נטילת ידיים לתפילה - שיטת הרא"ש / רוני שויקה
א.
כתב הרא"ש בברכות, פ"ט סימן כ"ג:
""כי משי ידיה אומר ברוך... אקב"ו על נטילת ידיים לפי שידיו של אדם עסקניות הן ואי אפשר שלא יגע בבשר המטונף בלילה."
מוסיף הרא"ש ואומר-אם אין לו מים מנקה ידיו בצרור ומברך על נקיות ידיים. וכן אם עשה צרכיו [1] ורוצה להתפלל מנחה או ערבית נוטל ומברך. אבל אם אינו מתפלל תיכף אינו צריך לברך שלא תיקנו ברכת על נטילת ידיים אלא לסעודה ולתפילה. ובסוף הסימן כתב:
"דהאידנא נהגו לברך ברכות השחר אחר נטילת ידיים דכל זמן שאין ידיו נקיות אין לברך. מיהו מלשון שסידרם הגמרא משמע שיכול לברך גם בלא נטילת ידיים וזהו סעד לדברי שלא תיקנו נטילה אלא לקריאת-שמע ותפילה".
פשוט בדבריו שמדין הגמרא אין מקפידים על ידיים מטונפות אלא לקריאת-שמע ותפילה ולכך תיקנו להם חכמים נטילת ידיים וכיון שתיקנו נטילת ידיים צריך גם לברך. ואין הפרש בין נטילת ידיים שחרית למנחה וערבית, אלא שבבוקר נוטל אף על פי שאינו יודע לידיו שום טינוף כיון שידיו של אדם עסקניות ואי-אפשר שלא יגע בלילה בדבר המטונף. והאידנא נהגו להחמיר אף בברכות השחר לא לברך בידיים שאינן נקיות. ותיקנו את נטילת ידיים לפני ברכות השחר, ושלא כסדר הגמרא. וכן פירש מעדני יו"ט על אתר.
ב.
אמנם ה'דרישה' בטור או"ח סימן ד' פירש שיטת הרא"ש בעניין אחר, שלא רק לקריאת שמע ולתפילה - אלא גם לברכות צריך ניקיון אם כי לא נטילה. וזה אמר מסברתו כדבריו: "אבל ניקיון נראה דודאי בעי לכולי עלמא". וראייתו מדברי הב"י שם שהביא את דברי הרא"ש: "שלא תיקנו נטילת ידיים אלא לסעודה ותפילה, וכן כתב הרשב"א בתשובה, ומיהו כתב בתשובה הנזכר שאם ישן על מיטתו ערום, ידיים עסקניות ופסולות להזכרת השם עד שינקה אותם בכל מידי דמנקי".
ולא הבנתי דברי ה'דרישה' שהרי כתב טעם הרא"ש "וכשהוא ערום מיירי דוקא ולהכי בעי נטילה לק"ש ותפילה" ולאחר מכן כתב שאם היה ערום, לברכות מיהא ניקיון בעי לכולי עלמא. יוצא מכאן שלדעת הרא"ש לא יוכל לברך בבוקר ללא קינוח. וקשה לי - ממה נפשך, אם מדובר בדין הגמרא, הרי מפורש ברא"ש פ"ט שאם קינח מברך על נקיות ידיים ואם כן כבר יצא ידי חובת נטילת ידיים ולא תהיה מציאות שבה יטול נטילת ידיים שחרית ויברך על נטילת ידיים כסדר הגמרא. ואם מדובר האידנא, הרי סובר הרא"ש שנהגו ליטול אף לברכות ולא סגי בקינוח. והראייה שהביא ה'דרישה' מדברי הב"י לכאורה אינה מוכרחת, דאפשר לפרש בב"י שדעת הרשב"א הנ"ל חולקת על הרא"ש, והמלה "ומיהו" אינה מוסבת לדברי הרא"ש, כהבנת ה'דרישה', אלא דווקא לרשב"א, ובאמת הרא"ש לא יסבור שצריך ניקיון לברכות.
ג.
עדיין יש מקום לדון בנטילה לברכות, דמצינו ברא"ש בברכות פ"ז סימן ל"ד:
"...והיינו טעמא נמי דמברכינן לנטילת ידיים אחר הנטילה משום דהבא מבית הכיסא לא מצי מברך קודם נטילה. הלכך נהגו כן בכל הנטילות כדי שלא יבוא לברך באיסור היוצא מבית הכסא".
ולא מצאתי סברה לחלק בין ברכת על נטילת ידיים לשאר ברכות. לכן נראה לי דטעם זה - שלא מצי מברך קודם נטילה, נאמר האידנא שנהגו להחמיר, ולאו דווקא בברכות השחר, אלא בכל הברכות מחמירים שלא יהיו ידיו מטונפות על ידי נגיעה במקום הטינופת או שיפשוף.
ד.
הטור או"ח סימן צ"ב כתב בעניין נקיון ידיים לתפילה: "ואדוני אבי ז"ל היה אומר שאין לחלק לא שנא ליכלוך לא שנא בהיסח הדעת אלא שינקה בכל מידי דמנקי". ודברים אלה יתפרשו על פי מהר"י אבוהב, מובא בב"י או"ח סימן ז', שאם היו ידיו מלוכלכות בטיט נראה שבזה לא חייב הרא"ש לברך על נטילת ידיים, ודווקא זיעה וצואה שיוצאים מהגוף על נקיונם צריך ברכה. אם כן בסימן צ"ב מדובר בלכלוך של טיט דווקא וכלשון הטור שם "וכתב אבי העזרי הא דאמרינן בכל מידי דמנקי הני מילי דלא אסח דעתיה אלא שנתלכלכו בטיט". ואפשר לדייק זאת גם בדברי הרא"ש שהביא הטור, שהזכיר ליכלוך ולא טינוף. דהיינו - בליכלוך ובהיסח הדעת לא חייב הרא"ש נטילה עם ברכה ובקינוח סגי. אבל בטינוף כגון צואה וכדומה, בעי נטילה עם ברכה דווקא.
[1] בשו"ת הרא"ש כלל רביעי סעיף א', מוסיף "וקינח או שיפשף".