לע"נ אבי מורי

  ר' נתן נטע נהוראי

ברכת-המזון מדאורייתא ומדרבנן / מאיר נהוראי  

מצינו בברכות מט:

"עד כמה מזמנין? עד כזית, רבי יהודה אומר עד כביצה, למימרא דרבי-מאיר חשיב ליה כזית ורבי יהודה כביצה והא איפכא שמעינן דתנן וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קודש אם עבר צופים שורפו במקומו ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. עד כמה הם חוזרים ר' מאיר - זה וזה כביצה ור' יהודה בכזית? אמר ר' יוחנן - מוחלפת השיטה. אביי אומר - לעולם לא תיפוך, הכא בקראי פליגי. ר' מאיר סבר ואכלת - אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית, ר' יהודה - ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה ואי זו כביצה. התם בסברה פליגי ר' מאיר - חזרתו כטומאתו... ור' יהודה - חזרתו כאיסורו".

על הדעות ההפוכות בין טומאה לברהמ"ז מתרצת הגמרא שני תירוצים: 1.מוחלפת השיטה 2.חילוק בין התחומים: ברהמ"ז - נלמד מפסוק וטומאה - מסברה.

לתירוץ הראשון המוקד של החשיבות - בטומאה, וברהמ"ז מושוית לטומאה כאשר לר' מאיר שיעור חשיבות בטומאה כביצה ולר' יהודה כזית.

את התירוץ השני אפשר להבין באחת משתי אפשרויות:

1. ברהמ"ז נלמדת מפסוקים והמחלוקת היא במישור דאורייתא, בטומאה -     המחלוקת במישור הסברה ולכן לא ניתן להשוות בין ברהמ"ז לטומאה.

2. בברהמ"ז המחלוקת בהבנת הפסוקים שהם רק אסמכתא, בטומאה המחלוקת בסברה גרידא ללא התערבות פסוקים. דהיינו בברהמ"ז סברת הדרבנן ניזונת מפסוקים ואילו בטומאה הסברה היא עצמאית ולכן לא ניתן להשוות בין ברהמ"ז לטומאה.

נראה שר' יוחנן שהשוה בין טומאה לברהמ"ז - התעלם מהפסוקים והבין שהמוקד בין בברהמ"ז ובין בטומאה זהה-דהיינו סברה, ומחלוקת ר' יהודה ור' מאיר היא במישור דרבנן.  

  הבנות הראשונים

שיטת תוס'[1]: הפסוקים לשיטת אביי משמשים אסמכתא. מדאורייתא בעינן שביעה גמורה ומחלוקת ר' מאיר ור' יהודה במישור דרבנן. יוצא שמחלוקת ר' יוחנן ואביי היא במישור דרבנן:

1.לר' יוחנן - ר' מאיר כביצה ור' יהודה כזית, לאביי-להיפך.

2.לר' יוחנן - דין דרבנן ניזון מסברה, לאביי ניזון מהפסוקים. בכל אופן, מדרבנן בעינן כזית או כביצה אך מהתורה בעינן שביעה גמורה.  

 

שיטת הרשב"א[2]: מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה אליבא דאביי היא במישור דאורייתא - בקראי פליגי. בטומאה המחלוקת בסברה ולכן לא ניתן להשוות. יוצא, שמחלוקת ר' יוחנן ואביי במישור חיוב ברהמ"ז:

לר' יוחנן מחלוקת ר' מאיר   ור' יהודה במישור דרבנן, מדאורייתא בעינן שביעה גמורה. לאביי מחלוקת ר' מאיר ור' יהודה במישור דאורייתא, ואם כן נצטרך לברר מה השיעור בדרבנן.

[תוס' מוכיחים את שיטתם שצריך שיעור דאורייתא של כדי שביעה כדי לומר ששיעור מדרבנן כזית או כביצה אך אם כזית או כביצה דאורייתא מה השיעור בדרבנן?! בעה"מ אכן אומר שאין שיעור דרבנן]

 

ננסה להתמקד באביי אליבא דשיטת הרשב"א. כאמור, המחלוקת היא במישור דאורייתא שלשיטת ר' מאיר - בעינן כזית ולשיטת   ר' יהודה - כביצה. אם-כן, מה השיעור בדרבנן?

המלחמות פ"ג (דף י"ב מדפי הרי"ף) אומר שהשיעור מדאורייתא כזית או כביצה, בפחות מכזית לא מתחייב לא מדרבנן ולא מדאורייתא. משמע מדבריו שבכל מקרה אין בכלל שיעור דרבנן לברהמ"ז. לכן אישה שחייבת מדאורייתא יכולה להוציא את בעלה ומה שכתוב "בן מברך לאביו" הכוונה לבן שהגיע לגיל 13. ייתכן להציע הסבר אחר - שלשיטת ר' יהודה   ששיעור דאורייתא-כביצה, כזית   יהיה שיעור   דרבנן. לר' מאיר ששיעור דאורייתא - כזית - אין הכי נמי, אין שיעור לדרבנן. כך אכן אומר הפני-יהושע (נט:).

 

הראבי"ה סימן קכ"ד (עמ' 108) כותב ששיעור דרבנן הוא: 1.לחמניות - דהיינו שקבע עליהם סעודתו. 2.פחות מכביצה לר' יהודה ופחות מכזית לר' מאיר. (ועיין עוד בסימן קכ"ט עמוד 116.)

 

היראים פוסק כר' מאיר. מצאנו שתי אוקימתות בדבריו: 1.מצוטט במרדכי (מ"ט:): "הואיל ולר' מאיר 'ואכלת' זו אכילה, 'ושבעת' זו שתייה אם­כן לא מחייב דאורייתא אלא אם כן ישתה אם הוא צריך לשתייה ואם הוא לא צריך לשתייה לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון" - מפורש שהצריך לשתייה ואינו שותה יש לו חיוב מדרבנן. [והביאו רמ"א בסימן קצ"ז סעיף ד' להלכה. בכל אופן, זו דעת יחיד שהרי הפשט הפשוט הוא-שלר' מאיר 'ואכלת' זו אכילה 'ושבעת' זו שתייה-לעניין יין לברכת מעין שלוש-וכן משמע בחידושי הרמב"ן ובשטמ"ק. מסיבה זו כתב המג"א שאם אכלו לשובע ולא שתו ומקצתן לא אכלו לשובע ושתו מוטב שיברכו אותן שאכלו לשובע דחייבים מדאורייתא].

2. בספרו סימן כ"ד הוא אומר: חצי כזית - בתנאי שנהנה ממנו קצת.

 

במה נחלקו הראשונים: היראים כותב: "ותרוויהו סבירא להו שביעת הקרא שביעת גרון וכן נראה לי אמת" דהיינו - הרשב"א, היראים וכו' שסוברים שר' יהודה ור' מאיר דיברו במישור דאורייתא, הבינו שהשביעה האמורה בפסוק היא שביעת גרון ונחלקו האם שביעת גרון היא כזית או כביצה; ר' מאיר סבר אכילת גרון בעינן ומספיק כזית, ור' יהודה סובר שצריך אכילה שיש בה שביעת גרון וזה דוקא כביצה.

החולקים - (תוס') הבינו כנראה שהשביעה האמורה בפסוק היא שביעת כרס. בתוס' ובראשונים לא מצאנו מושג של שביעת כרס. ברם דבר זה מופיע אצל ר' יהודאי גאון: "האי מאן דאכל שביעת גרון ולא פטר שביעת כרס דלא אתא רבנן ומפיק דאורייתא".

בפשטות ייתכן לתלות את מחלוקת הראשונים בהבנת המחייב בברהמ"ז:

לרשב"א - מדאורייתא המחייב הוא האכילה ולכן לר' מאיר מספיק כזית שהוא אכילת גרון, ר' יהודה שחולק סובר שצריך אכילה - אך אכילה מיוחדת שיש בה שביעה.

לתוס' - המחייב הוא השביעה ולכן צריך שביעת מעיים, שביעה גמורה. לפי זה   ניתן להבין את הדרבנן של תוס' ורשב"א בכיוונים שונים:

לרשב"א השינוי בין הדאורייתא לדרבנן כמותי - מדאורייתא כזית ומדרבנן פחות. אך המחייב לכל אורך הדרך הוא האכילה.

לתוס' השינוי איכותי; מדאורייתא המחייב שביעה ולכן בעינן שביעת מעיים, מדרבנן המחייב היא האכילה ולכן מספיק אכילת גרון.

ייתכן שגם ליראים אליבא דר' מאיר יהיה שינוי איכותי: היראים כותב שמדרבנן מברך על חצי כזית. מדוע דוקא "חצי"? היראים מסביר - מפני שנהנה. ייתכן, שלפי היראים מדאורייתא המחייב הוא האכילה ומדרבנן המחייב - ההנאה ולכן צריך שיעור של חצי כזית מפני שנהנה.

אמנם עדיין לא מובן מדוע לפי היראים צריך דוקא "חצי כזית" ולא פחות מכך?

ייתכן להסביר כך: חלקו הראשונים לגבי "חצי שיעור אסור מהתורה". רוב הראשונים סוברים - שחצי שיעור - לאו דוקא. מהר"ם חלאוה בפסחים (מ"ג.) חולק וסובר שחצי שיעור הוא דווקא.

ייתכן שמחלוקת זו תלוייה בחקירה המפורסמת לגבי "חצי שיעור" - האם חצי שיעור אסור כי יש חשש שיאכל כשיעור ולכן אסרוהו כבר על פחות מהשיעור, ולפי גישה זו מה לי חצי כזית, מה לי רבע כזית. אך אם חצי שיעור אסור עקב היותו "חזי לאיצטרופי" ולכן אסור באיסור עצמאי, ייתכן לומר אחד משני הסברים: 1.כל דבר שחזי לאצטרופי אסור ולכן גם כל שהוא אסור.

2.כל דבר שחזי לאיצטרופי אסור אם יש לו חשיבות מינימלית כי אנו אוסרים אותו איסור עצמאי ולא איסור של חשש ודבר שאוסרים אותו איסור עצמי צריך להיות חשוב. לפי זה - דווקא חצי שיעור ייאסר ולא פחות מכך. מכיון שדוקא חצי שיעור נחשב חשוב באכילה. היראים יבין כהבנה זו.  

  דין שביעה

מכל האמור לעיל יוצא שישנם שיעורים שונים בברהמ"ז: 1. פחות מכזית. 2.כזית. 3.כביצה. 4.שיעור שביעה.

ברצוני להתמקד בדין "שביעה" ולעלות כמה ניסוחים בהבנת דין זה:

1.המחייב מהתורה - שהאדם ישבע אפילו אם השביעה תיגרם שלא על ידי   אכילה.

2.המחייב מהתורה - שאדם ישבע על ידי אכילה.

3.המחייב מורכב מו"אכלת" וגם ו"שבעת", כאשר השביעה לא חייבת להתבצע על ידי האכילה אך יש צורך באכילה כל שהיא.

4.המחייב מהתורה היא האכילה אך בתנאי שזו אכילה שיש בה שיעור שביעת מעיים (מעין ר"י אך המחייב בהגדרת האכילה היא שביעת מעיים).  

לפי שלושת הניסוחים הראשונים יש הבדל איכותי בין שיעור דרבנן לדאורייתא. דהיינו-מדאורייתא המחייב הוא השביעה, מדרבנן המחייב הוא האכילה. לפי ההסבר הרביעי ההבדל הוא כמותי דהיינו-הן מדרבנן הן מדאורייתא המחייב הוא האכילה אלא שמדרבנן - לר' מאיר כזית ולר' יהודה אכילה שיש בה שביעת גרון, ומדאורייתא אכילה בכמות יותר גדולה דהיינו שיש בה שביעת - מעיים.

ייתכן שניתן למצוא הבדל קטן בניסוח בין דברי תוס' והרמב"ם: תוס' (מט:) אמר: "בעינן שביעה גמורה". הרמב"ם (ברכות פ"א, ה"א) אומר: "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך ואינו חייב מן התורה אלא אם כן שבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת". תוס' מתייחס לפעולה, ורמב"ם מתייחס לגברא. ייתכן שהרמב"ם מבין כניסוח הראשון של שביעה, ותוס' מבין כניסוח השני.

 

ננסה לשאוב את הגישות השונות מתוך דיונים באחרונים על נושאים שונים.  

  משך האכילה

לגבי הלכות שונות מצאנו שאכילה צריכה להתבצע בתוך כדי אכילת פרס [3] . האם כדי להתחייב בברהמ"ז צריך לאכול בתוך כדי אכילת פרס? הפמ"ג (או"ח סימן ר"י סק"א) אומר - "מיהו אם אכל עד ששבע חייב בברהמ"ז מהתורה אף שאכל מעט מעט ורק אם אכל כזית דמברך ברהמ"ז ואכלת אז אמרינן דיותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף וצ"ע".

הפמ"ג מסתפק במישור הדאורייתא האם בעינן שביעה גרידא ואפילו אם כל האכילה מתבצעת ביותר מכדי אכילת פרס חייב בברהמ"ז, אך מדרבנן - שכתוב "ואכלת" ודאי שאנו זקוקים לאכילת פרס כדי להתחייב בברכה.

המנחת חינוך (מצוה ת"ל): חולק וסובר שהשביעה צריכה להתבצע דוקא בכדי אכילת פרס: "מכל מקום נראה לי דבעינן תרתי - אכילה ושביעה. ואם אכל בהפסקה אף ששבע לא מספיק". בהמשך מסתפק המנחת חינוך - 1.אפשר דסגי בכזית בכדי אכילת פרס דהוי "ואכלת" והמותר עד השביעה יכול להיות בהפסקה, או 2.כל השביעה צריכה להיות בכדי אכילת פרס. בכל אופן ברור למנחת חינוך שמדאורייתא קיימים שני חיובים - אכילה ושביעה. השאלה היא האם להרכיב אותם ואז השביעה היא על ידי אכילה, או שמספיק שבאותה ארוחה תהיה אכילה כל שהיא בכדי אכילת פרס והשביעה יכולה להיות אפילו לאחר מכן. במילים אחרות מסתפק המנחת חינוך בין ניסוח 2 ל- 3.

שער הציון (סימן ר"י סק"י) טוען שמספיקה אכילה של כזית, אפילו שהשביעה לא בכדי אכילת פרס.

מיוחדת ומחודשת גישת ה"פנים מאירות" (חלק ב' סימן כ"ז): "ולפי זה אם דעתו לאכול כזית אף שבאמצע הוכרח להפסיק אם אינו מסיח דעתו ולא נתעכל במעיו שחייב לברך וכן בברהמ"ז דאורייתא אם אכל פחות מכדי שביעה ולא הסיח דעתו ושהה כדי אכילת פרס וגמר ואכל כדי שביעה חייב מדאורייתא דעיקר קפידא על השביעה". משמע מדבריו שני דברים: 1.בברהמ"ז דאורייתא הקובע הוא השביעה.  

2.גם בדרבנן אם אכל ביותר מכדי אכילת פרס יצא כי רבנן תיקנו כעין דאורייתא. לפי זה - שיעור דרבנן ל"פנים מאירות" עובד על פי עקרונות "שביעה". זה מרחיק לכת ביותר במיוחד לפי דרשת ר' מאיר - "ואכלת ושבעת זו שתייה".  

כמובן שתיתכן גישה קיצונית שכל האכילה צריכה להיות בתוך כדי אכילת פרס.  

  שבע על ידי אכילת פחות מכזית

החת"ס בתשובות (חלק או"ח מ"ט) אומר: "בכל המצוות דכתיב בהו אכילה אפשר דמכל מקום כזית בעינן בברהמ"ז קרוב לודאי דאי שבע ליה בפחות מהכא סגי, דהתורה תלי ליה בשביעה". מפורש ששביעה שנעשית על ידי אכילת פחות מכזית מחייבת ברכה מדאורייתא. משמע שהחיוב - שהאדם ישבע.

הרדב"ז ב' אלפים רכ"ד (מצוטט בשע"ת סימן קצ"ז סק"ח) אומר - "מי שאכל כזית והוא שבע כגון זקן וחולה שאוכל קצת יכול להוציא אחרים דאף בה"ג מודה". דהיינו החיוב מהתורה לכאורה הוא דוקא אם אכל כזית. נראה שהרדב"ז הבין שהשביעה צריכה להיות מלווה על ידי אכילה ואין אכילה פחות מכזית.  

  ממה צריכה להיות השביעה?

ייתכן שההבנות השונות בחיוב שביעה ישפיעו על דרך השביעה: 1. אם המחייב הוא שהאדם יהיה שבע ייתכן שהשביעה צריכה להיות דוקא על ידי לחם.

2.אם המחייב הוא האכילה בתנאי שתהיה שביעה ייתכן שנדרוש שביעה ברמה יותר נמוכה דהיינו אפילו על ידי דברים אחרים.

הפמ"ג סימן קפ"ד סק"ה, והשדי-חמד   מערכת ברכות אות י"ד טוענים שחיוב ברהמ"ז - דוקא אם אכל כדי שביעה מפת. 'ציץ - הקודש' סימן ל' מצטט בשם סידור "בית מנוחה": "אם אכל מפת שעור ביצה דאית ביה שיעור התחלת שביעת מעיים ואוכל עימו שאר מאכלים ועל ידי אכילתו כביצה מפת עם שאר דברים בא עד קיצו דשביעה גמורה חייב לברך ברהמ"ז מהתורה אף על גב שלא שבע שביעה גמורה מפת לבד אלא בצירוף שאר מאכלים ואם נסתפק באכילה זו אם בכך ברהמ"ז חייב לברך", מדברי ה"בית מנוחה" משמע - אמנם הוא סובר שצריך שתחילת השביעה תהיה על ידי לחם זאת אומרת - ייתכן שעקרונית הוא סובר כפמ"ג שהמוקד הוא השביעה, אך ייתכן שהוא לא דורש שהשביעה תיגמר על ידי לחם.

דעה יותר קיצונית מצאנו ב"הלכות קטנות" סימן רכ"ז - אדם שאוכל כזית לחם ושבע ממאכלים אחרים מתחייב מהתורה בברכת המזון.

 

לסיכום: 1.הפמ"ג סובר שהמוקד הוא השביעה, ולכן היא צריכה להיות   ע"י לחם.

  2.ציץ הקדש סובר שהמוקד הוא השביעה, אך אפשר להסתפק   בהתחלת שביעה על ידי לחם.

  3.הלכות - קטנות סובר: א.שהחיוב הוא האכילה בתנאי שתהיה   שביעה. האכילה צריכה להיות על ידי כזית פת ומכיון   שהשביעה היא רק תנאי - יכולה השביעה להיות על ידי דברים אחרים.

    ב.החיוב שתהיה אכילה וגם שביעה ולכן צריך אכילה מפת ולשביעה איננו זקוקים לפת [4].

אך לדעתי הלכה זו לא מתחייבת מצד מחייבי ברהמ"ז אלא מצד הגדרת לחם. הגמרא בברכות (מ"א:) אומרת:

"הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם ושלא מחמת סעודה בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם".

רש"י ד"ה "טעונין" כותב: "דלאו טפלה נינהו ואינן בכלל לחם הניפטר בברכת המוציא" לפי רש"י דברים שבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה לא טעונים ברכה מכיון שהם נכללים בכלל לחם.

תד"ה "הלכתא" חולק על רש"י ואומר: "דברים שבאים מחמת סעודה בתוך סעודה כיון שבאים מחמת פת הפת פוטרתן". מתוס' משמע שדברים שבאים מחמת סעודה פטורים מברכה - לא מכיון שהם בכלל לחם אלא שברכת הפת פוטרת לא רק לחם אלא כל מה שבא מחמת הלחם.

לפי הנאמר - יש מחלוקת עקרונית בין רש"י לתוס' כיצד לראות את הדברים הנלוים ללחם.

למעשה זוהי חקירה בכל עיקר וטפל - האם:

ברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל.

או - הטפל נחשב כחלק מהעיקר ולכן הוא נכלל בברכתו.

וממילא אפשר לומר שגם אם המחייב הוא השביעה תיתכן שביעה ללא לחם מכיון שהאדם שבע מאוכלין אחרים - שלפי שיטת רש"י מוגדרים כלחם.

ייתכן שזאת הייתה הבנת ה"הלכות קטנות" שכתב: "והיה נראה כיון דפת פוטר כל מידי דזן שהכל בא בשבילו וקבעי עליה איניש אם אכל ושבע אפילו משאר דברים הוי דאורייתא" דהיינו שביעה ללא לחם על ידי אוכלין הטפלין ללחם מחייבת ברהמ"ז מדאורייתא.

מה הדין במקרה של אכילת חצי כזית לחם ושביעה משאר דברים?

נראה שאין בעייה לעניין ברהמ"ז, במיוחד לשיטת החת"ס שהשביעה היא המחייבת: (אכל אדם רבע כזית בתחילת הארוחה, שאר דברים באמצע ושביעתו תהיה ברבע כזית האחרון). אולם יש שאלה עקרונית האם הלחם שהוא עיקר יפטור את שאר הדברים לעניין ברכה ראשונה. המג"א (או"ח סימן קע"ז ס"ק א') כותב במפורש שאדם שאוכל פחות מכזית אינו פוטר שאר דברים. והסיבה פשוטה, המשנה אומרת: "דברים הבאים תוך הסעודה" וכי יעלה על הדעת שחצי כזית נחשב כסעודה? צריך שתהיה לי סעודה כדי לפטור את הדברים שבאים מחמתה.

לכן במקרה כזה לכאורה לא יפטור הלחם את שאר האוכלין.

[ישנן בעיות נוספות שקיימות - בברכת "המוציא" על פחות מכזית כגון: נטילת ידיים על פחות מכזית - שנוטל ללא ברכה. עיין סימן קנ"ח]

רע"א (שו"ע סימן קפ"ו, ב) קובע - קטן חייב בברכת המזון מדרבנן כדי לחנכו. מסתפק רע"א:

"מסתפקינא, אכל ביום האחרון של שנת י"ב לעת ערב קודם הלילה ובתחילת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון, אם מחוייב מדאורייתא לברך... אחר כך הראה לי חתני ר' שמואל דכעין זה נסתפק בספר חכמת אדם באם אכל שהוא אונן ונקבר המת קודם שנתעכל מזון אם צריך לברך? בזה יש לומר החיוב שם נמשך מתחילת אכילה עד אחר עיכול היינו אנינות פטור מלברך בזה מ"ל תיכף כשגמר מצוה צריך לעשות מצות בהמ"ז אבל בנידון דידן אכילת הגברא בעצמותו אינו בר חיובא יש לומר שלעולם לא מתחייב מהתורה וצ"ע לדינא".  

לדעתי מסתפק רע"א ממש בחקירתנו: הספק שלו האם הקטן מחוייב לברך מדאורייתא; אם נאמר שהחיוב על השביעה, השביעה היתה אחר שהגדיל, במיוחד אם נאמר שהחיוב הוא - שהאדם ב'גברא' יהיה שבע ואז ייתכן שחייב מהתורה. אולם אם נאמר שהחיוב על האכילה בתנאי שהאדם ישבע, הלא האכילה היתה בעודו קטן ולכן החיוב יהיה מדרבנן.

ייתכן להסביר אחרת: רע"א לא מסתפק במחייב של ברהמ"ז אלא בדין "נתעכל". הגמרא בברכות (נ"א:) אומרת: "עד מתי מברך? עד שיתעכל המזון שבמעיו".

אפשר להבין דין זה בשתי צורות:

א.חיוב ברהמ"ז נמשך כל רגע ורגע עד זמן העיכול.

ב.חיוב ברהמ"ז מיידי אלא שאם לא בירך אפשר להשלים את הברכה עד שיתעכל המזון שבמעיו.

אם חיוב ברהמ"ז הוא תשלומין - החיוב מדרבנן. אך אם חיוב ברהמ"ז הוא חיוב של כל רגע ורגע אז העובדה שהקטן הגדיל באותו פרק זמן מעניקה לו חיוב דאורייתא.  

  אכילת - מזון בשפופרת שמכניסים לקיבה (אינפוזיה)

הגמרא בפסחים (קט"ו.) אומרת:

"בלע מצה יצא... כרכן בסיב (סיב שגדל סביב דקל) - אף ידי מצה נמי לא יצא"

לפי גמרא זו - בבליעה יש מעשה אכילה. אולם בבליעה ללא טעם וללא מגע עם הפה - אפילו מעשה אכילה אין. "כזורק אבן לבור" (רשב"ם שם). אם כן - אם נאמר כחת"ס שהחיוב הוא בשביעה, עדיין ייתכן חיוב דאורייתא אף על פי שלא היה מעשה של אכילה. אך אם אני דורש אכילה כמחייב - אינו חייב לברך, כי לא היה מעשה אכילה (וכן מצאתי ב"מנחת יצחק" חלק ו' סימן י"ח).  

  אכילה גסה  

ה"שלטי גיבורים" בפ"ז בברכות (ל"ה: בדפי הרי"ף) כותב:

"וכן נראה בעיני שהאוכל אכילה גסה שאינו צריך לאותה אכילה מוציא אחרים ידי-חובה והוא שנהנה גרונו באותה אכילה אבל אם נפשו קצה עליו ואין נהנה גרונו כלל אינו ראוי לברך על אותה אכילה לא לפניה ולא לאחריה כמבואר בקונטרס הראיות".

משמע מדבריו שהוא סובר שהמחייב בברהמ"ז הוא האכילה. שמלווה בהנאה. זאת אומרת: אכילה מדאורייתא מורכבת משנים: 1. אכילה. 2.הנאה. וכאשר חסר תנאי אחד החיוב מדרבנן. ייתכן להעלות גישה הטוענת שאכילה אף ללא הנאה מחייבת מהתורה שהרי בפסוק נאמר: ואכלת ושבעת וברכת. בכל אופן נקודה זו שונה מסוגיית "אכלן בסיב" משום ששם בכלל לא היה מעשה אכילה. פה יש מעשה אכילה אך אין פה הנאת גרון. מסקנת ה'שלטי-גיבורים' שגם מעשה אכילה כזה לא נחשב כאכילה. אך יש לומר שאפילו לחת"ס שסובר שהחיוב בשביעה, פה לא יתחייב מכיון שהוא שבע עוד לפני שהתחיל לאכול - אז אין נקודת שביעה שתחייב בברהמ"ז.

  להלכה אומר השו"ע (או"ח קפ"ד, ו) "שיעור אכילה לברך עליה ברהמ"ז בכזית" ובסימן קפ"ו סעיף ב' - "קטן חייב מדרבנן כדי לחנכו וההיא דבן מברך לאביו כשלא אכל האב כדי שביעה שאינו חייב אלא מדרבנן" משמע מצירוף שתי ההלכות ששיטת השו"ע-החיוב מדרבנן כזית, מדאורייתא - כדי שביעה. המשנה ברורה בס"ק כ"ב מביא בשם החינוך ששיעור שביעה תלוי בכל אדם לעצמו ו'שער- הציון' ס"ק כ"ה אומר שמרבותיו של רש"י (ברכות מג.) משמע ששיעור שביעה תלוי לפי אנשים אחרים.

---