בברכת מזל טוב

  לרב יאיר קאהן

  לרגל נישואיו.

פורים וחנוכה כ"ימים טובים" / הלל נובצקי  

"כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר 'לקדוש ה' מכובד' וכל ימים טובים נאמר בהן 'מקרא קדש'. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת...

שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר 'ושמחת בחגך וכו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו". (רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו הט"ז-י"ז)  

  א  

  יש לשאול: מה נכלל בביטוי "שאר ימים טובים"? הלא הרמב"ם כבר הזכיר את שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג, ואם כן, נותר רק יום אחד של חג השבועות. אך ברור ש"שאר ימים טובים" מתייחס לפחות לשני ימים!

יש אחרונים שהציעו שהביטוי "שאר ימים טובים" כולל את שבועות וראש השנה [1]. יש סימוך לשיטתם מן הרמב"ם בפתיחת הלכות יום טוב :

"ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים".

ובכן, לכאורה, אלו הם ה"ימים טובים" הנזכרים בהלכתנו [2].

יש שהציעו שגם יום הכפורים נכלל ב"שאר ימים טובים" [3]. אך זה נראה קשה מכמה סיבות:

1. הרמב"ם כותב ש"ימים טובים" אלו אסורים בהספד ותענית אך בהלכות תפילה (פ"ה הט"ו) כותב שיום הכפורים הוא יום תענית (ולא רק יום ששובתים בו מאכילה).

2. הרמב"ם לא כולל את יום הכפורים במונח "ימים טובים" כפי שראינו לעיל בפתיחת הלכות יום טוב [4].

גם הפירוש הראשון, שכוונת הרמב"ם היא לשבועות וראש השנה, אף שהוא מתאים למונח "ימים טובים", מעורר כמה שאלות:

1. בהלכה י"ז אומר הרמב"ם שמקור השמחה בימים טובים אלו הוא "ושמחת בחגך", ולכאורה, זה לא שייך לראש השנה. וכן ברמב"ם בהלכות חגיגה (פ"א ה"א) ובספר המצוות (עשה נ"ד) אין זכר לראש השנה ויש רק התייחסות לשלוש רגלים!

2. הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ו) כותב: "אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתרה".   ובפירוש המשניות (ראש   השנה פ"ד מ"ז - הוצאת קפאח) אומר הרמב"ם: "ואין ראוי במצבים כאלו לשמוח ולשיש" [5] [6]. ואם כן, איך יאמר בהלכתנו שיש חיוב שמחה בראש השנה?  

3. איסור הספד ותענית כלול בדיני כבוד ועונג. זה מוכח מן הגמרא בברכות לא: "כל היושב בתענית... חוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת". והרמב"ם פסק את זה להלכה בהלכות תעניות (פ"א הי"ב) וגם כלל את האיסור בפרק ל' מהלכות שבת, שכולו דן בכבוד ועונג שבת. ואם כן, למה לרמב"ם, אחרי שכבר אמר בהלכה ט"ז, שכל דיני כבוד ועונג שבת שייכים גם לימים טובים ושכבר בארם בהלכות שבת, לחזור ולאמר בהלכה י"ז שיש איסור הספד ותענית בימים טובים[7]?  

  ב  

במגילת אסתר (ט' יט-כב) כתוב:

"על כן היהודים הפרזים הישבים בערי הפרזות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר שמחה ומשתה ויום טוב ומשלח מנות איש לרעהו. ויכתב מרדכי... לקיים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו... ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים".  

הגמרא במגילה ה: עומדת על ההבדל בין מה שקיבלו היהודים הפרזים על עצמם ובין מה שכתב מרדכי לקיים על כל היהודים. גרסינן שם:

  "רבה בריה דרבא אמר... הספד ותענית קבילו עלייהו מלאכה לא קבילו עלייהו דמעיקרא כתיב 'שמחה ומשתה ויום טוב' ולבסוף כתיב 'לעשות אותם ימי משתה ושמחה' ואילו יום טוב לא כתיב".

ויש לשאול: מה לא קיבלו עליהם בסוף? האם לא קיבלו עליהם את פורים כ"יום טוב" בכלל או קיבלו עליהם את פורים כ"יום טוב" (לענין שמחה) רק לא קיבלו עליהם איסור מלאכה [8] ?

גרסינן עוד בגמרא מגילה טז:

  "'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר' אמר רב יהודה... 'שמחה' זה יום טוב וכן הוא אומר 'ושמחת בחגך'".

ונראה, שפורים כן תפס את אופי יום טוב, לפחות, לענין שמחה [9]. וכן מוכח מהפסוק במגילת אסתר (ט' כג) "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם". והמפרשים שואלים: מה הן שתי הקבלות שקיבלו ומה הצורך לשתיהן?

ולפי דברינו, אתי שפיר. שהרי לכל אחת משתי הקבלות יש חידוש. כי ב"אשר החלו לעשות" יש קבלת עשיית יום טוב (לעניין איסור הספד ותענית וחיוב שמחה) שאינו נכלל ב"אשר כתב מרדכי עליהם" [10]. ומפני שאף בסוף קיבלו את פורים כ"יום טוב" (לעניין איסור הספד ותענית וחיוב שמחה) היה צורך בשתי הקבלות. וכן משמע מדברי רש"י (שם בפסוק כח): "ונעשים. משתה ושמחה ויום טוב לתת מנות ומתנות".

שנינו במסכת שבת כא:

"מאי חנוכה דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים... לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

מקור דברי הגמרא הוא   מגילת תענית (פרק ט'). ועוד כתוב במגילת תענית (פרק י"ב) על ימי הפורים: "שאנו חייבים לעשות אותם יום טוב בכל שנה ושנה".

הגמרא בראש השנה יט: קובעת להלכה: למרות שמגילת תענית בטלה, ימי חנוכה ופורים לא בטלו. וסביר להניח, שאף מעמדם כיום טוב (לעניין שמחה ואיסור הספד ותענית) לא בטל. וכן פסקו בעלי התוספות בגמרא תענית יח. (ד"ה רב): "וי"ל דהא דאמר חנוכה ופורים לא בטלו רוצה לומר הדינין שלהן לעשותן יום טוב".

אנחנו רואים תופעה דומה של שימוש במונח "יום טוב" לתאר ימים שאין בהם איסור מלאכה, בגמרא תענית יז: "וראש חודש גופיה יום טוב הוא ואסור" [בהספד ותענית]. ובאותו קטע בגמרא: "ומועד גופיה יום     טוב הוא ואסור" [בהספד ותענית]. הרי לפנינו, שתי דוגמאות נוספות של שמוש בבטוי "יום טוב", היותר רחב, שכולל גם ימים שיש בהם איסור הספד ותענית.

ונראה, שיש שני מושגים שונים של "יום טוב".

1. "יום טוב" במובן המצומצם, הכולל רק ימים שיש בהם איסור מלאכה שהם ששת הימים שהזכיר הרמב"ם בתחילת הלכות יום טוב שהזכרנו לעיל [11].

2. "יום טוב" במובן הרחב הכולל גם ימים שיש בהם שמחה מרובה, הלל [12] והודאה לה' ואיסור הספד ותענית. והם: פורים, חנוכה, ראש חודש וחול המועד [13] [14].

ייתכן, שהצעתנו היא הבסיס לשיטה שהראבי"ה (סימן תקס"ג) מביא בשם הירושלמי [15], שהשוכח "על הניסים" בברכת המזון בפורים וחנוכה חייב לחזור ולברך [16]. אם נעניק לימים אלו שם "יום טוב" (לעניין שמחה) אפשר לומר שגם סעודתם תופסת אופי "יום טוב" ויצטרך השוכח לחזור ולהזכיר "על הניסים". והב"ח על הטור (או"ח סימן תרפ"ב ד"ה כל) הרחיב בעניין זה.

ואולי, העובדה שארבעת הימים האלו: פורים, חנוכה, ראש חודש וחול המועד נקראים "יום טוב", גם קשור למנהג איסור מלאכה שיש בכולם. בפורים, דעת ר' יוסף בגמרא מגילה ה: שאסור במלאכה ובהלכות מגילה (פ"ב הי"ד) פוסק הרמב"ם: "ומותר בעשיית מלאכה ואעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה. אמרו חכמים כל העושה מלאכה ביום פורים אינו רואה סימן ברכה לעולם". הטור בהלכות מגילה (או"ח סימן תרצ"ו) מוסיף: "ובמקום שנהגו שלא לעשות אין עושין". בהלכות חנוכה, כותב הטור (או"ח סימן תר"ע) : "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ואין להקל להן". והב"ח (שם ד"ה ומ"ש) בשם המהרי"ל (בהלכות חנוכה) מרחיב את המנהג לכל אדם וגם לימי א' וח' של חנוכה.

לגבי ראש חודש, בעלי התוספות בגמרא שבת כד. (ד"ה או דילמא) מיישבים סתירה בין גמרות ואומרים: "שאין רגילין לעשות מלאכה" [17]. ובחול המועד, הרמב"ם פוסק בהלכות יום טוב (פ"ז ה"א): "חולו של מועד... אסור בעשיית מלאכה... לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו".  

  ג

עד כה עסקנו במונח "יום טוב" שמאחד את ימי פורים, חנוכה, ראש חודש וחול המועד. אך יש עוד צד השווה בין ימים אלו, והוא: מצות השמחה שמאפיינת אותם. בקשר לפורים, אומר הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב הי"ד): "מצות יום ארבעה עשר לבני כפרים ועיירות ויום חמשה עשר לבני כרכים להיותן יום שמחה ומשתה". וכן בהלכות חנוכה (פ"ג ה"ג): "ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל". גם חיוב השמחה בחול המועד מפורש ברמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז) והזכרנוהו לעיל.

לגבי ראש חודש, הרי"ץ גיאת בשערי שמחה (הלכות אבל דף נט וכן מובא בטור או"ח סימן ת"כ, יו"ד סימן ת"א),   מצרף   את ראש חודש לפורים וחנוכה לעניין שמחה ואומר:

  "דהללו ימי שמחה נינהו דכתיב 'וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו' [18] ובכל אחד ואחד אומר בו הלל 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'" [19].

יוצא מדברים אלו, שראש חודש, ואף פורים וחנוכה שיסודם מדרבנן, נכללים בימי שמחה מדאורייתא וגם עליהם נאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם".

במקביל להרחבת הרי"ץ גיאת, ניתן להרחיב את היקף מצות "ושמחת בחגך" לכלול שמחת כל ה"ימים טובים" (גם את שמחת ראש חודש, חנוכה ופורים) [20]. וכמו שהמושג "יום טוב" כולל גם ימים שיש בהם איסור הספד ותענית, והם: פורים, חנוכה, ראש חודש וחול המועד, גם המושג   "שמחת יום טוב" שייך לימים אלו. ואף על פי שימי פורים וחנוכה הם מדרבנן, עדיין יהיה קיום של "ושמחת בחגך" בשמחתם מפני שהמושג "חגך" הוא דבר "שמסרו הכתוב לחכמים" [21] וביד חז"ל לקבוע מה הם החגים והמועדים [22].

לסיכום: הקיום העיקרי של "ושמחת בחגך" הוא הבאת שלמי השמחה בשלוש רגלים אך יש קיום משני של שמחה באכילה ושתיה ומניעה מהספד ותענית שכולל את כל המועדים, אפילו אלו שיסודם מדברי קבלה ומדברי סופרים, משום שכולם נכללים במושג "חגך" [23].

תיתכן נפקא מינא להלכה בענין נישואין בראש חודש, פורים וחנוכה. הגמרא במועד קטן ח: אומרת: "אמר רב מנין שאין נושאין במועד שנאמר 'ושמחת בחגך'   בחגך   ולא באשתך".   לפי הצעתנו שמצות "ושמחת בחגך" כולל ימים אלו, אולי דין זה יהיה שייך גם להם [24].

השאילתות כפי שמובא על ידי המהר"ם מרוטנבורג (כרך ג' פסק קי"ז) [25] אומר שאין אבלות נוהגת בפורים ופורים אף מבטל אבלות שהתחילה. המהר"ם מרוטנבורג עצמו (שם פסק קי"ט) סבור שאבלות אינה נוהגת בפורים אך אינה מתבטלת. אמנם, אפשר לקבל את גישתנו שיש קיום של "ושמחת בחגך" בשמחת פורים ועדיין לסבור שאין אבלות נדחית אלא מפני הקיום העיקרי שהוא שמחה "לפני ה'" [26].

יש עוד פרטים בפורים וחנוכה שמראים קשר ביניהם לימים טובים שמפורשים בתורה. למשל, במצוות פורים, הסעודה וחיוב אכילת בשר ושתיית יין מקבילים לחיובים בסעודת יום טוב מדאורייתא, משלוח המנות מקביל ל"שלחו מנות לאין נכון לו" (נחמיה ח' י) ומצות מתנות לאביונים מקבילה לחיוב לשמח את הגר, יתום ואלמנה ולשתף אותם בשמחת יום טוב. גם חג החנוכה, לפי ספר המכבים (ספר ב' פרק י'), היה מעין תשלום לחג הסוכות. וניתן להשוות בין שמונת ימי החנוכה לשמונת ימי חג הסוכות ובין ה"זאת חנוכה"(יום ח' של חנוכה) המשלים את חג החנוכה לשמיני עצרת המסיים את חג הסוכות [27].  

  ד

הרמב"ם בהלכות תפילה (פי"ג הי"ד) נוקט בלשון דומה ללשונו בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז) שהוזכרה בתחילת מאמרנו. בהלכות תפילה, אחרי שמפרט את קריאות התורה של המועדים, הוא מוסיף:

"בכל יום ויום מימים טובים וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח מוציאים שני ספרים בשחרית. הראשון קורא בו אלו הענינות שאמרנו. והשני קורא בו קרבן אותו היום האמור בחומש הפקודים בתורה".

וקשה: מדוע אחרי שכבר אמר "בכל יום ויום מימים טובים", חוזר הרמב"ם ואומר "וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח"? ומתרץ הכסף משנה (שם): "ונקט יוה"כ ופסח לדוגמא בעלמא".

אולם, קשה להבין מה דחק את הכסף משנה לפרש ככה. שהרי ברור שהרמב"ם לא כלל את יום הכפורים בביטוי "בכל יום ויום מימים טובים" מפני שהוא סבור שיום הכפורים לא נחשב כאחד מן ה"ימים טובים". ולכן, הרמב"ם לא הזכיר את יום הכפורים בין הימים הנקראים "ימים טובים" בתחילת הלכות יום טוב (פ"א ה"א), אלא, חילק בין הלכות "שביתת עשור" והלכות "שביתת יום טוב". והוכחות נוספות מלשון הרמב"ם בהלכות שבת (פכ"ט הי"ח): "מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים" ושם (הכ"ג): "כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו" [28] ובהלכות עירובין (פ"ח ה"ד): "כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכפורים", שבכל פעם מזכיר את יום הכפורים בנפרד מימים טובים. וכן לעניין כל שבעת ימי הפסח, לפי הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"א ה"א, פ"ז ה"א) רק הראשון והשביעי של פסח נחשבים כ"ימים טובים".   אך ימי חול המועד לא נכללים בביטוי "בכל יום ויום מימים טובים" ובודאי לא ראויים להוות דוגמא ל"ימים טובים".

לפיכך, נראה שדברי הרמב"ם נאמרו בדיוק רב ואחרי שאמר: "בכל יום ויום מימים טובים" הוא מוסיף: "וכן ביום הכפורים ובשבעת ימי הפסח", דוקא מפני שאלו לא נכללו ב"ימים טובים" והיה צורך להוסיפם בנפרד. והביטוי "שבעת ימי הפסח" בא לרבות גם את חול המועד פסח ולא את הראשון והשביעי של פסח, כי אלו כבר נכללו ב"ימים טובים". ולגבי חול המועד סוכות, פשיטא למה לא הוזכר בנפרד (אף שלא נכלל ב"ימים טובים") שהרי לא "מוציאים שני ספרים בשחרית" בו.  

  ה

  בשימוש במושג "יום טוב" הרחב לעניין שמחת יום טוב ואיסור הספד ותענית, ועל רקע הסברנו ברמב"ם בהלכות תפילה (פי"ג הי"ד), יובנו עתה דברי הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו הי"ז).

אצטט שוב את דבריו:

  "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר 'ושמחת בחגך וכו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארים בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו".

נראה, שאילו רצה הרמב"ם לכלול ימי חול המועד עם ה"ימים טובים" (במובן המצומצם - א' וז' של פסח, א' וח' של חג הסוכות, חג השבועות וראש השנה), היה צריך לנקוט בלשון דומה ללשונו בהלכות תפילה (פי"ג הי"ד) ולכתוב: "כל יום ויום מימים טובים וכן שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג אסור בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח..." ולא היה שם את חול המועד לפני חלק מן ה"ימים טובים" ואומר: "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים..." כפי שאמר.

אלא נראה, שהרמב"ם כבר כלל איסור הספד ותענית ביום טוב בדין כבוד ועונג יום טוב באמרו (בהלכה ט"ז): "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים... וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". אך בהלכה י"ז, הרמב"ם מחדש לנו שני דברים:

1. איסור הספד ותענית נוסף שנובע משמחת יום טוב השייכת לימים טובים שבהם מקריבים שלמי שמחה והם: א' וז' של פסח, א' וח' של חג הסוכות וחג השבועות (אך לא ראש השנה).

2. איסור הספד ותענית שחל גם על הימים הנכללים במונח "ימים טובים" היותר רחב (והם: חול המועד פסח, חול המועד סוכות, ראש חודש, פורים וחנוכה), שמקורו בשמחה שיש בימים אלו וקיום ה"ושמחת בחגך" בכל המועדים ואף ב"ימים טובים" אלו [29].

לפי זה, אף שהרמב"ם סבור שפורים וחנוכה הם מדברי סופרים, שמחת ימים אלו הוא קיום של "ושמחת בחגך" [30]. ואין הכי נמי, חיוב השמחה הרחב שכולל את כל המועדים היה צריך לכלול גם את ראש השנה ואולי גם את יום הכפורים, אלא, שהרמב"ם מעט אותם מפני שהם "ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה" (הלכות חנוכה פ"ג ה"ו).

לפי פירושנו, הביטוי ברמב"ם, "שאר ימים טובים", כולל את שבועות, ראש חודש, פורים וחנוכה בעוד שחול המועד פסח וחול המועד סוכות כבר נכללו ב"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג". ובדרך זה יתיישבו השאלות שהעלינו [31], וגם   יובן מדוע   כולל הרמב"ם את   ראש חודש,   פורים וחנוכה יחד עם חול המועד לגבי איסור הספד ותענית בהלכות יום טוב (פ"י הכ"ב), בהלכות תעניות (פ"א ה"ו-ז) ובהלכות אבל (פי"א ה"ג-ד).

לסיום, נוכל עתה להבין את הגמרא המפורסמת בפסחים סח: בקשר למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע בשמחת יום טוב. הגמרא אומרת:

"ושניהם מקרא אחד דרשו כתוב אחד אומר 'עצרת לה' אלקיך' וכתוב אחד אומר 'עצרת תהיה לכם' ר' אליעזר סבר או כולו לה' או כולו לכם ור' יהושע סבר חלקהו חציו לה' וחציו לכם... אמר רב יוסף הכל מודים בפורים דבעינן נמי לכם מאי טעמא 'ימי משתה ושמחה' כתיב ביה".

ולכאורה קשה: מה הקשר בין שמחת פורים למחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע לגבי שמחת יום טוב? אך לפי הצעתנו, אין קושיה כלל. בגמרא מדובר במצות שמחת יום טוב הרחבה הכוללת גם את פורים [32]. ולכן, בא רב יוסף להשמיענו שאף ר' אליעזר, שבדרך כלל סובר שאפשר לקיים שמחת יום טוב על ידי "כולו לה'" מצריך שמחת "לכם" לקיים מצות "ושמחת בחגך" בפורים. 

  "ליהודים היתה אורה ושמחה וששן ויקר כן תהיה לנו"!!  

---