איסור הבאת חולין לעזרה / עזרא בריס וחגי גלקופ

1. רקע כללי

איסור הבאת חולין לעזרה מוזכר בכמה מקומות בש"ס כדבר המובן מאליו [1] : "וכי מכניסין חולין לעזרה?!" (מנחות פ:), "קא מעייל חולין בעזרה!" (חולין קל:, ב"ב פא: ועוד). אך בהגדרת האיסור נחלקו הראשונים: יש מהראשונים שהבינו, שהאיסור הוא לעשות בחולין פעולת "הקרבה" או "עבודה" [2], ולעומתם הבינו אחרים שיש איסור בהכנסת חולין אף ללא פעולת הקרבה [3]. אף ברמת האיסור נחלקו הראשונים: יש מהראשונים שהבינו שהאיסור מדאורייתא [4], ואחרים שהבינו שהאיסור אינו אלא מדרבנן [5]. אנו נתמקד בהבנה הרואה בכך איסור דאורייתא, וננסה לברר מה נאסר, מה המקור לדין, ובהתאם-מה אופיו, ובאלו מצבים נאמר דין זה.

"כעין הקרבה" לעומת הכנסה גרידא

רוב חכמי ספרד העמידו את האיסור רק כשעושה בחולין פעולת "כעין הקרבה". לדעתם אין האיסור במה שמכניס חולין לעזרה, אלא במה שעושה פעולת הקרבה בחולין. ("שלא נאסרו אלא כעין הקרבה" לשון הרמב"ן ב"ב פא:) [6]. לעומתם יש ראשונים שביארו שהאיסור הוא להכניס חולין לעזרה, בלי קשר למעשה הקרבה. כך משמע מפשט דברי הרמב"ם [7] (הלכות שחיטה פ"ב, ה"ג): "ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפילו בשר שחוטה או פירות ופת..." כך לכאורה גם שיטת רש"י (תמורה כג.) ה"יד רמה" (ב"ב פא:) הר"ן (נדרים ט:) תוס' (ביצה כ:) ועוד [8].

פשט לשון הגמרא מסייע להבנה זאת: "וכי מכניסין חולין לעזרה?!" (מנחות פ:) ו"כעין הקרבה" מאן דכר שמיה. כמו כן תואם הסבר זה את הגמרא במנחות (מח.) ובזבחים (עז.) גבי אדם הפודה קדשים בעזרה. אין מדובר שם שעושה פעולת הקרבה בחולין לאחר שנפדו, ובכל זאת שואלת הגמרא: "הא מעיל חולין לעזרה!". מאידך גיסא עצם הדין, שההכנסה גרידא נאסרה, מחודש למדי ומקורו אינו ברור. בכך יתרונם של הראשונים המפרשים את האיסור ב"כעין הקרבה", שכן אז ניתן ביתר קלות למצוא לדין מקור. יתרון נוסף הוא, שניתן להבין על-ידי כך כיצד נכנסים לעזרה בבגדי חול, או את הגמרא במנחות (כא:) שהכהנים היו אוכלים חולין עם הקדשים "כדי שתהא נאכלת על השובע". שכן לדיעה זו הואיל ולא עביד "כעין הקרבה" - ליכא איסור.

2. המקורות לאיסור

א. איסור הבאת חולין לעזרה ("כעין הקרבה") מטעם איסור שחיטת חולין בעזרה.

המקור אותו מביאים חלק מהראשונים לאיסור הבאת חולין בעזרה "כעין הקרבה", הוא איסור שחיטת חולין בעזרה. כך למשל לשון הרמב"ן (ב"ב פא:): "ודמיא להקרבה ולשחיטה - ואסור לשחוט חולין בעזרה".

בקידושין (נז:) מובאים שני מקורות לאיסור שחיטת חולין בעזרה:

1. "אמרה תורה שחוט שלי בשלי ושלך בשלך. מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור" [9].

2. "כי ירחק ממך המקום וזבחת (דברים י"ב, כא) - ברחוק מקום אתה זובח, ואי אתה זובח בקרוב מקום. פרט לחולין שלא יישחטו בעזרה".

המקור הראשון בנוי על סימטריה שבין שחיטת קדשים בחוץ, לשחיטת חולין בעזרה. כשם שזה אסור כך זה אסור. המקור השני, לעומת זאת, דן לכאורה בדיני שחיטת בשר תאווה דאסור לשוחטם במקום קרוב, דהיינו בעזרה. בהתאם, היה מקום לעמוד על אופי האיסור כפי שמשתמע מן המקורות הנ"ל, ואולי אף לחלק ביניהם [10]. אולם נראה שהגמרא הרחיבה את האיסור אף מעבר למה שניתן ללמוד מהמקורות בלבד. כך למשל הגמרא בב"ב (פא:):

"ודילמא לאו ביכורים נינהו וקא מעייל חולין לעזרה"

לכאורה ביכורים אינם קדשים שנוכל לערוך הקבלה לאיסור שחיטת קדשים בחוץ, כפי שעשינו במקור הראשון, וכן לא שייך בהם שחיטה כך שנוכל ללומדו מדיני שחיטת בשר תאווה שהוא המקור השני [11]. ואמנם יש מהתנאים שסברו שאין איסור שחיטת חולין בעזרה אלא מדרבנן, ואין הלימודים הנ"ל אלא אסמכתא בעלמא [12]. ומכל מקום נראה דאף לסוברים שאיסור שחיטת חולין בעזרה מדאורייתא, אין הלימודים הנ"ל בדווקא. כך לשון הרמב"ם (הלכות שחיטה פ"ב ה"א): "...ודברים אלו כולן דברי קבלה הן" וכפירוש הכס"מ שם: "דהיינו שנאמרו מסיני" [13]. הואיל וכך נראה שלא ניתן בהכרח ללמוד על אופי והיקף האיסור בהסתמך על הלימודים הנ"ל בלבד.

מסברה ניתן להעלות שתי אפשרויות בהבנת האיסור:

1. שחיטת חולין בעזרה כפגיעה בקדשים [14] : השוחט חולין בעזרה פוגע בייחודם של הקדשים. עד עתה היו מיוחדים בכך שרק הם נשחטים בעזרה, והנה כעת יש ניסיון כביכול להתחרות באותו ייחוד. כך גם בהכנסת חולין לעזרה, "כעין הקרבה", יש מימד של פגיעה בקדשים הקרבים במקדש.

2. שחיטת חולין בעזרה כפגיעה במקדש: ייחודו של ביהמ"ק הוא בכך, שהוא המקום המיוחד לשחיטת קדשים, ורק קדשים נשחטים בו. השוחט חולין בעזרה פוגע באותו ייחוד. כך גם בהכנסת חולין לעזרה, "כעין הקרבה", יש פגיעה בביהמ"ק, הואיל ועתה אף חולין קרבים בו.

ב.איסור הבאת חולין לעזרה כערבוב תחומים

ניתן להעלות כיוון אחר בהבנת איסור הבאת חולין לעזרה: האיסור הוא לערבב בין תחומי הקדש אשר בתחום המקדש והעזרה, לתחומי החול הנמצאים מחוצה לה.

כך אפשר להסביר את דבריו הקצרים של רבינו גרשום (מנחות מח. ד"ה הא): "הא קא מעייל חולין לעזרה - דאסור כדאמרינן מה אני בשלך אסור איסור יוצא, אף שלך בשלי אסור".

רבינו גרשום מתייחס למקור הראשון שהוזכר לעיל (קידושין נז:), אך מצטט אותו בשינוי מה. ראשית, הוא רואה בכך מקור ישיר לאיסור הבאת חולין לעזרה (אף ללא מעשה של "כעין הקרבה"). שנית, ההקבלה הסימטרית שונה: "איסור יוצא" - לעומת איסור הבאה. נראה שכוונתו לומר, כשם שיש איסור להוציא קדשים החוצה, כך יש איסור להכניס חולין פנימה.

והנה דין זה שאותו מביא רבנו גרשום בפשטות: "איסור יוצא", לא מצאנו לו מקור. (אמנם מצאנו שקדשים שיצאו חוץ לעזרה - נפסלו, ובמקביל - שיש איסור לפסול קדשים, אך לכאורה לא מצאנו שיהיה איסור ישיר בעצם הוצאת הקדשים). נראה שנקודה זו הפריעה לשטמ"ק (נדרים ט: ד"ה תני) ומנעה ממנו לפרש כפירוש רבנו גרשום: "שלא הזהירה תורה אלא שלא לשחוט דומיא דשלי בשלך, שהרי להוציא קדשים חיים חוץ לעזרה לא מצינו שאסרה תורה".

ג. איסור הבאת חולין לעזרה מטעם מצוות עשה "דמורא מקדש"

הר"ן (ב"ב פא: ד"ה וקא מעייל) בהסבירו את שיטת הרמב"ם, מדמה את איסור הבאת חולין לעזרה לאיסור ישיבה בעזרה, וכלשונו: "דומיא דישיבה בעזרה דאסירא..." להבנה זו נראה דהבאת חולין לעזרה וישיבה בעזרה נאסרו מאותו טעם.

"איסור ישיבה בעזרה" עצמו מבואר ברמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ז): בהלכה א' - "מצוות עשה ליראה מן המקדש שנאמר ומקדשי תיראו..." ובהלכה ו'- "ואסור לכל אדם לישב בכל העזרה ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. שנאמר ויבא המלך דוד וישב לפני ה'...".

המשנה למלך (על אתר) מסתפק האם איסור ישיבה בעזרה מדאורייתא או מדרבנן. לכאורה ניתן לפשוט מדברי הרמב"ם בספר המצוות מצוות עשה כ"א:

"הוא שציונו ליראה מן המקדש הזה מאד... וכבר התבאר במקומות מהתלמוד שאין מותר לשבת בעזרה אלא מלכי בית דוד בלבד. וזהו כולן באמרו יתברך ומקדשי תיראו..."

הרי נראה בעליל שאיסור זה מדאורייתא.

לשיטה זו משמע, שאף איסור הבאת חולין לעזרה הוא מדאורייתא מטעם מצוות עשה של "מורא מקדש".

ד. איסור הבאת חולין לעזרה כפגיעה במזבח

השטמ"ק (תמורה כג. אות כ') מביא הגדרה מעניינת ביחס לסוג החולין אותו אסור להכניס לעזרה:

"הא דאין מכניסין חולין - הני מילי ראוי למזבח, שאין ראוי - מכניסין, דהא נכנסין בבגדי חולין בעזרה".

לכאורה מדוע האיסור הוא רק בדבר שראוי למזבח, בעוד שדבר שאין ראוי למזבח מותר להכניס? נראה שבפנינו הבנה חדשה בטעם איסור הבאת חולין לעזרה: אדם המביא דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח, בעודו חולין, כאילו לועג למזבח וכביכול אומר: "אותו תראה וממנו לא תאכל".

לפי זה נוכל להבין את המעשה שמסופר על הלל הזקן כפי שמובא בנדרים (ט:):

"דתניא אמרו על הלל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו, מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדישה וסומך עליה ושוחטה".

שואלים כל הראשונים: והרי כיצד יכול להביא חולין לעזרה?! אלא שלפי ההבנה דלעיל אתי שפיר, שכן אין כאן לעג למזבח הואיל וסוף סוף "סומך עליה ושוחטה".

אף במצוות ביכורים מצינו זיקה למזבח, למרות שאינם קרבים ממש על גבי המזבח. כך בלשון הפסוק (דברים כו, ד) "והניחו לפני מזבח ה' אלקיך", וכפי שהובא בספרי (שם): "כל זמן שיש לך מזבח - יש לך ביכורים, וכל זמן שאין לך מזבח - אין לך ביכורים". בהתאם נוכל להבין מדוע יש פגיעה במזבח גם בהבאת "ביכורים" כשהם חולין.

אמנם יש מקום לדון: מה מוגדר כלעג למזבח [15] ? ניתן להעלות שתי אפשרויות:

א. כיון שהכניס דבר הראוי ליקרב למזבח, לשטח העזרה שהיא "הטריטוריה" של המזבח, יש כאן משום לעג למזבח (כך כנראה שיטת השטמ"ק).

ב. הכנסה בלבד אינה מספקת, אלא יש צורך לעשות מעשה של "כעין הקרבה" כדי ליצור התגרות במזבח (אפשרות כזאת ניתן להעלות בכל הראשונים המצריכים "כעין הקרבה", אך אינם תולים הדבר בהכרח באיסור שחיטת חולין בעזרה).

לסיכום, העלינו מספר הבנות באיסור הבאת חולין לעזרה:

א. מטעם איסור שחיטת חולין בעזרה: ("כעין הקרבה").

1. פגיעה בקדשים - מעין יצירת עימות בין החולין לקדשים.

2. פגיעה במקדש - כמקום מיוחד להקרבת קדשים בלבד.

ב. כערבוב תחומי החול בקודש: (כך כנראה שיטת רבינו גרשום).

ג. כחלק ממצוות עשה "דמורא מקדש".

ד. פגיעה במזבח (כך כנראה שיטת השטמ"ק).

3. יישום ההבנות

לאור האפשרויות שהובאו לעיל, ננסה לבחון מספר מקרים של הבאת חולין לעזרה, כפי שהובאו בגמרא.

א. מעשה דהלל.

"אמרו עליו על הלל הזקן, שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו: מביאה כשהיא חולין לעזרה ומקדישה, וסומך עליה ושוחטה" (נדרים ט:, פסחים סו:).

לכאורה כיצד הביא הלל חולין לעזרה? נבחן כל שיטה לגופה: מטעם איסור שחיטת חולין בעזרה ("כעין הקרבה") - אין כאן בעייה הואיל ולא עשה בה מעשה של "כעין הקרבה" בעודה חולין (כך מבארים רוב חכמי ספרד בכמה מקומות).

מטעם ערבוב תחומי חול בקודש או מטעם מצוות עשה דמורא מקדש - נצטרך לומר, שכאן הואיל והכניסם לצורך - לית לן בה. (כך מפורש בר"ן בדעת הרמב"ם ב"ב פא:, רש"י ותוס' במנחות פא. ועוד)

מטעם פגיעה במזבח - כפי שביארנן לעיל, אין בעייה הואיל וסוף סוף סומך עליה ושוחטה.

ב. דמקדיש להו.

"...וליחוש דלמא לאו ביכורים נינהו, וקא מעייל חולין לעזרה. דמקדיש להו..." (ב"ב פא:)

הגמרא מציעה פיתרון לבעיית חולין בעזרה: קודם שנכנס מקדיש את החולין לבדק הבית. אך נראה שהפיתרון אינו פשוט כל כך, שכן לכאורה מדובר בסך הכל ב"קדושת דמים", אך מצד "קדושת הגוף" לא נתווסף לו דבר.

מצאנו בראשונים הסוברים שהאיסור הוא "כעין הקרבה", שתי גישות עקרוניות:

גישה אחת רואה ב"מקדיש להו" פיתרון טוב לבעיית החולין בעזרה (רמב"ן ב"ב פא:).

גישה שנייה - אינה רואה בכך פתרון טוב.

גם בגישה השנייה נחלקו ראשונים:

1. יש מהראשונים שהסיקו שאין איסור חולין בעזרה אלא מדרבנן, דאם לא כן לא היה מועיל הפתרון של "מקדיש להו". (כך תוס' רא"ש בשטמ"ק על אתר).

2. אחרים הבינו שהפתרון של "מקדיש להו", הינו פתרון מקומי בלבד, ואינו שייך אלא בביכורים, הואיל וממילא אינם דומים כל-כך לקרבן (תוס' מנחות פ:).

נראה ששתי הגישות דלעיל נחלקו בהגדרת האיסור של חולין בעזרה ("כעין הקרבה"): הגישה הראשונה הבינה שהאיסור הוא לשחוט חולין בעזרה, והואיל והקדישה לבדק הבית, יצאה מגדר חולין ולכך מותר. כלשון הרמב"ן ( על אתר): "ואף על פי שקדושת דמים הוא, אין אסור לשחוט בעזרה אלא חולין". הגישה השנייה לעומת זאת הבינה, שהאיסור הוא לעבוד עבודה בדבר שאיננו ראוי לעבודה. אף על פי שהקדישה לבדק הבית, אינה ראויה לעבודה ולכך אסור. כך בתוס' רא"ש (דלעיל): "...אם כן מאי קאמר דמקדיש להו?...אף בקדשי בדק הבית אסור לעבוד עבודה בפנים".

הרשב"ם (על אתר), מוסיף הוספה מעניינת: "...ליקדשו לקנות בהם קרבן". לכאורה העובדה שאחר כך יקנה קרבן במעות ההקדש, אינו מעלה ואינו מוריד מדרגת הקדושה של "קדושת דמים". אך ייתכן שבכל זאת יש בכך פתרון חלקי לבעיית הפגיעה במזבח, ויש כאן מעין פיצוי למזבח.

מתוס' (על אתר) עולה כוון אחר: "...אבל הכא ביכורים כי מקדיש להו לדמי לא מיחזי חולין בעזרה אלא כשאר הקדש, שדרך להביא הקדש בעזרה". כלומר ההגדרה של חולין בעזרה אינה תלויה בגורמים אוביקטיביים בלבד, אלא ברושם המתקבל [16] : האם מיחזי כחולין בעזרה או לא. בהתאם מבארים, שלעיתים הקדש (כשאין דרכו בכך) מוגדר כחולין בעזרה ולעיתים לא.

ג. "חולין ממילא קא הויין"

עד עתה עסקנו במקרים בהם אדם מכניס חולין לעזרה. מה יקרה אם אדם ייצור חולין בעזרה ללא פעולת הכנסה?

דוגמא כזאת מובאת בגמרא (זבחים עז., מנחות מח.) בה אדם פודה קדשים בעזרה: "הא מעייל חולין בעזרה?!... חולין ממילא קא הויין".

בהבנת תרוץ הגמרא ניתן להעלות שתי אפשרויות:

א. האיסור הוא אמנם אפילו לייצור חולין בעזרה, אלא שכאן הפעולה נעשתה ממילא, על ידי שסילק את הקדושה מהקדשים וממילא נשאר חולין.

ב. האיסור הוא רק להכניס חולין לעזרה, וכאן אין איסור הואיל והוא רק יוצר חולין ללא מעשה ההכנסה. כך כנראה הבין רש"י (על אתר): "ממילא הויין - דתוך העזרה הן נעשין חולין, והוא לא הכניסן משנעשו חולין" (וכן ברשב"א ד"ה והתניא).

ניתן להביא מקבילות ממקומות אחרים בש"ס לשני הצדדים כדלקמן:

הביטוי "ממילא קא הויין" מופיע בענין אחר במסכת שבת (קיג.):...גומות ממילא קא הויין". שם מדובר באדם המחלץ עמודים התחובים בקרקע, ועל ידי כך נוצרת גומא. לכאורה זה מקביל לאפשרות הראשונה, שכן השאלה היתה האם זה נחשב שיצר את הגומא או שהיא נוצרה ממילא.

כאנלוגיה לאפשרות השנייה, ניתן להביא את הדין של "טמא שנכנס דרך גגין להיכל - פטור" (שבועות יז:). האיסור אינו רק שאדם טמא יהיה במקדש, אלא יש איסור במעשה הביאה למקדש. ולכך כשנכנס דרך גגות, שלא כדרך ביאה - פטור. דבר זה מלמדנו שישנם מסלולים קבועים לחילול או פגיעה במקדש ולא כל דבר נחשב כפגיעה. על אותו משקל ניתן לומר כעין זה בהכנסת חולין לעזרה, שהאיסור הוא במעשה ההכנסה בלבד.

---