שיכוני גוואי / נאור וילנר  

מצינו בבבא - בתרא כט:

"ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ביתא, אמר ליה מינך זבינתיה ואכלית שני חזקה. אמר ליה אנא בשיכוני גוואי הוואי. אתו לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל ברור אכילתך. אמר ליה רבא הכי דינא המוציא מחבירו עליו הראייה".

נחלקו הראשונים בפירוש הגמרא:

א. המערער טוען שדר בחדרים הפנימיים של הבית, ולכן המחזיק לא אכל את פירות הבית לבד. (רשב"ם, תוס', מהר"ם מובא במרדכי, רא"ש, וטור סימן ק"מ סעיף י"ז).

ב. המערער טוען שהיה במקום רחוק (ואולי רק במקום חירום [1] ) בשעת המכירה ולכן לא יתכן שהמכירה התבצעה. (רי"ף, רמב"ם).

ג. המערער טוען שהיה במקום רחוק שאי אפשר לשמוע משם את המחאה או שהחזקה אינה נשמעת שם (יד רמ"ה, רמב"ן, ר' יונה, רשב"א, נימוקי יוסף, ריטב"א).

בפשטות סובב הדיון בסוגיית שיכוני גוואי סביב השאלה - על מי חובת הראייה כאשר המערער מעורר ספק בחזקה (כמובן שעל המחזיק  

להוכיח את עצם החזקה) האם עליו להוכיח את טענתו, או שמא על המחזיק לברר חזקתו.

לשאלה זו ייתכנו מספר תשובות:

1. "ושמעינן נמי מינה דמאן דאתי מכח חזקה עליה דידיה רמיא לגילויי כולהו אנפא דקיימי בהו חזקה" - כך כותב היד רמ"ה (ב"ב פ"ג סימן ל"א) כלומר - על המחזיק לברר חזקתו שהרי פוסקים כר' נחמן.

2. המערער צריך להוכיח את טענתו. לפי זה צריך להעמיד את סוגייתנו במקרה שיש למערער עדים המבססים את טענתו. זו שיטת הרא"ש (ב"ב פ"ג סימן ה') - "ומיירי שהיה ידוע שהיה שרוי בשיכוני גוואי", ובסימן ו' (שם) מפורש שמערער הטוען שהיה במקום מרוחק - ממנו לא נשמעת מחאה, צריך להוכיח את טענתו [2].  

3. הקצות (סימן קמ"ג ס"ק ג') מבין ברא"ש הנ"ל אחרת - אם טענת המערער יוצרת ספק בעצם החזקה, על המחזיק לברר חזקתו. לכן בטענת שיכוני גוואי על המחזיק להביא ראייה. לעומת זאת, אם טענתו אינה נוגעת לעצם החזקה, על המערער להוכיח את טענתו, ולכן בטענת שוקי בראי על המערער להביא ראייה.

לפי זה מסביר הקצות מדוע מדבר הרא"ש (בסימן ו') על מקרה שהמערער טוען שמחאתו לא היתה נשמעת ולא על מקרה שהמערער טוען שהחזקה בכלל לא נשמעה. שכן בטענה כזאת גם לרא"ש דורשים מהמחזיק לברר חזקתו, כיון שזו טענה שיוצרת ספק בגוף החזקה.

ננסה להעלות תשובה נוספת לשאלה זו.  

א. שיכוני גוואי = חדרים הפנימיים

רשב"ם ותוס' נחלקו בהבנת המקרה של שיכוני גוואי. לפי הרשב"ם המערער לא צריך להביא עדים שדר בחדרים הפנימיים, ולפי תוס' - צריך להביא.

לפי הרשב"ם טענת המערער, שדר בחדרים הפנימיים, מטילה את חובת הראייה על המחזיק. וכך משמע מהסוגייה להלן, שאם המערער טוען בשוקי בראי הואי, על המחזיק להוכיח שהמערער בא לכאן ל' יום בשנה.

לעומת זאת סבור תוס' שחובת הראייה על המחזיק רק אם המערער מביא עדים שאמנם דר בחדרים הפנימיים וכל הדיון הוא האם היה עובר דרך עליו. ניתן להבין את תוס' בשלוש אפשרויות:

1. תוס' מודים לרשב"ם שעקרונית חובת הראייה על המחזיק, אלא שבמקרים מסויימים כאשר אי אפשר למחזיק להוכיח את חזקתו מטילים את חובת הראייה על המערער, וכך פשטות דברי התוס'. ר' יונה והריטב"א השתמשו בעיקרון הזה כדי להסביר למה מודה ר' נחמן שעל המערער להוכיח שמיחה.

2. חובת הראייה על המערער, אלא שמסתפקים בעדות כללית - בשיכוני גוואי הוואי, ממנה מסיקים בית דין   בעצמם שמסתמא היה עובר דרך עליו. כמו שמצאנו כבר לגבי עדות על חזקת ג' שנים, שמסתפקים בעדות כללית ובית דין מניחים שמסתמא היה שם גם בלילה (דף כט. תוד"ה אמר מר זוטרא).

3. חובת הראייה על מי שמעורר את הספק, ואפילו אם הוא מוחזק. לכן כאשר המערער טוען שדר בחדרים הפנימיים, ושעבר דרך עליו - עליו חובת הראייה. מאידך, ברגע שהביא עדים שדר בחדרים הפנימיים, והמחזיק טוען להגנתו שהמערער לא עבר דרך עליו - על המחזיק להוכיח, כיון שהוא זה שמעורר את הספק על ידי שמשנה מהמצב הרגיל, שהדר בחדרים הפנימיים הוא 'עובר-דרך' על החיצוני.  

ב. שיכוני גוואי = מקום רחוק בשעת מכירה

פשטות שיטת הרי"ף והרמב"ם היא שהמערער טוען שהיה במקום מרוחק בשעת המכירה, אבל אין לו עדים על כך. על זה קצת קשה - במה שונה טענת שיכוני גוואי מטענה רגילה של כל מערער - "לא מכרתי לך"?

מכח קושייה זו ואחרות, פירשו הראב"ד, התוס' רי"ד והמגיד משנה, שמדובר במקרה שיש למארי קמא עדים שהיה בשיכוני גוואי בשעת המכירה. אבל גם על זה קשה:

1. אם כך, איך יכול המחזיק "לברור אכילתו", כפי שדורש ממנו ר' נחמן - הרי כבר הוכח בשני עדים שהמוכר לא היה במקום.

2. לפי זה, מדוע חולק רבא על רב נחמן? אפשר לתרץ שרבא סבור שהעובדה שהמערער היה בשיכוני גוואי אינה מהווה ראייה מוחצת שלא היתה מכירה - אולי שלח שליח (כפי שטוענים הרמב"ן והרשב"א נגד הרי"ף). ולכן המערער בעצם לא הוכיח שלא היתה מכירה. אלא שגם על זה קשה:

  א. למה רבא אומר המוציא מחברו עליו הראייה? משמע שטענת המערער טובה, והחסרון רק בראייה.

  ב. איך מקשים אחר כך מדבי בר סיסין - אם כל מחלוקת רבא ורב נחמן כאן היא בשאלה המצומצמת, האם חוששים שמא שלח המערער       שליח כדי למכור את שדהו?

תירץ תוס' רי"ד, שמדובר שהעדים מעידים שבאותה תקופה שהה בשיכוני גוואי, אבל לא שהיה שם בכל יום ויום, ויתכן שחזר לזמן קצר למקום המכירה. מחלוקת רבא ורב נחמן על מי חובת הראייה - לרבא על המערער להוכיח שהיה בשיכוני גוואי בכל יום, ולרב נחמן על המחזיק להוכיח שהמערער אכן היה במקום המכירה ביום המכירה.

יש כמה אפשרויות להבין את מחלוקתם:

1. רבא סבור שחובת הראייה תמיד על המערער (כפי שמשמע ממסקנת הגמרא גבי נכסי דבי בר סיסין). רב נחמן לעומת זאת סבור שחובת הראייה על המחזיק, אלא אם כן מדובר על טענה שהמחזיק לא יכול להוכיח אותה (כמו ראייה שלא היתה מחאה), שאז חובת הראייה על המערער ולכן על המערער להוכיח שהיה בשיכוני גוואי באותה תקופה. במקרה כזה חוזרת חובת הראייה על המחזיק ועליו להוכיח שהמוכר היה במקום המכירה בשעת המכירה [3].

2. רבא כנ"ל, רב נחמן סבור שחובת הראייה תמיד על המערער (ובזה הוא מודה לרבא). מחלוקתם - האם דורשים מהמערער עדות מפורשת ומושלמת על כל הימים, או שמא מסתפקים בעדות כללית שהיה במקום מרוחק, ואחרי שהביא המערער עדות כללית כזאת, המחזיק הופך למוציא, ועליו הראייה, וזו שיטת רב נחמן.

ראייה לשיטה זו מדברי המגיד משנה בהלכות שכנים פי"א ה"ו, שאומר שבחזקת ג' שנים המערער הוא המוציא ועליו הראייה, ולכאורה זה נגד מסקנת סוגייתנו לפי רב נחמן - שעל המחזיק לקיים אכילתו. אלא על כרחך צריך לפרש כנ"ל [4].

3. רבא כנ"ל. רב נחמן סבור שחובת הראייה על מי שמעורר את הספק, ואפילו אם הוא מוחזק. ולכן מערער צריך להוכיח שהוא באמת מארי קמא - כיון שהקרקע ביד המחזיק, והמערער מעורר את הספק. המחזיק מעורר אצלנו ספק, וטוען שהמארי קמא מכר לו - לכן עליו להוכיח זאת על ידי ג' שנות חזקה. שוב מעורר המערער ספקות, וטוען שהיה במקום רחוק ולכן לא יכול להיות שמכר - ואת זאת עליו להוכיח. אחרי שהמערער הוכיח שהיה במקום רחוק באותה תקופה, הדבר הפשוט הוא שהיה שם כל אותו הזמן, והמחזיק שטוען שהיה כאן ביום המכירה הוא זה שמעורר את הספק, ולכן עליו חובת הראייה.  

ג. שיכוני גוואי = מקום רחוק בשעת החזקה

מסקנת הסוגייה היא שעל המחזיק להביא ראייה במקרה שמתעורר ספק בחזקתו. אלא שמצאנו שני ראשונים שפירשו את הסוגייה, במקרה שהמערער טוען שהיה במקום מרוחק בשעת החזקה, ובכל זאת אמרו שעל המערער להביא ראייה:

1. הרשב"א בחידושיו פירש שבסוגייתנו מדובר שהמערער טוען שהיה במקום רחוק בזמן החזקה, ולפי זה מסקנת הסוגייה היא שאם המערער טוען שהיה במקןם רחוק על המחזיק להביא ראייה, וזה סותר את מה שכתב הרשב"א בתשובה (מצוטט בקצות סימן קמ"ו ס"ק ב' בשם הב"י) שאם המערער טוען שהיה במקום רחוק ולכן לא שמע על החזקה, או שלא יכול היה למחות, או שהיה בשיכוני גוואי - על המערער להוכיח את טענתו. כיון שלפני הקצות לא היו חידושי הרשב"א, הוא תירץ שהרשב"א סובר בסוגייתינו כרשב"ם, שהמערער טוען שדר בחדרים הפנימיים. ובדרך כלל חובת הראייה על המערער (ולכן פסק כך בתשובתו), אבל בסוגייתנו מדובר שיש למערער עדים שהיה בחדרים הפנימיים (וכשיטת תוס' והרא"ש) ולכן על המחזיק לברר חזקתו. אבל אנחנו יודעים שהרשב"א פירש כרמב"ן ולא כרשב"ם, והסתירה נשארת בעינה.

2. המגיד משנה בהלכות טוען ונטען פט"ו ה"י חולק על פירוש הרמב"ם בסוגייה, ומקבל את פירוש הרמב"ן והרשב"א. לפי זה מסקנת הסוגייה היא שאם המערער טוען שהיה במקום רחוק על המחזיק להביא ראייה, ובכל זאת בהלכות שכנים פי"א ה"ו אומר בפירוש שבחזקת ג' שנים, חובת הראייה על המערער.

הרא"ש (ב"ב פ"ג סימן ו') פוסק שעקרונית חובת הראייה על המערער, ומפרש בסוגיית שוקי בראי, שעל המחזיק להביא ראייה כיון שמדובר על מקרה שהמערער כבר הביא ראייה שהיה במקום רחוק. כלומר, שעל עצם הטענה (שהיה בשוקי בראי) חובת הראייה על המערער, ועל הפרטים (שבא לכאן ל' יום בשנה) - חובת הראייה על המחזיק.

  אולי כך צריך לתרץ גם במגיד משנה וברשב"א הנ"ל: עקרונית חובת הראייה על המערער (ולכן אומרים שניהם שאם המערער טוען שהיה במקום רחוק עליו חובת הראייה), אבל ברגע שהמערער הביא ראייה לעצם הטענה, על המחזיק להביא ראייה על הפרטים (ולכן מסקנת הסוגייה לפי שניהם היא שאם המערער טוען שהיה במקום רחוק, על המחזיק להביא ראייה - כיון שמדובר שהמערער כבר הביא עדים שהיה במקום רחוק, על המחזיק להוכיח את הפרטים - שהמערער בא לכאן במשך הזמן וכדומה).

  הדבר תלוי בשתי לשונות ברשב"א. הרשב"א מקשה - איך בשיכוני גוואי חלק רבא על רב נחמן והטיל את חובת הראייה על המערער ובכל זאת פסק בשוקי בראי שחובת הראייה על המחזיק (שהמערער היה כאן ל' יום בשנה). ומתרץ שני תרוצים:

א. רבא חלק על רב נחמן רק כשהמחזיק איננו מודה למערער בטענתו. בשוקי בראי מדובר שהמחזיק מודה למערער שהיה בשוקי בראי, ולכן חובת הראייה (גם לפי רבא) על המחזיק. תירוץ זה סותר את ההסבר שלנו ברשב"א, שכן לפי דברינו כל מחלוקת רבא ורב נחמן היא במקרה שיש למערער עדים שהיה בשיכוני גוואי (אבל אם אין לו עדים או הודאה, אמרנו שגם רב נחמן יסכים שעל המערער להביא ראייה).

ב. רבא היה כתלמיד לפני רבו, רב נחמן, וקיבל את דבריו - לפי זה אפשר לומר ששיכוני גוואי ושוקי בראי שניהם עוסקים במקרה שיש למערער עדים, אבל במקרה שאין לו לכולי עלמא על המערער להביא ראייה. אמנם מפשטות לשון הרשב"א משמע שבתירוצו השני הבין שבשתי הסוגיות מדובר כשאין למערער עדים על טענתו הראשונה ולא שיש עדים או הודאה על כך. אבל מחמת הסתירה למה שכתב הרשב"א בתשובה אנחנו נאלצים לפרש כך.

הקצות תירץ תירוץ דומה ברשב"א (שרב נחמן חייב את המחזיק להביא ראייה רק במקרה שהמערער הוכיח את הטענתו הראשונה), אבל לא היה מוכן לומר כן בשיטת הרשב"א והרמב"ן (שמדובר שהיה במקום רחוק), אלא רק בשיטת הרשב"ם (ששיכוני גוואי פירושו שדר בחדרים הפנימיים). אנו נאלצים לומר את תירוצו גם בשיטת הרמב"ן, כיון שברשב"א שלפנינו מפורש שהבין בסוגייה כרמב"ן.  

ד.   שיטת הרא"ש

נחזור לשיטת הרא"ש בסימן ו'. הוא אומר שיש שניסו להביא ראייה מסוגיית שוקי בראי שעל המחזיק להביא ראייה, ודוחה - שם מדובר שהמערער הביא ראייה שהיה בשוקי בראי לכן על המחזיק להוכיח טענתו שהיה כאן ל' יום בשנה. מוסיף הרא"ש שעל המערער חובת הראייה, כיון שהחזקה נשמעת למרחוק, ולכן עליו להוכיח שהיה במקום שממנו המחאה לא נשמעת.

הקשה הסמ"ע (סימן קמ"ג אות ה') על הרא"ש - למה לא סיים "כיון שהחזקה נשמעת למרחוק, עליו להוכיח שהיה במקום שלא ישמע החזקה", ובחר לסיים "עליו לברר שהיה במקום שלא היתה מחאתו נשמעת".

מתרץ הסמ"ע שהרא"ש התכוון לחדש שאפילו אם היה במקום שהחזקה נשמעת לקראת סוף הג' שנים, כיון שמחאתו לא תשמע עד לאחר ג' שנים, אינו צריך למחות, והחזקה אינה חזקה (בתנאי שיוכיח שהיה במקום כזה).

הקצות במקום חולק על הסמ"ע ומתרץ אחרת-שעל המחזיק לברר חזקתו ועל המערער לברר מחאתו. אם טענת המערער היא שהיה במקום שהחזקה לא נשמעת, הרי שלפי טענתו לא היה בכלל מעשה חזקה - שכן חזקה שלא תגיע לאזני הבעלים היא מעשה גנב בלילה ולא מעשה חזקה. לכן על המחזיק להוכיח שהמערער היה במקום שממנו יכול היה לשמוע על החזקה. רק אם טענת המערער היא שהיה במקום שהחזקה נשמעת אבל המחאה לא היתה נשמעת - רק אז חובת הראייה על המערער כיון שטענתו היא תירוץ לאי מחאה ועליו לברר מחאתו.

אם כן לפי הבנת הקצות, הסתייגות הרא"ש היתה רק לגבי טענות שאינן סותרות את עצם החזקה. בטענות המטילות ספק בעצם החזקה, גם לפי הרא"ש חובת הראייה על המחזיק. לפי זה צריך לומר שהדרישה מהמערער שיביא ראייה שהיה בחדרים הפנימיים, למרות שזו טענה שמטילה ספק בעצם החזקה, היא מכיון שהמחזיק לא יכול להוכיח את ההיפך, ולכן הטילו בזה את חובת הראייה על המערער [5].

מלבד זאת, לא מחייבים את המערער להוכיח את עיקר טענתו (שדר בחדרים הפנימיים ושעבר דרך עליו), כיון שהיא סותרת את חזקת המחזיק. עליו רק להוכיח שטענתו סבירה - שדר בחדרים הפנימיים. ואז על המחזיק להוכיח שלא עבר דרך עליו, כיון שעליו להוכיח את חזקתו.

כפי שראינו חולק הסמ"ע על הקצות. הוא סובר שלדעת הרא"ש חובת הראייה על המערער בכל מקרה. אם כן למה בשוקי בראי חובת הראייה לגבי ל' יום על המחזיק, וכן בשיכוני גוואי - חובת הראייה שלא עבר בחדרים הפנימיים על המחזיק [6] ?

כנראה שעל המערער להוכיח את עיקר טענתו, אבל על המחזיק להוכיח שהנקודה שהמסויימת שבה תוקף המערער את חזקתו, שקרית. ולכן עליו להוכיח שטענת המערער שהיה בשוקי בראי כל אותן ג' שנים היא טענה שקרית, ועליו להוכיח שהמערער לא היה עובר דרך עליו.

הבנת הסמ"ע ברא"ש, היא כנראה גם הבנת הגר"א בתוס'. השו"ע (סימן קמ"ג סע' ב') פוסק להלכה כרא"ש, שעל המערער להוכיח שהיה בארץ רחוקה בשעת החזקה. כותב הגר"א שם שמקור הדברים בתוס'. לכאורה קשה - הרי תוס' העמידו את הסוגייה כרא"ש וכרשב"ם, שדר בחדרים הפנימיים. ומה לזה ולשוקי בראי? כנראה שהגר"א הבין שתוס' הטילו את חובת הראייה על המערער לא מהסיבה הטכנית, שהמחזיק לא יכול להוכיח את ההיפך (כיון שאז אין מקום להשוואה לשוקי בראי). אלא מהסיבה העקרונית - שחובת הראייה הבסיסית על המערער, ולכן יש מקום להשוואה לשוקי בראי. וכפי שאמרנו לעיל, חובת הראייה על המערער כיון שהספק אצלו, עד שהוא מביא ראייה ברמה כזאת שמעבירה את הספק אל המחזיק. לכן מספיק שהוא יוכיח שהיה בחדרים הפנימיים, וכבר חובת הראייה שלא עבר דרך עליו מוטלת על המחזיק. לכן גם מספיק שהוא יוכיח שהיה במקום רחוק במשך אותו זמן וכבר חובת הראייה ששהה כאן ל' יום בשנה מוטלת על המחזיק.

נותר לנו רק להבין את הדיון בדעת ר' נחמן בסוגייה לפי הסברה הנ"ל (שעוסקת רק בדעת רב נחמן):

ההוא - אמינא בהשוואה לניכסי דבי בר סיסן היתה:

א. רב נחמן הולך תמיד לטובת המארי קמא.

ב. רב נחמן מטיל את חובת הראייה על מי שהספק אצלו. וכנ"ל.   ובנכסי דבי בר סיסין הספק אצל הלוקח, כיון שהמוכר מוחזק   בקרקע (בהוא - אמינא הבינו שהספק לא נובע רק מהטענות אלא גם   מהמציאות בשטח - מי מוחזק בקרקע).

ומסקנת הגמרא:

א. רב נחמן מטיל תמיד את חובת הראייה על מי שהספק אצלו.

ב. חובת הראייה אמנם הוטלה על הלקוח (כיון שהוא מוציא) - אבל   הוא הביא הוכחה מספקת, שכן שם הקרקע מהווה הוכחה ברמה כזאת   המחזירה את הספק למוכר.

---