאת אף ללא צורת הפתח.

ב. 1. צורת הפתח, יש לה דין מחיצה, ולכן מועילה אף בפירצה רחבה מעשר אמות. על פי דין זה אנו רואים את צורת הפתח כמפרידה בין רשויות, ולכן היא מועילה כדי להפסיק בכלאיים (ערובין יא.). אך אין צורת הפתח מחיצה ממש.

בלשונו של ר' חיים: "אף על גב דצורת הפתח דין מחיצה בה ומועלת להפסיק ולהתיר בכלאים, מכל מקום אינה משלמת שיעור מחיצה, והיכא דבענין עצם המחיצות, לא מהני צורת הפתח".

2. ר' חיים טוען שלדעת הרמב"ם, על מנת ליצור רה"י יש צורך במחיצות ממש. הפרדת רשויות על ידי מחיצה הלכתית ולא ממשית אינה מספקת. ממילא צורת הפתח כשלעצמה אינה יכולה ליצור רה"י.

3. כאשר יש במחיצה פירצה גדולה מעשר, צורת הפתח מפקיעה את הפירצה על ידי יצירת פתח, אך כדי להשלים שעור המחיצות אין די בכך, אלא יש צורך בדין עומד מרובה על הפרוץ שיחשיב פתח זה כסתום ממש.

מפשטות הסוגייה עירובין יא. "מעשה באדם אחד מבקעת בית חורתן שנעץ ד' קונדסין בארבע פינות השדה ומתח זמורה עליהם..." משמע שצורת הפתח מועילה אף כשאין שום מחיצות וכפי שפוסק הר"י בתוס' (שם ד"ה אילמא) והרא"ש (שם פ"א סימן יג) דלא כהרמב"ם.

החולקים על הרמב"ם יכולים לסבור אחת משלוש:

א. להבין שצורת הפתח היא מחיצה ממש כלבוד וגוד אסיק. יתכן שכך יסבור הראב"ד שלשיטתו צורת הפתח היא מחיצה בכוח דלתות.

ב. בעוד שלדעת הרמב"ם הגדרת רה"י הוא מקום מוקף מחיצות, ניתן להבין שרה"י היא מקום בעל אופי של בית-חצר, המובדל ומופרד מרשויות אחרות (כפי שהסברנו), ולראות את צורת הפתח כמבדילה ומפרידה אף שאינה מחיצה ממש.

ג. אמנם אין צורת הפתח יוצרת רה"י מפני שאינה מחיצה ממש. אך היא מספיקה על מנת להתיר טלטול בכרמלית. היתר טלטול בכרמלית מצאנו בשיטת הרמב"ם בעניין מבוי סתום, שלדעת הרמב"ם [הלכות שבת פי"ז ה"ג, ה"ט ובמגיד משנה] אינו רה"י משום שאין לו ארבע מחיצות, ולכן הזורק לתוכו מרה"ר או מרה"ר לתוכו פטור, אך מצד שני מותר לטלטל בו כברשות היחיד. כך יהיה גם כאן - מדאורייתא מותר לטלטל בכרמלית, חכמים גזרו שמא יטלטל ברה"ר ואסרו, והתירו לטלטל על ידי צורת הפתח משום שהיא יוצרת מקום מובדל ולא יבואו להחליפו ברה"ר דאורייתא [5].

בעניין זה הסתפק הפרי-מגדים (ריש סימן שסג):

"ודע שאני מסופק בצורת-הפתח אי הוה מחיצה דבר-תורה ולחייב הזורק בתוכו, בנעץ ד' קונדסין ועליהם צורת הפתח. או צורת הפתח מהני להתיר כרמלית ופירצה יותר מעשר".

סיכום

מצאנו שלוש הבנות באופי צורת הפתח:

א. מחיצה ממש בגלל הדלתות שבכוח - ראב"ד.

ב. מחיצה הלכתית - רמב"ם.

ג. הפקעת פירצה - רשב"א.

כמו כן העלינו שתי הבנות באופי רשות היחיד:

א. מקום מוקף מחיצות ממשיות - רמב"ם.

ב. מקום בעל אופי של שימוש יחידים - בית, חצר, המופרד מרה"ר - תוס'.

---