לקראת שבת / רוני רדמן

מזמורי תהילים צ"ה-ק' הפכו לחלק מסידור התפילה. המזמורים צ"ה-­צ"ט נאמרים ב"קבלת שבת" ומזמור לתודה (ק') נאמר כמעט בכל יום מימות החול. בכוונת מאמר זה לדון בששת המזמורים הללו כיחידה אחת העוסקת בקבלת שבת, ומתוך כך לראות את הזיקה שבין המזמורים הללו לבין ששת ימי השבוע.

אולם, לפני כן עלינו להסביר מעט את המבנה הפנימי של "קבלת שבת". תפילה זו בנוייה מששה מזמורים, פיוט ושני מזמורים נוספים בסיום. שני המזמורים המסיימים-צ"ב וצ"ג כותרתם היא "מזמור שיר ליום השבת", ונראה שהם המקבלים את פני השבת, כפי שמופיע בשו"ע או"ח (רס"א, ד) שקבלת שבת ההלכתית היא באמירת מזמור זה ולא בששת קודמיו. הפיוט תפקידו להכין לקראת השבת "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", ואם-כן נראה שששת המזמורים הפותחים את התפילה הם כנגד ששת ימי המעשה, והדברים יבוארו בהמשך.

כשאנו מעיינים בקובץ המזמורים הזה אנו רואים מספר רעיונות מרכזיים החוזרים בכל המזמורים, ננסה "לעשות סדר" ולראות איך המזמורים מסודרים ומשלימים זה את זה ליחידה אחת. הנושא המרכזי העובר כחוט שידרה בששת המזמורים הוא התגלות מלכות ה' בעולם. בהתגלות זו, השפעתה על העולם, ישראל והעמים, מאפייניה ותוצאותיה עוסקים כל המזמורים, אולם נקודות מבט שונות למזמורים השונים. נתחיל בפניית המשורר.

כלפי מי פונה המשורר בכל אחד מהמזמורים?

מזמור צ"ה - 'לכו נרננה'. מתוך הפסוקים עולה שהמשורר פונה אל 'עם ה'', העם שה' צור ישעו, הוא צאן ידו של הקב"ה, בניהם של האבות שניסו את ה' במסה ומריבה - עם ישראל.

במזמור צ"ו הפנייה ברורה מתוך הכותרת "שירו לה' כל הארץ" ובהמשך, "הבו לה' משפחות עמים", פנייה לכל העמים.

במזמור השלישי - צ"ז הפנייה נסתרת קמעא, אבל לקראת סוף המזמור אנו שומעים "אוהבי ה' שנאו רע... שמחו צדיקים בה'" פנייה אל הצדיקים ואל אוהבי ה' לשמוח. יחד עם זאת הצדיקים אינם היחידים ששרים, בנוסף על הצדיקים גם בנות יהודה שרות וציון כולה שמחה "שמעה ותשמח ציון ותגלנה בנות יהודה". נראה אם-כן שהשירה היא שירת עם ישראל כולו למרות שהפנייה היא אל הצדיקים דווקא.

המזמור הבא, צ"ח, גם הוא אינו פותח בפנייה אבל בהמשכו אנו שומעים פנייה - "הריעו לה' כל הארץ". שירת המזמור היא שירת עולם ומלואו.

במזמור צ"ט - העמים והארץ אינם יכולים לשיר, העמים רוגזים והארץ נעה בפחד, המשורר פונה דווקא "רוממו ה' אלוקינו" - לעמו, עם ה', שישיר ושירומם "רוממו ה' אלוקינו..."

המזמור האחרון, ק', נראה לכאורה כעוסק בשירת עם ישראל "אנחנו עמו וצאן מרעיתו" אבל הפנייה לשיר היא פנייה לכל הארץ "הריעו לה' כל הארץ", ולגבי הנושא הזה יבואר בהמשך.

נראה מדברינו שהמזמורים מחולקים לשתי קבוצות: צ"ה, צ"ז, צ"ט העוסק בשירת עם ישראל, ו-צ"ו, צ"ח, ק' העוסקים בשירת העולם כולו. נפריד לשעה קלה בין הקבוצות, נתעסק בכל אחת בנפרד ואחר-כך נחזור לראות את ההתאמה והשזירה הפנימית בין כל המזמורים.

שירת ישראל

ניתן לחלק את מזמור צ"ה לשני חלקים, כל חלק מתחיל במלת פנייה "לכו נרננה" "בואו נשתחווה", וכל חלק מציין סיבה אחרת מדוע על עם ישראל להודות לה'. בחלק הראשון עם ישראל מודה למלך הכל, בורא שמים וארץ, המושל ביבשה ובים. בחלק השני עם ישראל מודה לה' על ההשגחה המיוחדת שהוא זכה בה. (תוכחת המוסר הבאה בסוף המזמור היא חלק מקטע זה, אך היא מעין הערה דרך אגב ולא משלד המזמור). שני חלקים למזמור זה, שתי סיבות. האחת-מלך על כל הארץ והשנייה-מלך ישראל. מזמור צ"ז גם הוא פותח בגילה, אבל מיד אחר-כך באה האש המכלה את האויבים ויחד עמה הפחד, וציון לבדה נשארת להודות, ומדוע - "כי אתה ה' עליון מאד נעלית על כל אלהים" - ציון שמחה על גילוי מלכות ה' בעולם כולו, על שה' אלוקינו הוא עתה ה' אחד. מנגד מזמור צ"ט מעלה סיבה שונה מדוע עם ישראל יודה ויהלל את הקב"ה, והיא "אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית" ובהמשכו בפירוט נרחב מתוארת הסיבה: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם... ה' אלוקינו אתה עניתם א-ל נושא היית להם ונוקם על עלילותם..." אין זו הסיבה שהופיעה במזמור צ"ז: "ה' מלך על כל הארץ", אלא השגחת ה' המיוחדת על עם ישראל. עם ישראל מודה לה' על היחס המיוחד המוענק לו. נמצינו למדים ששתי הסיבות שהופיעו במזמור צ"ה - מלכות ה' בעולם והשגחה מיוחדת על עם ישראל, "קיבלו" כל אחת מזמור נפרד בו הודגשו ופורטו: צ"ז עוסק במלכות ה' בעולם וצ"ט בהשגחה המיוחדת על עם ישראל, וכולם ביחד בשירת עם ישראל ריבונו - ריבונו של עולם.

צ"ה
\ /
צ"ז צ"ט

שירת ההוויה

בקבוצה השניה של המזמורים אנו מוצאים דמיון בשני המוטיבים הללו - שירה לה' מלך העולם ושירה לה' אלוקי ישראל, אבל אין זו חזרה שהרי המזמורים מתארים את הצד השני של המטבע - את שירת העולם כולו, ולא את שירת עם ישראל בלבד. מזמור צ"ו פונה לכל הארץ לשיר כי ה' הוא המלך היחיד בעולם - "נורא על כל אלהים". "כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה". (מקביל למזמור צ"ז "השתחוו לו כל אלהים" אלו שהפעם הפנייה לכל הארץ ולא רק לעם ישראל).

מזמור צ"ח בדומה למזמור צ"ה עוסק בשני מוקדים. שתי סיבות להלל את ה'. האחת (היא המאוחרת במזמור) - בדומה למזמור צ"ו - ה' מלך על כל הארץ "הריעו לפני המלך ה'" "לפני ה' כי בא לשפט הארץ ישפט תבל בצדק ועמים במישרים" והשנייה - "הודיע ה' ישועתו לעיני הגויים גילה צדקתו זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי הארץ את ישועת אלוקינו" למרבה הפליאה האומות יודו לה' על חסדו שעשה עם עם ישראל. היחס המיוחד לו זכה עם ישראל יעורר בעולם כולו שירה לקב"ה ואין זו רק שירה כדוגמת "הגדיל ה' לעשות עם אלה" אלא יש כאן מימד נוסף, גילוי חסדי ה' על עם ישראל מלמדים את העולם כולו כי 'טוב ה' לכל' וחסיד ה' בכל מעשיו, מתוך כך יודעים הגויים כולם את צדקת ה' וממילא מקבלים את מלכותו. נקודה זו היא אולי המפתח להבנת הבעייה שהצגנו קודם לכן במזמור ק'. ראינו שמזמור ק' נושא אופי כפול - מחד פנייה אל כל הארץ ומאידך המשורר מדבר דווקא אל עם ה', 'צאן מרעיתו'. נראה שהדברים דומים לנאמר: השגחתו הפרטית של ה' על עמו, החסד שגמל עימו וקיום ההבטחה מעידים לעולם כולו על צדקת ה' וחסדו. חסד לו יזכה העולם לעתיד לבוא וזוהי סיבה לעולם כולו להודות לקב"ה.

אנו רואים בשירת העולם מבנה הדומה למבנה שלושת המזמורים הפונים לעם ישראל, מזמור אחד מכיל בתוכו את שתי הסיבות להודות ולהלל (צ"ח) ושני מזמורים העוסקים כל אחד בנושא בפני עצמו: צ"ו במלכות ה' בעולם וק' בהשגחתו על עם ישראל. אולם שלא כמו עם ישראל המודה על השגחתו המיוחדת כשלעצמה, הגויים מודים על החסד שה' עושה לעם ישראל כי חסד זה מעיד על צדקת ה' ועל עתיד העולם כולו.

עתה אנו יכולים לחבר בין המזמורים השונים בצורה שונה: צ"ה-צ"ח המזמורים המאחדים את שתי הסיבות, צ"ו-צ"ז, ה' מלך העולם; צ"ט-ק' השגחת ה' על עם ישראל. אם נמספר את המזמורים הדבר יראה כך:1-4, 2-3, ו 5-6. אל קשר זה נשוב עוד בהמשך.

את מעגל המזמורים ניתן לסגור בהקבלה הגדולה הקיימת בין מזמור צ"ה הפותח את שרשרת המזמורים לבין מזמור ק' המסיים אותה.

נראה שלפנינו מערכת רעיונות אחת העוסקת בגילוי מלכות ה' בעולם, מערכת הפותחת באותן המילים הסוגרות את המעגל. מערכת אחת אף על פי שהרעיונות מוצגים מזויות שונות ולכל מזמור את הייחוד שלו. אם נסדר את המזמורים בצורת מעגל כפי שנראה מהקשר בין מזמור ק' למזמור צ"ה הרי שנקבל צורה כזו:

מזמור צ"ה עומד מול מזמור צ"ח כפי שראינו ושניהם כוללים בתוכם את הרעיונות של שני המזמורים האחרים ב"קבוצתם". צ"ה את רעיונות צ"ז וצ"ט וצ"ח את רעיונות צ"ו וק'. הצורה המתקבלת היא מגן דוד. הקוים המקוקוים מציינים את ההקבלה הקיימת בין המזמורים השייכים לאותה "קבוצה" למרות השוני ברעיונות. בין מזמורים צ"ז וצ"ט ההקבלה היא תוכנית, נושאים דומים גם אם שונים:

הקבלה נוספת קיימת גם בין המזמורים צ"ו וק' אם כי שם ההקבלה היא לשונית.

(שזירת קבוצות המזמורים (המשולשים) אלו באלו נעשית על פי הסדר שראינו קודם לכן.)

ראיית קבוצת המזמורים כשתי קבוצות השזורות זו בזו פותחת פתח לרעיון נוסף. אם נפריד בין הקבוצות השונות ונסדר את המזמורים לפי הקבוצות 1-צה 2-צז 3-צט 4-צו 5-צח 6-ק ניתן לראות הקבלה לימות השבוע. ידועים דברי הרמב"ן על התורה (בראשית ב', ג. ד"ה 'אשר ברא', עמוד ל"א בהוצאת שעוועל) על-פי, ובהרחבה של הגמרא בע"ז ט. שכל יום מימות הבריאה מקביל לאלף שנה משנות קיום העולם. אם ננסה למצוא את המאורע המרכזי המאפיין כל אלף מאלפי שנות קיום העולם ניתן לומר כי המאורע המרכזי באלף הראשון הוא בריאת העולם (ברמב"ן שם - קיום האדם שחי לאורך כל האלף). באלף השני - המבול ודור הפלגה (גם אם נאמר שדור הפלגה היה בסוף ימיו של פלג כדברי רש"י עדיין התרחש המאורע באלף השני) מקביל לשני אלפי התוהו שלא היה קורא בשם ה'. מחיצה - רקיע, המבדילה בין מים תחתונים לשמים. ויש רקיע המבדיל בין מים תחתונים למים עליונים. באלף השלישי - נגלית היבשה - בחירת עם ישראל, מהאבות (אברהם-1948 לבריאת העולם) ועד בניית בית המקדש הראשון כאלף שנים לאחר מכן. האלף הרביעי - יום בריאת המאורות עומד בסימנם של שני בתי המקדש והגלות שביניהם. האלף החמישי הוא זמן שילטון החיה הרביעית - הגלות כפי שאמר הרמב"ן: "כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו... ואין דורש את ה'". והאלף השישי, כנגד היום השישי בו נברא אדם בצלם אלוקים מתאפיין בגאולה כדברי הרמב"ן: "זהו בן דוד הנעשה בצלם אלוקים".

שישה ימים, ששת אלפי שנה, ונראה שגם ששת המזמורים מכוונים לאותו עניין.

לפי סידור זה שכל מזמור מקביל למאורע המרכזי בקבוצת אלף השנים למעשה מחולקים גם ימי השבוע בבריאת העולם לשתי קבוצות בעלות מוטיבים שניתן להקביל ביניהן. הימים הראשון והרביעי קשורים באור (אור ומאורות) השני והחמישי בשמים (רקיע ועופות) השלישי והשישי באדמה ושעליה (הבדלת היבשה וחיות היבשה). שתי קבוצות של שלוש, בדומה לקבוצות שראינו במזמורי השבת. דמיון נוסף לימי השבוע נראה מחלוקה אחרת של ימי השבוע: בראשון נברא האור, השני והשלישי קשורים זה בזה - מלאכת השני נסתיימה בשלישי. ברביעי נבראו המאורות והחמישי והשישי הם יחידה אחת שהרי בשניהם נבראו החיות השונות - 5-6,2-3,1-4 מקביל לחלוקה אותה ראינו במזמורי קבלת שבת 2-3,1-4 ו 5-6.

אם נקבל את אפשרות החלוקה הזו של המזמורים (6,4,2()5,3,1) הרי שהפתח פתוח לבדוק הקבלה זו גם ב"שיר של יום" שהרי הגמרא (תמיד פז., ר"ה לא.) מקבילה את שיר של יום לימי הבריאה ואלפי שנות קיומה.

נחזור לחלוקה הבסיסית של שתי קבוצות המזמורים. כפי שראינו בקבוצה אחת פונה המשורר אל עם ישראל ובאחרת אל העולם כולו. אין בכוונת מאמר זה לעסוק בנושא יחסי עם ישראל ואומות העולם [5], אולם יש צורך להזכיר שבספרי התנ"ך נראית חלוקה די ברורה בעניין. בספרי התורה, בעיקר החל מפרשיות יצחק ולאורך נביאים ראשונים עם ישראל שואף ומתחיל להיות עם נבדל. עם ישראל חותר להיות עם לבדד שאינו קשור לגויים. בספרי הנביאים האחרונים עולה חזון שאיננו סותר מגמה זו אלא המשך הוא לה גם אם לכאורה הוא בדיוק הפוך. בספרים אלו מופיע חזון 'אחרית הימים' כאשר הגויים כולם נוהרים אל הר ה'. אלקי ישראל נשגב לבדו על העולם והוא לבדו המלך על כל הארץ. אין זו סתירה אלא הקב"ה הבדיל את אברהם וזרעו כדי לרומם את העולם, לתקנו, ואחרי שהעם נבדל הרי הוא יכול להשפיע על העולם כולו. גם במזמורי שבת אנו מוצאים הד למגמה זו - עם נבדל שאיננו נבדל לגמרי; נבדל מהשפעות ואיננו נבדל כמשפיע.

מתח זה בין שני המוקדים - עם ישראל לחוד או העולם כולו מאוחד קיים גם בשבת עצמה, מחד השבת היא זכר למעשה בראשית ושבת זו קשורה לעולם כולו ולבריאתו, ומאידך שבת היא זכר ליציאת מצרים - לעם ישראל בלבד וגוי ששבת חייב מיתה.

המזמורים עוסקים במלכות ה' בשלושה זמנים שונים: בבריאת העולם, הנהגת עם ישראל והתגלות ה' לאורך ההיסטוריה, והגאולה העתידה - התגלות ה' במשפט על כל הארץ. שלושה מוקדים אלו מופיעים פעמים רבות במזמורי תהילים אולם לצורך המחשה נביא לדוגמא מזמור שכבר עסקנו בו - מזמור כ"ד.

ראשיתו עוסקת בבריאה "לה' הארץ ומלואה". המשכו בהתגלות ד' בהיסטוריה - עם ישראל "מי יעלה בהר ה'... דור דורשיך יעקב סלה" ולבסוף ההתגלות העתידה - "שאו שערים ראשיכם... ויבא מלך הכבוד". בטרם כל ולעת נעשה - ה' מלך. ככלות הכל - לבדו ימלוך בתפארה. ובינתיים עם ישראל בלבד מכיר במלכותו, מבקשי ה' הם מעט בתוך העולם והתגלות ה' היא בניהול מהלך ההיסטוריה תוך שמירה על עם ישראל "והוא א-לי... וצור חבלי בעת צרה". תנועה לקראת "ויבא מלך הכבוד". ביאה כגיבור מלחמה השב מנצח מהמערכה על גילוי מלכותו. שלושת המוקדים הללו מופיעים בשבת עצמה. כפי שכתבנו לעיל, השבת היא מחד "זכר למעשה בראשית" ומאידך "זכר ליציאת מצרים". בריאת העולם כולו, והבדלת עם ישראל בהתגלות מיוחדת. אך יש פן שלישי המתגלה בשבת והוא הגאולה. "ישמחו במלכותך שומרי שבת". השבת היא המביאה את הגאולה. "אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלים". שבת הראשונה, ששת ימי המעשה ושבת שאחריה. אבל השבת איננה רק מביאה את הגאולה, היא גם בבואה של העתיד לבוא - "יום שכולו שבת ומנוחה..." מתנה טובה מבית גנזי הקב"ה.

ראינו עד כה את הסדר הפנימי של ששת המזמורים צ"ה-ק' בתהילים. מזמורים אלו משולבים זה בזה ומשלימים זה את זה לכדי מעגל אחד העוסק ברעיון התגלות מלכות ה' בעולם על גווניה ומוקדיה השונים. כמו-כן ראינו את ההקבלה הקיימת בין מזמורים אלו לששת מזמורי "שיר של יום" לימי השבוע ולאלפי שנות קיום העולם. מאליה עולה השאלה - מדוע "הופרד" מזמור ק' מחמשת חבריו ולא הוכנס לתפילת קבלת שבת ומה הייחוד של מזמור כ"ט - "הבו לה' בני אלים" שזכה להכנס "במקומו"?

נראה שאת אבן היסוד לתשובה כבר הנחנו קודם לכן. ראינו שמזמורים אלו בנויים בשרשרת מעגלית של שש חוליות השזורות זו בזו לכלל יחידה הומוגנית אחת. אבל היכן השבת? אם ששת המזמורים יוצרים מעגל, מתחילים ומסיימים אותו הרי שהשבוע נגמר ביום שישי. אולם אנו, שאומרים מזמורים אלו בזמן קבלת שבת אסור לנו לקבל את הרושם כאילו השבוע נגמר ביום שישי, המזמור האחרון אינו יכול להיות סוגר מעגל אלא מכין ופותח את השער לכניסת השבת, המזמור האחרון אינו יכול להיות בבחינת "יום השישי" - "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" אלא הוא צריך להיות בבחינת "ערב שבת" - "ויכולו השמים והארץ... ביום השביעי" סיום השבוע ושיאו באים ביום השביעי ולא ייתכן לסגור את מעגל המזמורים דווקא ביום השישי.

למעשה מזמור כ"ט היה נאמר כתפילת קבלת שבת עוד לפני שתיקנו לומר את חמשת המזמורים האחרים. הירושלמי (ברכות פ"ד ה"ג) ואף הבבלי (ברכות כט) לומדים ממזמור זה את מספר הברכות שבתפילת העמידה של שבת "כנגד שבעה קולות שאמר דוד על המים", ברם הבבלי לומד ממזמור זה גם את מניין הברכות בתפילת יום חול - "כנגד שמונה עשרה אזכרות שבמזמור הבו לה' בני אלים" (ברכות כח:) ומכך נמצאנו למדים שיש שתי זוויות למזמור זה: מחד שבת ומאידך יום חול. המזמור בנוי בסוד השבע, אין זה מזמור המסתיים בשש כ'מזמור לתודה' אלא שבע אזכרות יש בו. אם-כן מזמור זה מתאים ל"תפקידו" - מחד סוף לימי המעשה ומאידך פתיחת פתח ו"הכנסת" היום השביעי.

תוכן המזמור

בפשטות נראה שמזמור "הבו לה' בני אלים" עוסק בהתגלות מלכות ה', והמשורר אף מזכיר את הזמן עליו הוא מדבר - "ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם". ברם נראה שזמנו אינו רק זמן המבול. ריבוי הקולות "קול ה' בכח קול ה' בהדר קול ה' חצב להבות אש..." התגלות ה' באש, ובנוסף איזכור של מדבר קדש המפחד מגילוי מלכותו, יחד עם האיילות והעולם כולו רומזים על זמן נוסף בו התגלתה מלכותו.

המכילתא וכן הגמרא בזבחים (קטז.) מספרים:

"שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה שנאמר 'ובהיכלו כולו אומר כבוד' נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו שמא מבול בא לעולם [6]. שנאמר ה' למבול ישב אמר להם 'וישב ה' מלך לעולם' כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא... אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ובקש ליתנה לבניו שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן' פתחו כולם ואמרו 'ה' יברך את עמו בשלום'".

בעת מתן תורה הופיע ה' מהר פארן ומימינו אש דת למו, הופיע בריבוי הקולות, א-ל הכבוד הרעים ואף לזמן זה התייחס המשורר. אמנם במתן תורה התגלות ה' היא "באש אוכלת בראש ההר", אך גם מקומם של המים לא נפקד - הענן שבו ה' נגלה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן" ענן זה הרי הוא מים. התגלות ה' לבני ישראל במצרים ראשיתה במים אשר הפכו לדם ביבשת "והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון..." (שמות ד' ח). המשכה במכות מצרים ששתי הראשונות שבהן קשורות ביאור, ואחר כך קריעת ים סוף, מרה, אילים, רפידים ומעמד הר סיני קשורים כולם במים - קול ה' על המים. במעמד הר סיני עצמו כבוד ה' מופיע בענן אבל בתוך הענן ישנה אש. הענן הוא המסתיר והאש היא המגלה. בדומה לדור המבול שם ההתגלות החלה במים - במבול וסיומה היה בגילוי כבוד ה' מתוך המים - הקשת, וכפי שמופיע ביחזקאל - "וארא והנה רוח סערה... ענן גדול ואש מתלקחת... ואשמע קול כנפיהם כקול מים רבים". ובהמשך

"וממראה מתניו ולמטה ראיתי כמראה אש... כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה נגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'" תחילת ההתגלות בענן ומים אבל בתוך הענן והמים כבוד ה' כאש וכקשת.

הקשר בין המבול לבין מעמד הר סיני בא לידי ביטוי גם בכריתת ברית אירוע שהיה לאחר המבול והיה גם בסיני וכן בנתינת מצוות אחרי ההתגלות והברית. במעמד הר סיני הדיבור הוא [7] "אנכי ה' אלוקיך" ואחר המבול הציווי המרכזי הוא הדם, - "שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם" - 'לא תרצח' בגלל 'אנכי ה' אלוקיך'.

ראינו את ההקבלה הקיימת בין שני האירועים המופיעים במזמור כ"ט אבל קיים גם שוני. התגלות ה' במבול ואחריו היא התגלות אוניברסלית לעומת התגלות ה' במעמד הר-סיני שהיתה לעם ישראל, באחד הסיבה היא: בצלם אלוקים עשה את האדם - בריאת העולם, ובשנייה "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - יציאת מצרים. שוב אנו מוצאים את שני הקצוות הללו - העולם כולו מחד וישראל מאידך. מתח זה אכן בא לידי ביטוי במזמור כ"ט כשם שהוא עלה קודם לכן בששת המזמורים צ"ה-ק'. והקשר הפנימי בין המזמורים הללו בינם לבין עצמם ובינם לבין השבת ברור.

נפנה למזמור שיר ליום השבת.

במבט ראשון קשה לראות את הקשר בין מזמור זה לבין בריאת העולם או שבת בראשית. קושייה זו מתחזקת במיוחד לאור ריבוי המדרשים המקשרים מזמור זה עם אדם הראשון.

מזמור שיר ליום השבת שונה בסגנונו מהמזמורים הקודמים. בעוד שבמזמורים הקודמים המשורר היה צופה מהצד שתיאר את האירועים קצת "מבחוץ", במזמור זה מעורב המשורר במתרחש. תחושותיו ושמחתו הם שמכתיבים את תוכן המזמור יותר מאשר האירועים החיצוניים. עתה יקשה איך מתקשר מזמור זה לקבלת שבת, אם אינו עוסק בתיאורי התגלות מלכות ה' כקודמיו ואם אינו עוסק בשבת בראשית מה לו ולתפילת קבלת שבת?

שתי דמויות לו לאדם הראשון, בראשונה הוא אדם פרטי שחטא ונענש, מעל בתפקידו וגורש מגן-עדן. בשנייה אבי האנושות, אב כל חי, שכל בני האדם הם צאצאיו. פן אישי ופן ציבורי. עד כה ראינו בשבת את הזווית הכללית, עסקנו בשבת הכללית - יום שכולו שבת ומנוחה - התגלות ה' ומלכותו בעולם כולו, אולם להתגלות זו יש גם מימד אישי. לא רק האנושות כולה ביחד תעמוד מול התגלות זו אלא גם האדם הפרטי, היחיד. למעשה פן זה של יום השבת הוא הפן היותר דומיננטי בימינו אנו, כשעדיין לא כל העולם קורא בשם ה', היום השבת היא מעמד של היחיד לפני ריבונו, וחווית היחיד מצומצמת למסגרות קטנות. מזמור זה ליום השבת מרומם אותנו אל פסגות רגשותיו של עבד ה', היחיד, ביום השבת ובעת ההתגלות, בעוד שהמזמורים האחרים עסקו בתיאור ההתגלות העתידה או בשמחת הכלל.

ראינו לעיל שמזמור לה' הארץ ולמלואה פותח בבריאת העולם, ממשיך בתיאור עם ישראל ומסיים בגילוי מלכות ה' לעתיד לבוא, מזמור זה נאמר כשיר של יום ראשון. בפתיחת השבוע אנו מציינים את תכליתו - סוף המעשה במחשבה תחילה. מראש אנו "מתכננים" את המסלול עד סופו. ביום בריאתו חטא אדם הראשון וגורש מגן-עדן, המסלול חזרה עובר דרך ששת אלפי שנה - מסלול ארוך ומפותל. למרבה הפליאה עומד אדם הראשון שנקנסה עליו מיתה ופותח בשירה - שירה של אמונה, אמונה בכוחה של תשובה, אמונה בהתגלות ה' העתידה לבוא - מזמור שיר ליום השבת. מאמין הוא בכך שהרע חולף ורגעי כעשב, והצדיק הוא בעל השורשים, מאמין בכוחה של התשובה הנותנת את הכוח לכל יחיד ויחיד לשוב לחזור ולצפות להתגלות מלכות ה' - "כי עמך הסליחה למען תיורא". שיר של שבת המושר בתחילת התהליך הוא הנותן את הכוח להאמין גם בלילות החשוכים, והוא הנותן את היכולת לאדם הפרטי לתקן ולחזור, לשוב להיות שתול בחצרות ה'. וזהו כוחה של שבת - חזרה ליום שהוא מנוחה ממעשה בראשית יחד עם הכמיהה ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים [8] .

ברם אין מזמור זה בא לבדו. אין אנו מקבלים תמונה פרטית בלבד, יחד עם שירת האדם הפרטי, יחד עם שירת האנושות בא תיאור התגלות ה' - "ה' מלך גאות לבש" שבים אנו לתיאור מלכות ה' ותיאורים אלו בדומה לקודמים קשורים לתיאור המים "מקולות מים רבים". יצאנו מרוח אלוקים מרחפת על פני המים ומתיאור "כי הוא על ימים יסדה" מ"קול ה' על המים" ואנו שבים אל "קולות מים רבים".

אמנם מלכות ה' תתגלה כשהעולם יגיע לכדי "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" אך עדיין קול ה' גדול מקולות המים. "מקולות מים רבים אדירים - אדיר במרום ה'". רוח אלוקים מרחפת על המים כנשר המרחף על גוזליו נוגע ואינו נוגע ואין המים הסופיים, המוגבלים, יכולים להכיל את אינסופיותו וגדלותו של הבורא, אין הצורה יכולה להידמות ליוצרה. המים יכולים להקרין בבואה דבבואה והתגלות מצומצמת בלבד של הבורא. שוב אנו זקוקים לענן שיגלה ויכסה גם יחד את התגלות ה'. גם כשהרעיה והדוד נפגשים לאחר התלאות הממושכות והחיפושים ההדדיים הרבים, משפט הסיום הוא עדיין "ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר אילים על הרי בשמים".

---