יסודות דין מים שאובים / דב נתן לינדזר

א.

"הלל אומר מלוא הין מים שאובים פוסלין את המקוה אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו ושמאי אומר תשעה קבין וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משם שמעיה ואבטליון שלושת לוגין מים שאובים פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם". (עדיות פ"א מ"ג).

ההלכה ששלושת לוגין מים שאובים פוסלים את המקוה מתבססת על שני עקרונות אלו:

א. מים שאובים פסולים בחפצא לשמש כמי מקוה.

ב. המים השאובים פוסלים את המים הכשרים שהיו במקוה קודם נפילתם. יש לברר וללבן את יסוד ופרטי דינים אלו.

בנוגע לפסול חפצא של מים שאובים נחלקו הראשונים אם הם פסולים מדאורייתא או רק מדרבנן: הרמב"ם פוסק שמעיקרא דדינא כל מים כשרים למקוה - "דין תורה שכל מים מוכנסים טובלין בהן שנאמר 'מקוה מים' מכל מקום... בין שאובים בין שאינן שאובים. מדברי סופרים שהמים השאובים פסולין לטבילה" (מקואות פ"ד ה"א - ב'). לעומתו סובר הראב"ד שמים שאובים פסולים לטבילה מדאורייתא (בעלי הנפש עמוד צח). הראב"ד מתבסס על הספרא שמשוה מקוה למעיין: "מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים" (תורת כהנים שמיני פרשתא ט' הלכה א'). כלומר, כשם שכל מימי מעיין הם מים טבעיים, כך גם מימי מקוה צריכים להיות מים טבעיים - מי גשמים - ולא מים שאובים. וכך נפסק גם ברמ"א (שו"ע סימן ר"א סעיף ג').

כדי להגדיר מים כשאובים אין צורך שהאדם ישאב את המים בכלי אלא די באחד משני תנאים אלו כדי לפסול - א. מילוי המים בכלי ללא שאיבת האדם, אם הכלים התמלאו ברצון האדם. ב. שאיבת האדם ללא כלי.

פסול שאובים ללא מעשה אדם מחודש אך ניתן להסביר שכאשר מניח האדם את כליו על דעת שיתמלאו ממי גשמים נחשב המעשה כהתחלת תהליך שאיבה, והמים שיורדים לתוך הכלים ממילא מוגדרים כשאובים. יתכן לומר יותר מזה, כאשר המים מוגדרים כ"מי כלי" - שהגיעו לכלי לפי רצונו של אדם - כבר פקע מהם שם "מי גשמים" ונפסלים.

המקרה השני, של שאיבת מים על ידי אדם ללא כלי, נידון במשנה ובתוספתא.

נאמר במשנה:

"המסנק את הטיט לצדדין ומשכו ממנו שלשה לוגין כשר. היה תולש (למעלה ממי המקוה) ומשכו ממנו שלשה לוגין פסול ורבי שמעון מכשיר שלא נתכוין לשאוב" (מקוואות פרק ב' משנה ו').

ובתוספתא:

"...הטביל בו את הסגוס (בגד עבה) וזבו הימנו שלושת לוגין במקוה כשר. עקרו מתוכו (למעלה מן המים) פסול ורבי שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש" (תוספתא פ"ג ה"ב).

לפי תנא קמא אין צורך בכוונה מיוחדת לשאיבת המים וכוונה להרמת הבגד או הטיט מספיקה. במקרה זה, בשאיבת המים בפועל, אין צורך לכוונה, שהרי המציאות של שאיבה כבר מגדירה את המים כשאובים. לעומתו, רבי שמעון דורש כוונה המתייחסת למים במקרה זה לא פחות ממקרה של הנחת כלים. הוא סובר כנראה שאף על פי שהאדם בפועל שאב, לא ניתן להגדיר מעשה זה כ"מעשה שאיבה" במובן ההלכתי כל עוד כוונתו למים חסרה. נראה, שגם תנא קמא יודה שצריך שיתכוין לכל הפחות לבגד או לטיט, ולא שיהיה מתעסק לגמרי ביחס לתלישת המים, מכיון שבמקרה כזה לא ניתן לראות את תלישת המים כנעשית על ידו. כנאמר בתוספתא ש"לגיון העובר ממקום למקום וכן בהמה העוברת ממקום למקום וזילפו בידיהם וברגליהם שלושת לוגין למקוה כשר. ולא עוד אלא אפילו עשו מקוה בתחילה (דהיינו שכל מי המקוה נעשו בפעולת מתעסק) הרי זה כשר". (פרק ג, הלכה ג) [1]

הדין השני של מים שאובים, שהם לא רק פסולים אלא גם פוסלים, מקורו בדברי סופרים. הראשונים מביאים ראייה לכך מהמשנה שפוסקת שאנחנו מקילים במקרים של ספק: "ואלו ספקות שטיהרו חכמים: ספק מים שאובים..." (טהרות פ"ד מ"ז. ועיין מקוואות פ"א מ"ג). וכן מפורש בגמרא: "מכלל דשאיבה דאורייתא? והא קיימא לן דרבנן!"(בבא בתרא (סו.-:). אבל יסוד ואופי דין זה כלל לא ברורים. אם רוב או כל מים שאובים פסולים מדאורייתא, ניתן להבין את ההלכה הזאת כגזרה. חז"ל הרחיבו את הדין דאורייתא לפסול מקוה אפילו במקרה שרק ג' לוגין ממנו הם שאובים. אבל אם כל דין שאובים מקורו רק מדרבנן, כשיטת הרמב"ם, קצת קשה להבין מה הצורך בהרחבה קיצונית זאת לדין דרבנן. וכן צריך לברר, מה אופי דין זה? באיזה מובן יש למים הכח לפסול את מי המקוה?

הרמב"ם מנסה לענות על השאלה:

"אבל מקוה שאין בו מ' סאה שנפל לתוכו שלושה לוגין מים שאובים ואחר כך נחלק לשנים וריבה מים כשרים על כל אחד מהם הרי אלו פסולין שכל המקוה כולו שנפסל כמים שאובים הוא חשוב וכאילו כל מימיו נשאבו בכלי" (מקואות פ"ה ה"ה).

לפי הרמב"ם כשהמים השאובים מתחברים למי המקוה ה"פסול חפצא" של המים השאובים חל גם על המים הכשרים, בלי שיעשה בהם מעשה שאיבה. היות שכל המים נהפכים לפסולים בחפצא, ההלכה דורשת שלהכשיר את המקוה שנפסל וירדו לתוכו עוד מי גשמים צריך להוציא ממנו כמות מים שוה לאותה כמות שהיתה בשעת נפילת המים השאובים. (עיין מקואות פ"ג מ"א-ב, ורמב"ם פ"ה ה"ו). אמנם עקרונית צריך להוציא את כל המים השאובים, אלא היות שכל הדין מדרבנן אנחנו מקילים ו"תולים" שהמים שהוצאו הם הם המים הראשונים שנפסלו. (עיין יבמות פב. לגבי מקרים ש"תולים" כעין זה).

ב.

יש, בכל זאת, הגבלות באותה הלכה שג' לוגין פוסלים את המקוה.

1.כשכבר נמצא במקוה מ' סאה - שיעור מקוה שלם - קודם נפילתן המקוה נשאר בכשרותו. "מקוה שיש בו מ' סאה מים שאינן שאובים ושאב בכד ושפך לתוכו כל היום כולו כשר" (רמב"ם פ"ד ה"ו). דין זה ניתן להבין באחת משתי דרכים: הרשב"א (שער המים שער ג') הבין שבמקביל להלכה שהשקת מים טמאים למי מקוה מטהרת אותם, השקת מים שאובים למי מקוה מפקיעה את פסולם. זה מובן אם יסוד הדין של השקה הוא שנראה את המים כ"זרועים" דהיינו כמחוברים לקרקע, וממילא מופקע כל דינם והם מפסיקים להיות טמאים ושאובים. (עיין רש"י ביצה יז: ד"ה ושוין). אלו שלא קבלו הסבר זה ייתכן שהבינו שהשקה נחשבת למעשה טבילה ולכן מועילה רק לגבי טומאת המים ולא לגבי דין מים שאובים. הם הסבירו שהשאובים הוכשרו היות ששם מקוה חל על המים השאובים ומכשיר אותם. כך הבין ר' חיים (חידושי הגר"ח על הש"ס, מסכת מקואות פ"א מ"ז) שהוסיף שאם המים השאובים יפרדו אחר כך מהמקוה, יופקע מהם שם מקוה ויחזרו לפסולן הראשון (עיין בתשובות מהרי"ק סימן נ"ו שהאריך בשני טעמים אלו).

2.מים שאובים לא מצליחים לפסול את המקוה כשהומשכו (דהיינו זורמים) על הקרקע קודם נפילתן למקוה. הרי"ף (הל' נדה דף ה:) וחלק מהגאונים פסקו שאפילו כשכל המקוה מלא במים שאובים שנמשכו הוא כשר. חלקו עליהם הרמב"ם (פ"ד ה"ח) והרבה מהראשונים שפוסקים שאפילו במקרה של המשכה צריכים רוב המים להיות מי גשמים. נראה להסביר בפשטות שהרי"ף והרמב"ם חולקים באיזה מידה ההמשכה מפקיעה את ה"פסול חפצא" של מים שאובים. הרי"ף סובר שהפסול הופקע לגמרי ולכן המים כשרים לגמרי. הרמב"ם חולק וסובר שהמשכה רק מפקיעה מהמים את הכוח לפסול את המים הכשרים, דהיינו שהפסול שלהם לא נמצא ברמה מספיקה שיחול גם על מים כשרים כשיתחברו, אבל הם נשארים פסולים בחפצא לגבי עצמם. לכן, דווקא כשרוב המקוה מלא במים כשרים המקוה כשר.

מה שמאוד לא ברור בדין של המשכה הוא איך פעולת ההמשכה מפקיעה את פסול שאובים - חלקית או בצורה מוחלטת לכל מר כדאית ליה? היראים (סימן כו) מסביר שמדובר דוקא במקרה של המשכה על גבי קרקע (נגד הבנת הרמב"ם שמכשיר גם בהמשכה על גבי כלי) ולכן ניתן לראות את המים כאילו נבלעו בקרקע ויצאו מחדש. לכן המים נחשבים כמים חדשים שאין עליהם שום פסול. אמנם לפי זה נצטרך להכשיר את המים לחלוטין כשיטת הרי"ף, ואכן כך סובר היראים. אבל לאלו שהכשירו את המים רק חלקית הפתרון של היראים לכאורה לא יועיל. עדיין יתכן להסביר שהם הבינו שה"בליעה" הזאת של המים מועילה רק לדינים דרבנן ולכן לאלו שסוברים שרוב שאובים דאורייתא וג' לוגין דרבנן המשכה מועילה רק ביחס לדינים דרבנן - הכח לפסול בג' לוגין. אבל ההכשר של המשכה עדיין צריך עיון לאלו שסוברים שכל פסול מים שאובים הוא רק מדרבנן ולאלו שלא דורשים המשכה על גבי קרקע. איך המשכה מכשירה, ולמה רק חלקית?

ג.

כל מה שהסברנו עד כה הוא על פי ההבנה הפשוטה בפסול מים שאובים דהיינו שהם פסולים בחפצא והפסול מועבר למים כשרים על ידי חיבור. אבל, אם נעמיק יותר, נראה שאפשר להסביר את הפסול במובן אחר לגמרי.

מהלכות רבות משמע שכדי לפסול מקוה צריך שג' לוגין מים שאובים יפלו לתוך המקוה, ולא מספיק שהם קיימים בתוכו. לדוגמא, רק המים שנמצאו במקוה קודם נפילת השאובים נפסלו; מי גשמים הבאים אחר זה נשארים בכשרותם אפילו כשהג' לוגין עדיין קיימים בתוך המקוה. ועוד, הרי שנינו ש"הספוג והדלי שהיו בהן ג' לוגין מים, ונפלו למקוה לא פסלוהו שלא אמרו אלא ג' לוגין שנפלו" (פ"ו מ"ד) שאף על פי שג' לוגין נמצאים בתוך המקוה הם לא נפלו לתוכו ולכן המקוה כשר. יותר מזה, קבלת ר' עקיבא היתה שכל הג' לוגין צריכים ליפול ביחד ולכן הוא פוסק ש"הסוחט את כסותו ומטיל ממקומות הרבה והמערה מן הצרצור (כלי מלא נקבים) ומטיל ממקומות הרבה" לא פוסל את המקוה ש"לא אמרו מטילין אלא מטיל (שצריך להטיל כל הג' לוגין ביחד)" (פ"ג מ"ג). ואפילו חכמים שחולקין עליו וסוברים ש"לא כך ולא כך אמרו אלא שנפלו לו שלושה לוגין" ולכן פוסלים אפילו כשנפלו ממקומות הרבה, עדיין דורשים שהמים יגיעו למקוה בתהליך אחד. ולכן אם המים באים "מכלי אחד, משנים ומשלושה מצטרפים. ומארבעה אין מצטרפים... במה דברים אמורים (שמצטרפים)? בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון ובמה דברים אמורים - בזמן שלא נתכוין לרבות (להוסיף נתינה נוספת על נתינתו) אבל נתכוין לרבות אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפין לשלושה לוגין" (שם פ"ג מ"ה). מכל זה יוצא בבירור שלא הקיום של ג' לוגין בתוך המקוה פוסלים אותו, אלא נפילתם היא היא הפוסלת ולכן דורשים תהליך אחד של נפילה. [2]

נראה שניתן להציע הבנה חדשה בכל הפסול של מים שאובים. מים שאובים אינם פסולים בחפצא ואינם פוסלים את המים הכשרים. שהרי מקור פסול מים שאובים-לאלו שפוסקים שהוא מדאורייתא - הוא מהספרא שצוטט לעיל: "אילו אמר מקוה מים יהיה טהור יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור תלמוד לומר 'מעיין' מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים" וכבר הסביר הראב"ד ש"אפילו תימא מקוה בידי שמים דאורייתא הוא דמקישינן ליה למעיין מיהו כל דאתי ממילא למקוה אף על גב דאתו ליה דרך כלי, בידי שמים הוא ומדאורייתא כשר... דהא כלי לא כתיב באורייתא... וכל ממילא בידי שמים הוא וכשר מדאורייתא" (בעלי הנפש, עמוד צח, הגירסה הראשונה). דהיינו, מדאורייתא לא קיים כלל פסול שאובים בחפצא של המים, וכל ההלכה לא נאמרה ביחס למים אלא ביחס למקוה. מקוה שנעשה כולו או רובו על ידי אדם הוא מקוה פסול שהרי התורה דורשת מקוה שנעשה בידי שמים. לכן, אם יתכן מקוה שהמים יהיו מוגדרים כשאובים בלי שיעשה בהם האדם פעולה - למשל, נפילת מים בכלים לרצונו - המקוה יהיה כשר מדאורייתא שהרי הוא לא נעשה בידי אדם. וכשבאו חז"ל ופסלו המקוה בג' לוגין שאובים הם לא התייחסו למים כלל אלא לעשיית המקוה. כל מקוה שנעשה אפילו חלקו - אפילו רק ג' לוגין שבו - על ידי אדם פסול, מכיון שכל המקוה מקבל שם "נעשה על ידי אדם". וכן מורה פשטות לשון המשנה: "מקוה שאין בו ארבעים סאה ונפלו בו שלשה לוגין ונחלק לשנים פסול מפני שנקרא עליו שם פסול" (פ"ג מ"א). לפי זה ברור למה ג' לוגין לא פוסלין מקוה שיש בו מ' סאה, מכיון שאחרי שהמקוה כבר מוגדר כמקוה בידי שמים עשיית האדם לא יכולה לשנות את מצבו. לא צריכים למקוה להכשיר המים כפי שהסברנו בהבנה הראשונה, שהרי המים אינם פסולים, עשיית האדם חסרת משמעות במקרה זה, והמקוה נשאר בכשרותו.

על פי הסברנו שהשיעור של ג' לוגין אינו שעור במים אלא בעשיית מקוה, מובן למה מצריכים נפילת ג' לוגין לפסול. שהרי האדם - ולא הג' לוגין - הוא הפוסל על ידי עשייתו. כדי שמעשה האדם יוגדר כמעשה "יצירת מקוה" הוא צריך להתייחס לג' לוגין כאחד וזה אפשרי רק על­ידי צירוף, בלי צירוף כל מעשה בנפרד הוא מעשה שפיכת מים בעלמא ואינו פוסל את המקוה. רבי עקיבא מרחיק לכת יותר וסובר שצירוף ותהליך לא מספיק, ואפילו בעונה אחת מצריך שפך אחד של מים להגדיר את מעשיו כמעשה עשיית מקוה. לפי זה מובנת דעת רבי יוסי ש"שני מקואות שאין בהם מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו כשרים מפני שלא נקרא עליהן שם פסול" (פ"ג מ"א) דהיינו שלא נוצר "מקווה אדם" ולכן אפילו כשנתערבו, כשרים. לפי ההבנה הזאת נראה להסביר שרואים בהוצאת מלואו ועוד כמעשה המנטרל את עשיית האדם. ובפרט לשיטת הראב"ד (בעלי הנפש עמוד קא) שסובר שצריך תמיד להוציא מ' סאה, דהיינו מקוה שלם, המקוה הנעשה על ידי אדם. נראה שאנחנו מוכרחים להסביר כך, שמעשה ההוצאה הוא המכשיר, ולא כפי ההבנה הראשונה שאנחנו תולים שהמים היוצאים הם אלו שנפסלו, שהרי הגמרא ביבמות (פב:) אומרת שבמקרה של מים שמתערבים יחד אי אפשר שכל המים היוצאים הם המים הפסולים אלא יש תערובת של פסולים וכשרים. ברור אם כן, שהמעשה ולא ה"תליה" הוא המכשיר.

יתכן שקיימת מחלוקת בין התנאים האם בנוסף לדין של עשיית אדם יש גם פסול שאובים בחפצא של המים. שהרי ראינו שרבי שמעון חולק על תנא קמא ביחס לכוונה הדרושה בשאיבת מים על ידי אדם. אם רצוננו להגדיר את נפילת המים לתוך המקוה כהפלת אדם, סביר שנדרוש שהאדם יכוין דוקא להרמת המים בטיט, ואז הזיבה מאליה לתוך המקוה תיחשב כהמשכה ממעשיו. זו היא שיטת רבי שמעון. לעומת זה, תנא קמא מסתפק בכוונה להרמת הטיט, שעל ידי כך שקיימת מציאות של תלישת המים על ידי מעשה אדם, נוכל להחיל על המים חלות שם שאובים אף על פי שאין כאן עשיית האדם ביחס למקוה [3]. לפי זה גם מובנת מחלוקתם במשנה הקודמת:

"מקוה שיש בו ג' גומות של מים שאובים של לוג לוג אם ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא הגיע לגומא השלישית, כשר. ואם לאו פסול. רבי שמעון מכשיר מפני שהוא כמקוה סמוך למקוה." (פ"ב מ"ה)

במבט ראשון, שיטת רבי שמעון תמוהה: אפילו אם נראה את הגומות כמקואות שונות ונפרדות, הלא המים השאובים נתערבו במים הכשרים, ולכן איך נכשיר? אבל, זה בעייתי רק אם המים פסולים בחפצא. והנה כבר הסברנו שרבי שמעון סובר שקיימת רק ההלכה של עשיית האדם ופסול חפצא במים לא חל ולא משמעותי. לכן, כל מה שנפסל על ידי שאיבתו הוא המקוה, ואם הגומות מהוות מקואות שונות, רק הגומות נפסלו לטבילה ומקווה הבור עומד בכשרותו אפילו אחרי התערבות המים. תנא קמא לשיטתו שקיים גם פסול החפצא במים ולכן כשהכל מתערב המקוה העליון נפסל.

והשתא דאתינן להכי, נוכל להסביר את הדין של המשכה: שהרי, לפי תנא קמא שקיים פסול חפצא במים, הכוח במים לפסול את המים הכשרים במקוה בא על ידי שמעניקים לו את הדינים שקיימים בעשיית אדם ממש. לכן, במקרה שניתן להפקיע שם עשיית האדם יופקעו מהם הכוח לפסול את המקוה, שלא יהיה הטפל חמור מן העיקר. זהו המקרה של המשכה. אם המים הומשכו על גבי קרקע קודם שהגיעו למקוה ולא הגיעו ישר מהאדם לא נוכל לראות את נפילתם כעשיית אדם ולכן המקוה כשר מצד עשיית אדם. ומחלוקת הרי"ף והרמב"ם היא אם עדיין נשאר פסול חפצא במים כשנפקע מהם דיני עשיית האדם. הרי"ף סובר שאי אפשר לקיים פסול חפצא במנותק מהמושג של עשיית אדם והמים כשרים לגמרי, והרמב"ם סובר שהם עדיין פסולים בחפצא - הם "שאובים" - אף על פי שהמקוה לא נעשה בידי אדם. ולכן עדיין דורשים שרוב המקוה יהיה ממים כשרים. כמו-כן, ניתן להבין לפי זה את שיטת הרז"ה שאם מקצת המים היוצאים מן הכלי נמשכים על גבי קרקע ומקצתם נופל ישר למקוה, שכל המים מצטרפים לפסול (סלע המחלוקת אות מז). שהרי במקרה כזה המעשה עדיין מתייחס למקוה עצמו ומוגדר כעשיית המקוה על ידי אדם, וממילא כל המקוה נפסל [4].

---