לימוד משנה לעילוי נשמתו של ש"ב

הר"ר יוסף שמשון וייס ז"ל

נלב"ע תשרי תשמ"ח.

מדוע פתחה מסכת שבת במלאכת הוצאה / הרב יהודה שביב

מבוא

"יציאות השבת" - כך פותחת מסכת שבת. פתיחה זו עוררה תמיהתם של רבים מרבותינו ראשונים ואחרונים; מה ראו חכמים מסדרי המשנה לקבוע דווקא את מלאכת הוצאה בתחילת ענייני שבת? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו. תשובות שיש בהן מן המאלף, הן לענייני שבת, הן לענייני דרך לימודם של חכמים, הן לענייני סדר ותבנית והן לענייני מתודיקה ודידקטיקה של הוראה.

במאמר זה נבקש לילך בדרכם של רבותינו, להביא ולהבהיר את שאמרו, להסיק-ואולי אף להוסיף.

א. השאלות

נראה כי המשנה בה היה ראוי לפתוח את המסכת, היא זו השנוייה בפרק השביעי - פרק כלל גדול [1] (ע"ג.).

"אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר... המכה בפטיש, המוציא מרשות לרשות - הרי אלו מלאכות ארבעים חסר אחת".

הנה כאן מונים במשנה אחת את כל אבות מלאכה. פתיחה מעין זו היתה נותנת ללומד תמונה ראשונית כללית של איסורי שבת, ואחר היה מקום לפרט ולדון בכל מלאכה בנפרד. מה ראה מסדר המשנה לפתוח במלאכה פרטית ולא בכלל הגדול? שמא תאמר, דרכו של התנא לפתוח בפרטים ולסיים בכלל [2], הרי גם במידה זאת לא אחז כאן. שהרי לבד ממלאכת הוצאה ומעט בהבערה ובישול לא עסק התנא בפרטי מלאכה עד לכלל שבפ"ז. זאת ועוד, אף בפרט שפתח בו - הוצאה - לא מיצה את הדיון, והותיר עוד פרטים רבים בענייניה לפרקים מאוחרים שבאו לאחר הכלל (המשך פ"ז, פרקים ח-י).

ביותר תמוה מה ראה לפתוח במלאכה שהיא האחרונה במניין המלאכות? בניסוחים אחדים באה השאלה בדברי הראשונים. ריב"א היקשה:

"דיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכה אחר פרק כלל גדול לקמן, דהתם קתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף" (תוס' ב. ד"ה יציאות)

ב. הסברי ראשונים

הרמב"ם בפירושו למשנה (פרק א', א) לאחר שהקדים לדבר על רשויות שבת ויסודות איסור הוצאה, נפנה לטפל בשאלה זאת [3]. וזה לשונו:

"ומה שהצריכו להתחיל בדיני הוצאה מרשות לרשות ואף על פי שהיא מנוייה בסוף אבות מלאכות... לפי שמלאכה זו מצוייה הרבה ובה נכשלים על הרוב מפני שאינה צריכה כלים[4]. ושנית - ללמדנו שהיא מלאכה ואף על פי שנראית שאינה מלאכה, לפיכך הקדימה לחיזוק העניין, לפי שהיא מדרשה אתיא כמו שיתבאר".

היינו: שתי סיבות הביאו להקדמת העיסוק בהוצאה. האחת פרקטית - זו מלאכה שכיחה שעשויים להיכשל בה רבים. והשנייה לימודית - מלאכה זו חשוב להדגישה, שכן יש מקום לטעות ולחשוב שאינה מלאכה. אף טעות זאת יכולה להצטרף לעובדה שקל מאוד לעבור על הוצאה, ולעשותה שכיחה עוד יותר.

ועדיין מקום לתמיהה. יעד לימודי ומעשי זה היה באפשרות התנא להשיג גם אם היה פותח במשנת המלאכות שבפרק ז'. ואולי היה ראוי אז לפתוח משנת המלאכות במלאכת הוצאה דווקא ולא להניחה אחרונה.

זאת ועוד, אם ראה צורך לפתוח במלאכת הוצאה, מדוע לא השמיע בעניינה כאן את כל שעתיד הוא להשמיע בפרקים מאוחרים יותר?

גם ר"ת (תוס' שם) מפרש בתרי אנפין. האחד:

"דדבר ההווה רגיל הש"ס לשנות תחילה"

והרי זה מזכיר טעמו הראשון של הרמב"ם. ובעלי התוס' מצביעים על שתי דוגמאות נוספות בהן סידר התנא דבריו לפי מידת השכיחות והעדיף סדר זה על פני סדר הנקוט בכתוב [5].

ברם, ר"ת רואה צורך להציע פיתרון נוסף:

"ועוד מפרש ר"ת: דפתח ביציאות משום דבעי למימר לא יצא החייט במחטו, אף על גב דלא שנה המלבן משום אין נותנים כלים לכובס... הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש."[6]

כלומר, לא באה משנה זאת אלא כהקדמה למשנה ג' "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה שמא ישכח ויצא" ואף שבהמשך יבואו גזירות הקשורות במלאכות מבלי שיקדים להן התנא בירור אותן מלאכות, נהג הוא כן רק בהוצאה משום שמלאכה גרועה היא. זה מזכיר את פתרונו השני של הרמב"ם. אלא שעדיין לא הסביר ר"ת את עצם הסדר, מדוע הקדים התנא את כלל משניות הפרק, (כולל משנה ג' שבעטייה צריך היה לפתוח המסכת במה שפתח), למשנת "כלל גדול".

ג. סדר כרונולוגי

קיים סדר מקובל המצוי בכמה וכמה מסכתות ועקבותיו מצויות גם במסכת שלנו - והוא הסדר הכרונולוגי. וכל כך מקובל סדר זה עד ששיבושו אצלנו מהווה קושי, אותו עורר הריב"א הנ"ל.

"היקשה ריב"א... והוי ליה להתחיל כסדר הדברים דמיירי בערב שבת מבעוד יום, כגון: לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה, אין שורין דין וסממנים[7] ואין צולין בשר[8] ואחר כך במה מדליקין[9] וכירה[10] ובמה טומנין[11] שהם דברים הנוהגים עם חשיכה, ואחר-כך במה בהמה[12] ובמה אשה יוצאה[13] - דברים הנוהגים בשבת עצמו ושוב אבות מלאכה של שבת, ודרך התנא לשנות כסדר זה כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל י"ד ושוב בי"ד ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין הערבים ואח"כ שונה באכילת פסחים שהוא בלילה, וכן ביומא מתחיל בז' ימים קודם יום הכיפורים ואחר כך בערב יוה"כ ואחר כך ליל יוה"כ..."[14]

נמצא, נוסף על קשיים שכבר הזכרנו, עוד זאת מוסיפה משנתנו קושי - שהיא משבשת סדר הרווח בש"ס.

יש, וסברה העולה בעקבות קושי נוסף היא מפתח ופיתרון לשאר הקשיים. הנה מעלה הר"ן כי לא זו בלבד שאין משנתנו משבשת את הסדר הכרונולוגי, אלא דווקא בגין זה הסדר הוצבה היא בתחילת המסכת. הא כיצד? מבהיר הר"ן בפירושו לרי"ף:

"...תנא בעי למינקט סידורא בדברים האסורים בערב שבת ובתר הכי בשבת עצמה כדקתני 'לא יצא החייט במחטו סמוך לחשכה' ובתר הכי תנא 'במה מדליקין' שהוא יותר סמוך לכשתחשך, והדר תני 'במה טומנין' לפי שאפילו ספק חשכה ספק אינו חשכה שאין מדליקין את הנרות טומנין את החמין, והדר תנא כללא דיומא גופיה. וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט במחטו, הוצרך לשנות בתחילה שהוצאה אסורה בשבת, דמשום לתא דידה הוא דגזרינן ערב שבת עם חשכה. ואף על פי ששנה 'ולא יקרא לאור הנר' ו'אין שורין דיו' ולא הקדים לשנות אבות מלאכה שלהן, הנהו אגב גררא דלא יצא החייט במחטו נקטינהו, לומר: שכשם שגזרו שלא יצא במחטו כך גזרו בהם".[15]

סידורה של המסכת כרונולוגי הוא. ומבחינה זאת משנה ראשונה היא משנה ג' "לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה" אלא שפתיחה זאת זוקקת הקדמה; מה בכלל עניין הוצאה שכל כך היא אסורה עד שגזרו בעטייה איסור כבר מערב שבת. להבהרת איסור הוצאה באה משנתנו, שהיא בחינת מועט המחזיק את המרובה, שכמה וכמה כללים בענייני הוצאה באו בה.

ד. מיקומה של משנה ב'

לפי זה מהווה משנה ג' המשך ישיר למשנה א'. מעתה מעורר תמיהה מיקומה של משנה ב'. ולא לבד בהיותה חוצצת בין שתי משניות קרובות בעניינן, עניין הוצאה, אלא גם בשל היותה רחוקה לכאורה לגמרי מנושא המסכת, שהרי ההלכות השנויות בה -

"לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. לא יכנס אדם למרחץ ולא לבורסקי..."

הלכות של יום יום הם ואין להם קשר מיוחד לשבת ולערב שבת. לשאלה מעין זו התייחס הר"ן ותשובתו: אף זה נעוץ בסדר הכרונולוגי שביקש לו התנא:-

"והיינו נמי שהתחיל לשנות 'לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה' אף על פי שאינו מאיסורי שבת כלל, לפי שהוא יותר מבעוד יום, וסמך לו לא יצא החייט במחטו".

אך לפי זה ראוי היה לפתוח במשנה זו, שהיא היותר מוקדמת מבחינת זמנה הכרונולוגי, הלא היא מדברת על "סמוך למנחה" ולהסמיך משנת "יציאות השבת" למשנת "לא יצא החייט"! אפשר שהתנא העדיף בכל זאת משנת יציאות השבת, כדי לפתוח במשנה שעניינה שבת, ולא במשנה ב' שאין לה, לכאורה, כל קשר לשבת.

בעל "תפארת ישראל" מוצא גם במשנה ב' קשר לשבת:

"...דקא משמע לן דאפילו מסתפר או רוחץ לכבוד שבת, ושמא אחר כך יתעכב, אפילו הרי אסור".

כלומר התנא מדבר אף ובעיקר על ערב שבת. למרות שמצווה האדם מישראל להיות רוחץ ומסתפר לקראת שבת, בכל זאת תקפה הגזרה שלא יכנס למרחץ סמוך למנחה [16]. נמצא סידורה של המשנה כרונולוגי; פתחה בסמוך למנחה, המשיכה עם חשכה וכו'. אלא שלפי זה עולה ביתר שאת שאלת הקדמת משנת הוצאה למשנה ב'.

לרמב"ם שלא אימץ כאן את הסבר הסדר הכרונולגי הסברים אחרים לשיבוצה של משנה ב' כאן [17] :

"אבל למה הובאה משנה זו כאן ואין בה כלום מעניין שבת, הוא לשתי סיבות: האחת - שהיא מכלל שמונה עשר דבר שהשוו בו ביום כמו שנבאר לקמן [18]. ושנית - לפי שהם גדר וסייג כמו לא יצא החייט במחטו שהוא מענייני שבת, וכיוון שהוא צריך לומר לא יצא החייט במחטו שהוא מעניין שבת הזכיר כל הדומה לזה מן הגזירות. אבל למה הקדים את אלו על לא יצא החייט, אפשר שכך היה סדר הגזירות באותו היום".[19]

ה. יסודות וכללים בתחלת מסכת

עתה נשוב להצעות פתרון אחרות לשאלת פתיחת המסכת. הריב"א שעורר את השאלה בהרחבה משיב עליה:

"הוצאה חביבא ליה לאקדומי, משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים: הוצאה והכנסה... ודבעינן עקירה והנחה, ושנים שעשאוה פטורין, וידו של אדם חשובה לו כד' על ד', וידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים".

מעין זה ויתר על זה משמיע רבי מנחם המאירי בבית הבחירה בהקדמתו למסכת:

"והקדים ההוצאה לשאר מלאכות מצד שרוב ענייני שבת תלויים בה, מחמת שהיא כוללת הוצאה וזריקה והושטה והעברה ארבע אמות ברה"ר, וכן כוללת ידיעת הרשויות - אי זהו רשות הרבים ואי זהו רשות היחיד או כרמלית או מקום פטור, וכן כל דיני טלטול... התחיל בה להיותה עיקר המלאכות והיותה ארוכת הדברים שבכולם... שכל מה שאמרוהו בטלטול עצים ואבנים ומוקצה וכיוצא בהם, כולם עניינים ניתלים בהוצאה".

ושוב הוא חוזר בקצרה בביאורו למשנה:

"וכבר ביארנו שזה שהוא מתחיל בהוצאה הוא מפני שרוב ענייני המסכתא תלויים בה".

משנה זאת אמורה לשמש כמין מבוא למסכת כולה. ביקש התנא משנה שעימה ובאמצעותה ניתן להשמיע כללים עקרונות ויסודות שישמשו לרובי הלכותיה של המסכת.

ו. מהר"ל: עיקר שביתת שבת - הוצאה

המאירי הזכיר "התחיל בה להיותה עיקר המלאכות". אפשר שנתכוין לאשר ישמיע המהר"ל [20] שנים הרבה אחריו:

"התחיל התנא לשנות יציאות השבת... דמשום על ידי איסור הוצאה יש שביתה בשבת לגמרי, דהא אין איסור עירוב והוצאה ליום טוב, והתנא התחיל לדבריו במה שהוא עיקר שביתת שבת דהיינו ד' יציאות לשבת. וראייה לזה כי בפרק כלל גדול שנה בסיפא המוציא מרשות לרשות, והיינו; כי המלאכה שעל ידו יש שביתה לגמרי ראוי לשנות בסוף. כלומר: שיש לו לשנות כל מלאכות אף בהוצאה ואז הוא שבת לגמרי. ופירוש זה ברור"

למהר"ל ברור היה הפירוש. אך לנו אינו מחוור די הצורך. לא עצם הרעיון הנאמר אלא יישומו ביחס להוצאה דווקא. עצם הרעיון נתחדד על ידי הר"י הוטנר:

"הגילוי המובהק של תוכן עניינו של כל מועד הוא דווקא במקום המיוחד לו לבדו. ולכן פתחה שבת במלאכת הוצאה שמיוחדת רק לה".[21]

הוצאה היא עיקרה של שביתת השבת וביטויה של השביתה, אשר על כן נמנתה אחרונה במניין המלאכות, לומר: עימה נחתמת השביתה. היא בחינת 'המכה בפטיש' והכל הולך אחר החיתום. היא החותמת אך היא גם הפותחת. כמראים לו ללומד - בראשית צעדיו במסכת - כי עיקר עניין השבת: הוצאה. אף שהוצאה מלאכה גרועה היא, ואולי בשל היותה גרועה, בשל שאין בה לכאורה מלאכה ויצירה, הרי השביתה ממנה היא שביתה שלמה [22]. ברם, הצגת הוצאה כמיוחדת לשבת דווקא, צריכה עיון. וכבר העיר המהדיר של גור אריה בביאורו "אבן ישראל" כי לדעת רוב הראשונים הוצאה שייכת עקרונית גם ביו"ט, אלא מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (רש"י ביצה יב.) או לצורך קצת (תוס' ורוב הראשונים שם). ולדעה האחרונה הוצאה שלא לצורך אסורה ביו"ט מהתורה.

על כל פנים, על פי העיקרון של 'מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך' שוות להוצאה גם מלאכות שעיקרן לאוכל נפש כמו הבערה, שחיטה, אפייה ובישול [23]. ואולי ייחודה של הוצאה למהר"ל הוא בכך ששאר מלאכות שהותרו ביו"ט אופיין גרם להן, שהן מלאכות הכרוכות באוכל נפש, ואילו הוצאה גריעותה גרמה לה, שרק בשבת ששביתתה חמורה נאסרה אף הוצאה [24] ונמצאת היא מבטאת את שביתת השבת יותר מכל.

ז. שבת - התבצרות בעולם היחיד הפנימי

כבר בכתוב מצאנו מלאכת הוצאה מיוחדת ונפרדת משאר מלאכות שבת. בתורה ברמז, בנביא במפורש:

"כה אמר ה': השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו... והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ה', לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בה כל מלאכה... ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת..." (ירמיה י"ז, כא-כז)

מספר פעמים מדבר ירמיהו על הוצאת ונשיאת משא בצד עשיית כל מלאכה. אפשר שראה להזהיר במיוחד על הוצאה שהיא מלאכה שכיחה ונכשלים בה רבים [25]. גם נחמיה ראה לנחוץ להעמיד שומרים בשערי ירושלים לבל יביאו משא ביום השבת (נחמיה י"ג, טו-כב) ואולי הודגשה הוצאה שכן הנבואה נאמרה על ידי הנביא בהיותו עומד בשערי ירושלים והוא כממחיש להם חילול שבת הקשור בשערים האלה.

אולם רבי משה אלשיך בפירושו 'מראות-הצובאות' לירמיה ביקש לראות יותר מזה באיזכור הוצאה דווקא.

"למה פירט הכנסה והוצאה ולא כלל אותה בכל מלאכה... ומה מתקו דבריו יתברך בהחל בהכנסה מרשות לרשות כאשר עשה במסכת שבת שהחלה מיציאות השבת עם היותה אחת מל"ט מלאכות והבאה באחרונה במספרם, הלוא הוא כי אין הוראת עניין השבת נרמז בשום מלאכה כאשר בזו. ועל כן אחשוב כי אלהים חשבה למלאכה גם שאינה דומה למלאכה. והוא כי ידוע כי נפשות עם בני ישראל נפרדו מנפשות יתר אומות במה שהן מהקדושה אשר כולה אחת היא בלי פירוד... הפך נפשות האומות אשר הם מעולם הפירוד החיצוני... עולם אשר נפשות בני ישראל נקראו רשות היחיד ואשר משם נפשות האומות נקרא רשות הרבים, ועל כן ביום השבת ששפע שורשי נפשות ישראל מושפע בהם כאילו הן בעולם העליון אז נפרדים בעצם מעולם החיצוני... ולכן היה הרמז לבלתי הוציא מרה"י לרה"ר ולא מרה"ר לרה"י, כלומר בל תערב קודש בחול או חול בקודש. נמצא כי בזה נרמזו כל טעמי איסור המלאכות, שהוא בל היטפל במלאכות המתייחסות אל עולם של חול החיצון. ועל כן עשה ראש דבר ממנה...".

הוצאה כשלעצמה אולי אינה מלאכה אך אין כמוה לסמל המעבר מעולם לעולם: "מעולם היחיד של ישראל, עולם הקודש, אל עולם הרבים-החול". ולכך עליה ראוי ביותר להזהיר ובה ראוי לפתוח.

רעיון זה יסודו בחכמה הנסתרת [26] ואף בתורת חב"ד דיברו על כך שהוצאה היא הנקודה העיקרית של ל"ט מלאכות [27] והיא "היסוד והשורש שממנה מסתעפים כל אבות מלאכות תולדותיהן ושבותים דרבנן" [28], אבל נופו של הרעיון נוטה אל חכמת הנפש ותורת האישיות.

ניתן לעמוד על כך בעקבות פרשנים ראשונים ואחרונים.

ראב"ע משמיע בפירושו למזמור שיר ליום השבת (צב, ה):

"בעבור היות נשמת המשכיל בששת ימי המעשים מתבודדת בעסקי העולם, על כן היא מתבודדת בשבת להבין מעשי ה' ונפלאותיו"

עסקי עולם לחוד והבנת נפלאות ה' לחוד. ששה ימים פונים אל החוץ, אל רה"ר. שבת היא קודש להתבוננות והיא כרוכה בהתכנסות אל הנפש פנימה. אף בורא עולם כביכול התכנס בתוך עצמו ביום השבת. כך מפרש רש"ר הירש את הכתוב "וינפש" (שמות ל"א, יז)

"וינפש - נפש מורה על ייחודה של האישיות, על יישותו האישית של הפרט... מכאן משמעו של הנפש, להתכנס בתוך אישיות עצמו - היפוכה של פעילות המכוונת כלפי חוץ... אין הקב"ה מתגלה עתה כבורא עולם. וינפש - כביכול התכנס בתוך עצמו והשבת שרויה בבריאה..."

מעתה אין לו לאדם מישראל אלא להלוך אחר מידותיו של הקב"ה ולהתכנס ביום השבת ברשותו היחודית, לשוב אל עצמו, ויהי יום השבת ליום השיבה העצמית. היחיד שב אל אישיותו, העולם כולו שב אל מקורו.

* * *

נקודה זאת של המגע וההוצאה מרשות לרשות, היא גם נקודת המפגש בין סיום סדר זרעים לתחילת סדר מועד. בסוף זרעים - מסכת ביכורים שעניינה הליכה מרשות היחיד האישית עם טנא הביכורים לרה"ר, לעיר של מעמד, שם לנים כל היחידים המתקבצים ברחובה של עיר ברה"ר [29] ויחד הם פונים אל המקדש.

ובתחילת מועד - עניני הוצאה קביעת חיץ בין הרשויות, אין להוציא בשבת מזו לזו.

ח. תנא אקרא קאי

היות איסור הוצאה מאפיין ומציין את שביתת השבת, אפשר שהוא הסיבה לכך שהוצאה היא המלאכה היחידה הנזכרת בתורה. אף זו - היותה נזכרת בתורה - היא סיבה מספקת לפתוח בה את מסכת שבת. דבר זה מפיו של הגר"א נמסר:

"...עיין תוס' שהקשו למה פתח ביציאות... ורבנו הגאון ז"ל הכ"מ אמר תירוץ אחר; דזה ידוע דדרשות חז"ל מיוסדים ובנויים על תורה שבכתב ובתורה אין כתוב שום מלאכה שיהא אסור אלא 'אל יוציא' דדרשינן: הוצאה. ולכך לא התחיל אלא בהוצאה שהיא כתוב(ה) בתורה ולא במלאכה אחרת שלא כתוב בתורה מפורש, דאין דרך להתחיל המסכת לפרש דיני שבת מה שלא כתוב בתורה עיקרו". [30]

והרי זה על דרך שמצינו בריש ברכות "תנא אקרא קאי". אלא שצריך עיון - והלוא מלאכה אחרת נזכרת בתורה במפורש "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" (שמות ל"ה, ג). לשאלה זאת יש התייחסות בדיבור אחר על המסכת בשם הגר"א [31] והתשובה לכך שם "י"ל: דהבערה ללאו יצאת". תשובה זאת אינה ברורה; אף אם ללאו יצאת עדיין היא כתובה בתורה כאיסור מלאכה בשבת ומדוע לא יפתח בה התנא? מה עוד שהיא מפורשת יותר ממלאכת הוצאה, שאך נדרשת מהכתוב "אל יצא". ועוד, בשאלה מדוע יצאה הבערה מכלל המלאכות נחלקו רבי יוסי ורבי נתן. רבי יוסי אכן סבור היה "ללאו יצאת" אך רבי נתן חלוק עליו ואומר "לחלק יצאת" (שבת ע.) ללמד שחייב מחלל שבת על כל מלאכה ומלאכה. ופסק הרמב"ם כי הבערה לחלק יצאת (סה"מ, ל"ת שכב).

ניתן היה לילך בדרך קרובה, אך להיסמך על כך שעניין הוצאה הוא קודם לאיסורי שבת אחרים בתורה. זו דרכו של ה"פני יהושע" בחידושיו לתחילת המסכת:

"...שפיר פתח בדיני הוצאה, דהא מקרא ד'אל יצא איש ממקומו' הוא דילפינן מיניה דין הוצאה, כמו שכתבו תוס' בסמוך בד"ה יציאות, דמשום הכי לא קתני הוצאות, דלישנא דקרא נקט. ואם כן האי קרא ד'אל יצא' הוא מוקדם בכתוב דכתיב בפרשת בשלח במן שנצטוו במרה. מה שאין כן כל הנך מלאכות אתיין מקרא ד'לא תעשה מלאכה' דכתיב ביתרו שנצטוו בסיני".[32]

ט. הלכות פ"א - הלכות שנידונו בעליית חנניה

דרך שונה לחלוטין מכל שהוזכר עד עתה נסללה על ידי המהר"ץ חיות. הוא ביקש ומצא בעקבות הירושלמי מכנה משותף לכל הלכות פרק א'. ובזה אמר לפתור את שאלת הראשונים:

"... ובעיקר קושיית תוס' מאי טעמא נקטה משנתנו איסור הוצאה ברישא, הנה לשיטת הירושלמי... לא קשה מידי. דכאן בפ"ק דשבת היה לו לתנא דמתניתין סדר חדש; לא לפי הנהוג יותר ולא לפי חומר איסור. - רק כל פרק קמא דשבת נסדר לפי סדר ההלכות אשר נאמרות בעליית חזקיה בן גרון[33] והיה שמה זקני ב"ש וב"ה והיה המוסכם ביניהם בחמשים וארבע הלכות[34]. בשמונה עשר הסכימו ב"ש וב"ה, והמה כל דיני פטור אבל אסור במשנה ראשונה דשבת ומניינם שמונה הם, ועוד עשרה דברים כמו לא ישב אדם לפני הספר ולא לפני הבורסקי ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר - כולם מי"ח דבר שהסכימו (עיין לקמן יב.) ובי"ח נחלקו ורבו זקני ב"ש על ב"ה ונקבע הלכה כמותם, והשמונה עשרה דבר השנויים בסוף פ"ק דשבת שעמדו במחלוקת... אם כן תנא נקט הסדר כפי שחקרו עליהם באותו מעמד בעליית חנניה בן חזקיה, והתחיל באותן הלכות אשר הסכימו זקני ב"ש וב"ה יחד".

לדרך זו מתחוורת תבנית הפרק כולו. בראשיתו (משניות א-ג) סדורות ההלכות המוסכמות על חכמי שני הבתים. לפי זה מובן מדוע באו כאן גם הלכות שאין להם עניין כלל לשבת כמו אותן שבמשנה ב', וההלכה שבמשנה ג' "לא יאכל הזב עם הזיבה מפני הרגל עבירה". ממשנה ה' ואילך באו אותן הלכות שלגביהן נשארה מחלוקת הבתים בעינה [35].

שאלת מיקומה של משנה א' אפשר שנפתרה, אך תחתיה עולה מעתה שאלה כבדה יותר; מדוע נקבע פרק א' להיות הפרק הפותח את מסכת שבת. שאם לדעת הגר"א ראוי לפתוח במה שנזכר בכתוב, הנה כאן פתח בפרק שכל כולו - גזירות חכמים.

י. דרבנן קודם לדאורייתא

אכן מצינו שחכמים מקדימים דברים שהם מדרבנן לדברים דאורייתא, מתוך שדבריהם חביבים. וכבר אמרו (שיר השירים רבה פ"א, יח) "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה" וכך מצינו כמה פעמים בש"ס שהקדים התנא הלכות מדרבנן להלכות שהן מהתורה.

"תנא: לירקות ולמעשרות ולנדרים ולירקות... תנא דרבנן (= מעשר ירק) וקתני דאורייתא (= מעשרות) וליתני דאורייתא ברישא? - איידי דחביבה ליה אקדמה" (ר"ה יב.)

יפה להתחיל בגזירות חכמים מטעם נוסף. גזירות שגזרו הרי הן סייג (אבות רפ"א) היינו גדר השומרת על התוך לבל יפגע וישחת. כדרך שהמבקש להיכנס למקום פוגע בגדר תחילה, כן המבקש להיכנס להיכלה של השבת על מצוותיה ודקדוקיה ראוי להפגישו קודם עם הגדרות הסייגים, דהיינו הגזירות שגזרו חכמים.

יא. עשה - על ידי שביתה.

הנאמר בפרק הקודם כוחו יפה לכל תחום הלכתי. במסכת שבת דומה שיש בזה פן נוסף.

בפתיחה להלכות שבת משמיע הרמב"ם כי בהלכות שבת "יש בכללן חמש מצוות-שתי מצוות עשה ושלש מצוות לא תעשה וזה הוא פרטן:

א. לשבות בשביעי ב. שלא לעשות בו מלאכה...".

כך הוא מתחיל את ההלכה הראשונה:

"שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר 'וביום השביעי תשבות' וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה..."

נמצא שקיום העשה של תשבות הוא בדרך השלילה, על ידי הימנעות ממלאכה האסורה. אבל מצינו שני עמודי עולם - הרמב"ם והרמב"ן - שמשמיעים כי עשה זה שלי "תשבות" מוליך לכיוון נוסף.

"נאמר בתורה: 'תשבות' - אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שגזרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות, ומהן דברים אסורים שמא יבוא מהן איסור סקילה" (רמב"ם שבת פכ"א ה"א).

"שבתון - שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו: שבתון עשה הוא... ובמכילתא ראיתי... והנה ידרשו שבתון לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכה ומתולדותיהן... ונראה לי שהמדרש הזה לומר[36] שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביו"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפרות... ולפנות הכלים... והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שביל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה שבתון שיהיה יום שביתה ומנוחה... והנה הוזהרו על המלאכות בשבת בלאו ועונש כרת ומיתה והטרחים והעמל בעשה הזה..." (רמב"ן בפירושו לויקרא כ"ג, כד).

גזירות חכמים הן שיוצקות תוכן במצות העשה של תשבות ושבתון בשבת וביו"ט. אפשר שמזה הטעם פתח התנא בפרק שכל כולו גזירות חכמים ­להיות פותח בעשה של שביתה.

---