שתי גישות יסודיות בקניין כלים / איתמר סימון

א. שיטת הראשונים

  בגמרא בבא בתרא פה. [1] נאמר -

"א"ר אבהו א"ר יוחנן כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו" (רוצה לומר, חוץ מרה"ר ומחצר שאינה של שניהם).

הרמב"ן (בבא מציעא ט: ד"ה אמר רבא) מסביר ש"משום חצר איתרבאי כלי", כלומר - כשם שחצרו של אדם נחשבת רשותו לקנות בעבורו, כך גם כליו הם רשותו וקונים בעבורו. (רעיון זה בניסוחים קצת שונים אמרו ראשונים נוספים בבבא מציעא שם: רשב"א ד"ה הא, ריטב"א החדשים ד"ה אלא ותוס' רא"ש המובא בשיטה מקובצת ד"ה וכתוב בתוספי.)

להבנה זו שכליו של אדם קונים מדין קניין חצר יש שני סימוכין:

א. הגמרא בבבא מציעא ט: מקשה על דברי רבא, שאומר שחצר מהלכת לא קונה: והרי אשה ש"היתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה" - מגורשת! קושייה זו יוצאת מן ההנחה שהדרישה שהרשות לא תהיה ניידת, אותה מצאנו רק לגבי קניין חצר, חלה גם על קניין כלים. הווה אומר שכלים הם סוג של חצר.

ב. הגמרא בבבא בתרא פה: מביאה ראייה שכלי לוקח קונים ברשות מוכר מכך שניתן לגרש אשה בצורה זו.

 

לגבי נתינת גט לאשה נחלקו אחרונים - לדעת ר' חיים צריך להקנות לאישה את הגט כדי לגרשה, אך קצות החושן (סימן ר' ס"ק ה') סובר שדי בהכנסת הגט לרשותה, שנאמר "ונתן בידה" (דברים כ"ד, א).

לשיטת ר' חיים דברי הגמרא מובנים, שכן ניתן להסיק מכך שהאשה מגורשת, שכליה קנו בעבורה. אך לשיטת הקצות לא ניתן להקיש מגירושין לקניינים והשוואת הגמרא לא מובנת. לפיכך צריך לומר שלדעת הקצות   כוונת הגמרא היא רק להוכיח שבמצב כזה כלי הלוקח מוגדרים כרשותו, וממילא ניתן לקנות בהם. הבנה זו מבוססת על ההנחה שכלי הלוקח קונים מכח הגדרתם   כרשות הלוקח ומכאן שכלים קונים מדין חצר.

עד כה הסברנו מדוע במקום שיש לאדם רשות להניח כליו הם קונים בעבורו, אך עדיין נותר לנו להסביר מדוע במקום שאסור לו להניחם, דהיינו ברה"ר ובחצר שאינה של המוכר או הלוקח, הם לא יקנו בעבורו, הרי גם שם הם רשותו?

ניתן להסביר זאת בשני אופנים -

1. כיון שאסור לו להניח שם את כליו, יש מתח בין רשותו - המתבטאת בכליו, לבין רשות הרבים שנמצאת מתחת לכליו, ולכן כליו לא יכולים לקנות.

2. לא ניתן להגדיר כלים המונחים שם כחצר, כיון שבעלי הרשות יכולים לסלקם כל רגע ממקומם, ולכן הם לא נחשבים נייחים. מצב הכלים במקרה זה דומה למצב בהמה עומדת, שלגביה נאמר (בבא מציעא ט:) "כל שאילו מהלך לא קנה, עומד ויושב לא קנה". (עיין שם ברש"י ד"ה כל שאילו) [2].

בהמשך סוגייתנו (פה:) נאמר:

"בעא מיניה רב ששת מרב הונא: כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא?"

רב ששת מניח בשאלתו שרשות המוכר עלולה להפריע לכלי הלוקח מלקנות בעבורו, ונשאלת השאלה מהי הבעייה שמעוררת רשות המוכר?

א. הרשב"א (פה. ד"ה גירסת) אומר "דאי ברשות הרבים ממש קנה (על ידי כליו), כל שכן ברשות מוכר דאית ליה טפי רשות להניח כליו", כלומר לדעתו הבעייה ברשות מוכר מקבילה לבעייה ברשות הרבים - שהוסברה לעיל בשני אופנים - האיסור להניח שם כליו.

  ב. חצר המוכר היא רשותו ויכולה לקנות בעבורו, ולכן מפריעה לכלי הלוקח לקנות ללוקח. כך הבינו הראשונים שהסבירו ששאלת רב ששת היא האם הכלי בטל לרשות, או הרשות בטלה לכלי (רשב"ם פ"ה: ד"ה ואי ור"י מיגש שם ד"ה בעא), שכן לדעתם לא מספיק שיהיה מותר לו להניח שם כליו, אלא יש גם צורך שלא תהיה התנגשות בין שתי רשויות [3].

בדף פו. מסיקה הגמרא שאם המוכר אמר ללוקח "זיל קני", כליו יקנו למרות שהם ברשות מוכר. וצריך לבחון איך אמירה זו של המוכר פותרת את בעיית הימצאות הכלים ברשותו.

לפי הבנת הרשב"א, שכלי לוקח לא קונים ברשות מוכר כיון שאסור לו להניחם שם, מספיק שהמוכר ירשה ללוקח להניח כליו כדי לאפשר להם לקנות בעבורו, ואמנם כך הבין הרשב"א (פו. ד"ה ה"ג) את משמעות אמירת "זיל קני". (וכך הסבירו גם הרמ"ה פרק ה' סימן ק"ג, והריטב"א פו. ד"ה ת"ש).

לעומת זאת לדעת הראשונים שסוברים שרשות מוכר מפריעה כיוון שהיא גורם עצמאי שמסוגל לקנות, צריך לומר שכאשר המוכר אומר ללוקח "זיל קני", הוא מקנה או משאיל לו את מקום כליו [4] (הר"י מיגש פו. ד"ה אמר מדבר על הקנייה, הרשב"ם פו. ד"ה התם דאמר ליה מדבר על השאלה).  

  ב.שיטת נימוקי יוסף

נימוקי יוסף (מב. באלפס, ד"ה חוץ מרה"ר) אומר:

"אם מדד המוכר פירותיו לתוך קופתו של לוקח בעוד שהיא בסימטה או ברשות של שניהם קנה לוקח, אבל ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם וכל שכן ברשות מוכר לא קנה... וטעמא דהוי קניין זה מטעם משיכה"

על גישת הנימו"י, לפיה כלים לא קונים מדין חצר, קשה מהסוגיות שהובאו לעיל מהן הוכחנו שכלים קונים מדין חצר (בבא מציעא ט: ובבא בתרא פה:). כמו כן סותר הסברו של הנימו"י, שכלים קונים מטעם משיכה, את הגמרא בקידושין כה:, האומרת שלשיטת ר' שמעון, שבעלי חיים לא נקנים במשיכה, פיל נקנה על ידי קניין כלים. מכאן שמשיכה וכלים הם קניינים שונים.

כדי להסביר את שיטת הנימו"י יש להקדים ולהוכיח שסימטה יכולה לקנות בעבור אדם מטעם חצר, כרשותו. בבבא בתרא פד: נחלקו ר' אסי ור' זירא האם לוקח, שהמוכר מדד בעבורו סחורה והניחה בסימטה, קונה או לא. הריטב"א (שם ד"ה גמ') מסביר שגם ר' זירא מודה שאם הלוקח עצמו שם את הסחורה בסימטה היא קונה לו, ונקודת המחלוקת ביניהם היא בשאלה האם המוכר יכול לפעול כשליח הלוקח ולהגדיר את הסימטה כרשותו או לא (כך הבין גם ר' יונה עו: ד"ה ל"ק).

דין זה ניתן ללמוד גם מדברי תוס' רי"ד (בבא בתרא פד. סימן כ"ו), שבהתייחסו לדברי הגמרא "אם היה פיקח שוכר את מקומם", שואל איך ניתן לשכור מקום בסימטה "הרי היא של כל בני הרבים?", ומתרץ שה"מקום בו עומדים פירות המוכר - הוא שלו", ולכן הוא יכול להשכירו לחבירו [5]. מכאן שסימטה קונה לאדם כמו חצרו.

לגבי קניין משיכה אומר הר"י מיגש (עו. ד"ה ספינה) "דמשיכה ברשות הרבים לא קניא, דכי מקניא משיכה הני מילי היכא דמשך ליה לרשותיה אי נמי לחצר דאית ליה בה שותפות דחזינא ההוא דוכתא דקיימה ביה כאילו בחולקיה קיימא", כלומר לדעתו המשיכה מגדירה את המקום בו היא מתרחשת כרשות המושך, והרשות תקנה לו מדין חצר.

הנימו"י בהסבירו את ההבדל בין סימטה לרה"ר (לח: באלפס, ד"ה סימטה) אומר לגבי סימטה - "והרי הוא ברשות העומד שם לקנות במשיכה כאילו הוא רשותו", ולגבי רה"ר - "דרה"ר אינו קונה כיון דאינו רשותו". משמע מכך שגם לדעתו קניין משיכה פועל מדין חצר.

לפי הסבר זה של דברי הנימו"י, ניתן להבין את דבריו בסוגייתינו. באומרו שכלים קונים מטעם משיכה, כוונתו שכשם שמשיכה מגדירה את הסימטה כרשות המושך, כך גם כלי הלוקח מגדירים את מקומם בסימטה כרשות הלוקח, והיא קונה בעבורו מטעם חצר.

נמצינו למדים שהנימו"י אומנם מסכים שכלי לוקח קונים מטעם חצר, אך לדעתו הכלי מגדיר את מקומו כרשות הלוקח (בניגוד לדעת הראשונים שהובאה לעיל, שהכלי בעצמו הוא רשות הלוקח).

לפי הסבר זה הגמרות מהן הוכחנו שכלים קונים מדין חצר אינן סותרות את שיטת הנימו"י, מכיוון שגם לפי הנימו"י כלי פועל מדין חצר. הסבר זה מתרץ גם את הקושייה מהגמרא בקידושין (כה:), ממנה משמע שכלים לא קונים מדין משיכה. שכן גם לדעת ר' שמעון סימטה שמוגדרת כרשות לוקח תקנה בעבורו, אך לדעתו משיכת בעלי חיים לא מגדירה את הסימטה כרשותו כיון שהם היו יכולים ללכת ולהגיע לאותו מקום בכוחות עצמם. אבל כלי לוקח שמגדירים את המקום בו הם נמצאים כרשות לוקח, יועילו גם לקניית בעלי חיים.

  לאור הסבר זה ניתן להבין את סוגייתנו בצורה שונה.

 

בבא בתרא פד: - פה. נאמר:

"רב ושמואל דאמרי תרוויהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרה"ר, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו ואפילו ברה"ר, אמר רב פפא לא פליגי, כאן ברה"ר כאן בסימטא, ואמאי קרו לה רה"ר, שאינה רה"י"

הגמרא מסבירה שרב, שמואל, ר' יוחנן וריש לקיש מסכימים לגבי הדין שכלים קונים בסימטה ולא ברה"ר. נשאלת השאלה מדוע דבריהם מנוסחים בצורה שונה?

יתכן שהניסוחים השונים מורים על תפיסות שונות לגבי אופן פעולת קניין כלים. לדעת רב ושמואל הכלים עצמם הם רשות לוקח וקונים לו כחצרו, ולכן יש צורך להדגיש שכלים לא קונים ברה"ר, כיון שמסברה היה מקום לומר שחצר תקנה גם אם היא מונחת ברה"ר. לעומת זאת לדעת ר' יוחנן וריש לקיש כלי הלוקח מגדירים את המקום שמתחתם כרשות הלוקח, ולכן אין צורך לומר שלא יקנו ברה"ר, אך צריך לומר שכלים קונים בסימטה, שכן מסברה היה ניתן לחשוב שסימטה שהיא מקום ששייך לרבים אי אפשר להגדירה כרשות הלוקח, ולכן כלים יקנו רק ברשות של שניהם (עיין פד: תוס' ד"ה כאן).

בהמשך הגמרא (פה:)שואל רב ששת את רב הונא האם כלי לוקח ברשות מוכר קונים. ניתן להסביר ששאלתו נובעת מספק לגבי הבנת האופן שבו כלים קונים. שכן אם הכלים עצמם הם רשות הלוקח, יש מקום לומר שיקנו בעבורו גם ברשות מוכר, אך אם הכלים קונים על ידי הגדרת המקום בו הם מונחים כרשות הלוקח - ברשות אדם אחר ודאי לא יקנו.

כך ניתן להסביר גם את מחלוקת הראשונים לגבי "זיל קני": אם הכלים עצמם הם החצר, אמירת "זיל קני" משמשת רק כנתינת רשות ללוקח לשים את כליו ברשות המוכר. אך אם הכלים עצמם לא מסוגלים לקנות והקנין נעשה רק על ידי הגדרת השטח בו הם מונחים, אמירת "זיל קני" תועיל רק אם היא מהווה הקניית שטח זה ללוקח.

 

על דרך זו יובנו מספר מחלוקות.

א.בב"מ ט: נאמר: "אמר ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה היתה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה הכא נמי דלא מיגרשה?...".

לכאורה שאלת הגמרא לא מובנת - הרי כלים לא קונים ברה"ר ומהי ההווא-אמינא של הגמרא שתהיה מגורשת? הראשונים התייחסו לשאלה זו ונקטו שתי גישות שונות:

1. הראב"ד (מובא בשיטה מקובצת שם, ד"ה אלא) אומר "אתחזי לי דהאי ברה"ר דקאמר הכא לאו רה"ר ממש אלא בסימטה ואיכא דוגמתיה בבתרא (בבא בתרא פה.)" כלומר לדעתו כוונת הגמרא, באומרה "רשות הרבים", היא לסימטה.

2. הרשב"א (שם, ד"ה הא) אומר "כיון דמנחה (קלתה) ארישא, ויש לה רשות להניח שם כליה - קונה, והרי זה כמונח במקום שיש לה רשות להניחו שם, וכל מקום שיש לה רשות להניחו שם קונה". כלומר לדעתו כלים קונים ברה"ר כשמותר להניחם שם, וכיון שמותר לאישה להניח קלתה על ראשה, קלתה קונה בעבורה גם ברה"ר (וכך סוברים גם המיוחס לריטב"א שם ד"ה והא, והר"ן ד"ה היתה).

ייתכן שמחלוקתם נובעת מהתפיסות השונות   של קניין כלים שהועלו לעיל: הראב"ד הבין שכלים מגדירים את הרשות, ולכן לא ייתכן שיקנו ברה"ר. ואילו הרשב"א הבין שהכלים הם רשות הלוקח, ובדרך כלל אינם קונים ברה"ר כיון שאי-אפשר להניחם שם, ולכן כלים הנמצאים במקום שמותר להניחם, אפילו אם המקום הזה הוא ברה"ר - יקנו.

ב.בגיטין עט: נחלקו רש"י ותוספות האם כלים קונים באווירם.   רש"י סבור שאוויר כלים לא קונה כיון ש"אין מחיצות כלי עשויין לאווירן לשמור, דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו" (שם ד"ה דהא לא נח). תוס' (ד"ה דהא לא נח) חולקים וסוברים שדבר שנכנס לאויר הכלי קנוי לבעל הכלי גם אם עדיין לא נח על קרקעיתו.

גם מחלוקת זו ניתן להבין לאור ההסברים שהועלו לעיל - רש"י סובר שהכלי עצמו הוא הרשות, וכיון שמחיצותיו לא עשויות לאווירן, אוויר הכלי לא יקנה. לעומת זאת תוס' סבורים שהכלי מגדיר את המקום שבו הוא נמצא כרשות הלוקח, והיא קונה בעבורו כדין כל חצר שקונה באווירה, ולכן למרות שמחיצות כלי לא עשויות לאווירן החפץ יקנה כשהוא באוויר הכלי.

---